הרב דוד מאיר דרוקמן

שאלה:

מה עדיף?
יהודי המקיים תורה ומצוות בחוץ לארץ?
או יהודי (שלעת עתה) אינו מקיים מצוות, אבל מתגורר בארץ?

מי שאצלו התשובה לשאלה, כי עדיף בכל מצב להיות בארץ – לא אליו מיועדות השורות הבאות.
נכון לרגע זה עכ"פ, אין לנו מצע משותף.

מה נעשה, והעובדה היא שרבים ה'ישראלים' שמתקרבים לחיי תורה ומצוות, זה מתרחש, משום מה, דווקא במהלך טיול בחו"ל, ומאידך, אני אישית מכיר, צעירים וצעירות רבים אשר למדו במסגרות חינוכיות דתיות וחרדיות במדינות חבר העמים, ולתדהמתנו, אך באו לארץ – פרקו לצערנו עול תורה ומצוות.

אלה העובדות, ואני מקווה שעדיין קוראינו הנאמנים – נאמנים על האקסיומה כי לעובדות לא מתכחשים.

יש ויש תיאוריות והסברים, הן פרקטיים והן רוחניים לכך, ברם לא בהם נדון במסגרת טור זה.

* * *

השבת, פרשת כי תבוא, ח"י אלול – הוא יום הולדתם של שני המאורות הגדולים; מורנו הבעל שם טוב (בשנת נח"ת) , ורבנו הזקן בעל התניא (בשנת קה"ת).

הבעש"ט מפרש את הפסוק "כי תבוא אל הארץ", במובן שבכל יהודי ישנה 'ארץ ישראל' פנימית, הלא היא הנשמה, "חלק אלוקה ממעל ממש" המקננת בכל בן ובת ישראל ללא יוצא מן הכלל.

ומשימתו של כל יהודי צריך 'להגיע' אל 'ארץ ישראל' הפנימית שלו – לגלות ולחשוף את הנשמה שבתוכו. במילים פשוטות ועכשוויות: "לחזור בתשובה", קרי, לשוב אל עצמו.

וכאשר, אני, אתה, כולנו – נעשה זאת, נכבוש את עצמנו – אזי נזכה כולנו גם לכבוש ולרשת את ארץ ישראל הגשמית והשלימה. כי "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה".

ולהגיע לארץ ישראל הפנימית - זאת ניתן ואפשר לעשות ולבצע בכל מקום בעולם.

נכון, שבארץ ישראל, עקב קדושתה ניתן להשיג השגות נעלות יותר בתורה ויראת שמים – ברם, זה שייך בעיקר לאנשים גדולים ומרוממים במעלה, ולא אצל כל אחד ואחד. לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול.

והראיה, כנזכר לעיל, שהמוני בעלי תשובה בימינו מתקרבים לחיי תורה ומצוות דווקא בחו"ל.
זה אולי לא בדיוק הרצוי, אבל זה המצוי.

מה שברור: ארץ ישראל שמחה גם שמחה, שבניה חוזרים בתשובה, יהא זה אפילו בגואה, מלבורן, אוקראינה, או ניו יורק.

* * *

הסיפור הבא, אולי יגרום ל'עקימת אף' אצל כמה יהודים יקרים שעשו להם מנהג מידי שנה בשנה בחודש אלול (עד כדי כך שייתכן ויצטרכו לעשות 'התרת נדרים' אם יחדלו ממנהג זה...) - לתקוף את ההמונים שנוסעים לאומן, למשל, בראש השנה.

(כמובן, שאינני מאחל לאותם יהודים נכבדים, שיישארו עם '"אף עקום", כמו שהתבטא מנחם בגין בשעתו, להיפך אני מאחל להם, וגם לעצמי, שיתקיים בנו ובהם "וליישרי לב שמחה").

גילוי נאות: עם כל הדרת הקודש שיש לנו לאיש אלוקים קדוש ונורא כמו רבי נחמן מברסלב, אני הכותב משתדל להיות חסיד חב"ד (למה משתדל? כי זה לא פשוט, זהו משהו ענק-גרנדיוזי. אתם יודעים מה פירוש 'בינוני' עפ"י התניא?), ובתור שכזה, אני ב"ה רווה נחת יהודי-חסידי עצום שנכדיי שי' ישהו בע"ה בחודש השביעי ב'בית חיינו' או/ו על יד ציונו הק' של הרבי זי"ע.

ואחרי כל ההקדמות, הנה הסיפור:

רבי זאב וולף קיצעס היה כידוע תלמיד הבעש"ט. הייתה לו תשוקה גדולה לעלות לארץ ישראל, אבל הבעש"ט לא הסכים לו. אבל, רבי זאב לא עמד בתשוקתו זו והחליט לנסוע חרף התנגדותו של רבו.

כשיצא רבי זאב את העיר מז'יבוז', עירו של הבעל שם טוב הקדוש, הוא פגש בדרך את ...רבו הבעש"ט שהיה בדרכו חזור מאיזה מקום - לביתו במז'יבוז'.

סיפר התלמיד לרבו שהוא בדרכו לארץ ישראל היות והוא משתוקק לעלות לארץ הקודש....
אמר לו הבעש"ט: "לא אמנע אותך מלנסוע, אך מאחר שפניי מועדות כעת למז'יבוז', אבקשך שמשום כבודי, תחזור בבקשה עמי למז'יבוז', ותעשה אתי את השבת הקרובה, ולאחר השבת תיסע כחפצך לארץ ישראל".

ענה ר' זאב: "את האמת אגיד לרבנו. הוצאות הדרך רבות, עד אשר אזכה לעלות לארץ הקודש, וחס אני על הוצאות הנסיעה למז'יבוז'".
אמר לו הבעש"ט: "הוצאות החזרה שלך למז'יבוז' – עלי, ואפילו דמי הרחצה בבית המרחץ יהיו על חשבוני". הסכים אפוא ר' זאב לחזור עם רבו למז'יבוז'.

לאחר סיום הרחיצה – הלכו שניהם לטבול. אמר הבעש"ט לר' זאב: "תיכנס ראשון למקווה". נכנס ר' זאב וטבל במקווה כמה פעמים.
ויהי, אך יצא ר' זאב מן המקווה, הוא פונה לבעש"ט ואומר לו במפתיע: "אינני נוסע לארץ הקודש".

שאל אותו הבעש"ט: "מדוע?".
ענה ר' זאב: "כאשר טבלתי במקווה בעיניים פקוחות, ראיתי את כל נסיעתי לארץ הקודש; כיצד אני עולה ירושליימה, מגיע להר הבית, נכנס אל העזרות וההיכל. וכאשר נכנסתי לקודש הקדשים, ושאלתי 'היכן הארון'? אמרו לי:
"הארון הוא במז'יבוז'...".

לא נגענו.


ציונו של הבעש"ט. מימין: קברו של תלמידו המפורסם, ר' זאב וולף קיצעס

שכחתי לציין בראש הטור, ששורות אלה, לא מיועדות גם לאלה (בתקווה שאין כאלה), שלעת עתה, יש להם איזה פקפוק חלילה בדברי הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטעבסק בעל 'פרי הארץ' שכתב באגרתו:
"אחד היה הבעל שם טוב, לפניו לא היה ולאחריו מעפר מי יקום".

אשר על כן, אותם תופסי תורה נכבדים (באמת נכבדים), המטיפים מוסר מדוע אין לנסוע לחוץ לארץ במטרה להסתופף בצל הצדיק – מה נעשה, אינם משדרים 'על גל אחד' עם המוני בית ישראל ובתוכם גדולי תורה ויראה, כן ירבו, המאמינים אמונת תום בתורת הבעש"ט הקדוש.

יהי להם אשר להם, אבל מי, שבחסד ה', שזכה ופוסע בנתיבים אותם סלל לנו אור שבעת הימים רבנו הבעש"ט – דרכו ברורה לפניו.

בשולי גלימת הבעש"ט יש גם להעיר, כי רבינו רבי חזקיה מדיני זצוק"ל, לימים רבה של עיה"ק חברון ת"ו, (ומן הסתם ידע "קצת" ללמוד..), פוסק בספרו שד"ח, שלצורך השתטחות על קברי צדיקים – מותר לנסוע לחוץ לארץ.

בבית הכנסת בו אני מתפלל בראש השנה (ולא רק בבית הכנסת שלי), בצהרי היום של ראש השנה, יוצאים מתפללים, אשר מסתמא נחמץ ליבם נוכח הפגיעה בייקרת כבודה של ארץ ישראל – כאשר רבים מיושבי ארץ הקודש לא שמעו תקיעת שופר ביום הדין, והם יוצאים למרות העייפות הפיזית מעבודת היום – לזכות המוני בית ישראל ברחובות ובכיכרות – בתקיעת שופר.

אותם מתפללים דואגים למשמעות המלאה של התואר שניתן לארץ ישראל – ארץ הקודש.

בוודאי, יצאו השנה, אותם נכבדים, אוהבי ארץ ישראל וחובבי קדושתה, בקריאה גדולה של 'אהבת חינם' לקהל תלמידיהם לגרום ולזכות מספר גדול ביותר של יהודים – במצוות היום, תקיעת שופר, ובוודאי יתקיים בעקבות כך הייעוד והייחול השגור בתפילותינו במהלך הימים הקדושים והנוראים:
"שמחה לארצך וששון לעירך",
והעיקר:
"וצמיחת קרן לדוד עבדך במהרה בימינו".