חיים גיל

בשבוע הבא עלינו לטובה יצטרפו מאות תלמידים חדשים לצבא התמימים ויהפכו לחיילי בית דוד עם פתיחת זמן אלול בישיבות תומכי תמימים, שיציינו בעוד קצת יותר משבועיים את מלאת מאה ועשרים שנה להיווסדן.

כל ההתחלות קשות אך גם מרגשות. העלייה לשיעור א' בישיבה קטנה היא רגע מרגש (וקצת קשה) בעבור כל אחד, כפי שתוכלו לשמוע מפיהם של חמישה חסידים בגילים שונים, המספרים ל'כפר חב"ד' על שיעור א' 'שלהם'.

הדובר המבוגר ביותר (כמובן בגיל ולא ברוח...) הוא הגה"ח הרב דוד דרוקמן שליט"א, רבה הראשי של העיר קריית מוצקין ששיעור א' שלו היה למעשה כיתה ט' בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. "בעוד על בני גילי היה אפשר לומר 'כן בקודש חזיתיך', אצלי זה היה בבחינת 'צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי'. אכן למדתי בישיבה תיכונית, אך היה זה למעשה בעל כורחי. כבר בגיל שלוש-עשרה התחלתי להתקרב לחסידות ולחב"ד, אבל רק אחרי כמה שנים, בשנת תשכ"ה, עברתי ללמוד בתומכי תמימים".

השנה הראשונה מחוץ לבית הייתה קשה בעבורו, כמו לכל בחור שמתחיל את חייו בישיבה הרחק מהבית. "הייתי בן יחיד ובאותם ימים לא היו טלפונים, בוודאי לא סלולריים. הקשר עם הבית נעשה רק באמצעות מכתבים. ברור שזה היה קשה בעבורי. גם הדרכים היו ארוכות יותר מהדרכים של היום. חצי השנה הראשונה הייתה קשה מאוד. התגעגעתי הביתה. התגעגעתי לאבא ולאימא.

"אחר כך, גם כאשר הייתי ב'קבוצה', הקשר עם הבית היה רחוק מאוד. אז כבר הייתי בן עשרים ואולי התגעגעתי פחות. ההורים שלי התגעגעו מאוד ואפילו לשלוח מכתבים היה עניין מסובך. בשביל לקנות בולים ומעטפות היינו צריכים ללכת לפינת איסטערן פארקוויי ויוטיקה. רק בשנים מאוחרות יותר חיים ברוך הלברשטאם הביא מתקן כזה שמכר בולים ושם אותו ב-770. מי בכלל חלם אז על טלפונים?"

נחזור לשיעור א' של הרב דרוקמן. כבר בכיתה ט', שאפשר להקבילה לשיעור א' בישיבה קטנה, הפך הרב דרוקמן לחב"דניק של כפר הרא"ה. "הרב אהרון הלפרין עליו השלום, שהלך לעולמו לפני כשבוע וחצי, וייבדל לחיים טובים וארוכים הרב נחום קפלן, חזרו בדיוק אז מה'קבוצה' הראשונה והגיעו אלינו לישיבה. אני זוכר שעמדתי איתם על המרפסת בישיבה והתוועדנו במשך כמה שעות בעמידה. הם סיפרו סיפורים מהרבי ואני שתיתי בצמא את דבריהם.

"אחר כך הרב קפלן היה מגיע באופן קבוע ללמד שיעור תניא בישיבה. הוא היה מגיע בתחבורה ציבורית לכביש הראשי ואני כבר הייתי עומד ומחכה לו בצומת כדי לאסוף אותו לישיבה. הביקור השבועי הזה, עם ביקורים רבים שהייתי עושה בישיבה בלוד, החזיקו אותי בשנים ההן".

כאשר היה ילד הזדמן לו להקשיב לא פעם לתוכנית ברשת א'. "לא רבים יודעים אבל היה פעם בשבוע שיעור תניא של הרב נחום גולדשמיד עליו השלום. קודם לכן היה מתנגן הניגון 'אך לאלוקים דומי נפשי' והייתי יושב ומקשיב לשיעור בשקיקה רבה, עד כמה שהצלחתי להבין", וזו הייתה תחילת דרכו לליובאוויטש.

אחר כך, בזמן חורף של כיתה ט', הגיע לביקור הצייר החסידי הרב ברוך נחשון, המתגורר היום בחברון. "זה היה בחנוכה תשכ"ב. הוא לימד אותנו את הניגון 'אנעים זמירות' שהרבי לימד בשמחת תורה ודיבר איתנו על החשיבות של לימוד תניא, ואני זוכר את עצמי מבקש לקנות ספר תניא כאשר ביקרתי אצל סבא שלי בירושלים. הסתובבתי אז בכל מאה שערים ולא מצאתי אף לא חנות ספרים אחת שמכרה תניא. בסופו של דבר, בסוף מאה שערים מצאתי חנות, 'רובינשטיין' שמה. שם היה ספר תניא, ואותו שמרתי מכל משמר. למדתי בכל יום פרק אחד, כמובן לפי ערך הבנתי בימים הללו".

הבחורים מאת"ה שהיו באים לבקר בישיבה בכפר הרא"ה הכירו אותו, ומבחינתם הוא השתייך לאנ"ש. "במשך הזמן הגיעו תמימים רבים לבקר בישיבה. מלבד אהר'לה הלפרין ונחום קפלן, הגיעו גם יוסי הרטמן, נחום שטרנברג, מיכה שטיינמץ ושלמה גלעדי. בעבורם כבר הייתי חב"דניק והחוליה המחברת לישיבה. לא רבים יודעים, אבל בשנות הכ"פים ביקש הרבי להוציא לאור ספר חסידים ובו יופיעו שמותיהם של כל חסידי חב"ד בעולם. הרב חדקוב כתב מכתב לר' אפרים וולף ובו סיפר לו כי הכניס את שמו של דרוקמן מכפר הרא"ה לספר החסידים.

"ייאמר לזכותו של ראש הישיבה, הרב נריה, שהוא עודד אותי מאוד בדרך הזאת. בכלל, הייתה לו דרך חסידית מאוד והוא לא ראה בישיבה התיכונית אידיאל, אלא פתרון שימנע פנייה לבתי ספר תיכוניים. אדרבה, אם היה בחור שרצה ללכת לישיבה רגילה, הוא עודד אותו והוא זה שהנהיג התוועדות חסידית בכל שנה בי"ט בכסלו, דבר שהפך למסורת בישיבה לאורך שנים".

לסיכום, הישיבה הקטנה של הרב דרוקמן הייתה מיוחדת מאוד. דווקא המרחק והצימאון הגבירו עוד ועוד את ההתקשרות שלו לרבי ולחסידות. הוא עצמו מבקש לומר משפט אחרון: "שאלו את הרבי איך זה שהרבי מתנגד ללימוד באוניברסיטה בעוד הרבי עצמו למד באוניברסיטה, והתשובה של הרבי הייתה שלא כל מי שקופץ מהגג שובר את הראש. זה לא אומר שצריך לקפוץ מהגג. אני רוצה להבהיר שבחור צריך ללמוד בתומכי תמימים. זה המקום שלו. אני לא 'שברתי את הראש' בחסדי ה', אבל אי אפשר ללמוד מזה שיש גושפנקא כלשהי לישיבה תיכונית".

הרב אליעזר ברוד
"נחשפנו לעולם עצום"

השליח הרב אליעזר ברוד, רבו של היישוב כרמי יוסף שבשפלה, מספר על שיעור א' שלו. לפני כן הוא מבקש לציין את השוני הרב שבין השנים ההן, שנות הלמ"דים, לשנים אלו. צריך לזכור שהיו אז רק שתיים-שלוש ישיבות קטנות בכל הארץ. כמה בחורים עלו אז לשיעור א' – כמה עשרות? מי היה מעלה בדעתו את מה שקורה היום, כאשר המחזור שעולה השנה לשיעור א' כולל מאות בחורים בעשרות ישיבות.

נוסף לכך, "היינו תמימים הרבה יותר מהבחורים של היום. הסתכלנו על הר"מים כעל דמויות הוד. הסתכלנו עליהם בהערצה. דבר שהיום כבר מצוי פחות בעקבות הפתיחות הרבה. מצד שני, אני רואה בדור הזה שינוי גדול מאוד לטובה בכל העניין של ההתקשרות לרבי והקשר האישי של צוות הישיבה לבחורים.

"בדור שלנו לא ינקו התקשרות וחסידות מגיל צעיר. הגענו לישיבה ופתאום נחשפנו בבת אחת לעולם עצום שלא הכרנו מהתלמוד-תורה. בעבר בחור היה סופג את כל החסידישקייט שלו מהבית ומבית הכנסת. היום, כבר בכיתות הנמוכות לומדים חסידות, מדברים על הרבי. ילדים היום עטופים בעשייה חסידית.

"החיידרים ובתי הספר מלאים בפעילויות לאורך כל ימות השנה, אם אלה הפנסאים, אם פעילויות אחרות שממלאות את כל החיים של הילדים – כך שהם מגיעים לישיבה כשהם כבר יודעים חסידות וספוגים במבצעים ובהתקשרות לרבי. מה היה לנו? ישיבת ערב? כשנכנסו לישיבה, לשיעור של הרב לויטין (המשפיע הרה"ח משה לויטין שיחי'. ח"ג), קיבלנו פתאום ריכוז גבוה של חסידות. פתאום דיברו איתנו על מושגים כמו 'אתכפיא', 'קדש עצמך במותר לך'. דברים שלא הכרנו קודם לכן.

"לכן, אני יכול לומר שאף על פי שמבחינה לימודית הלימודים בישיבה תובעניים יותר, בכל זאת, ההבדל הגדול לא התבטא בלימוד הנגלה, אלא בלימוד החסידות ובאווירה החסידית. וכן, זה היה קשה. ודאי שזה היה קשה. מילא לי, שהגעתי מכפר חב"ד ועוד יכולתי לבקר את ההורים פעם בשבוע ביום שישי, אבל מה בנוגע לאלה שבאו ממקומות רחוקים, לעיתים בשניים ובשלושה אוטובוסים? זה לא כמו היום, שאפשר להתקשר להורים בכל יום.

"אז היה טלפון ציבורי אחד בכל הישיבה ולא בכל בית היה טלפון. הקושי היה ברור ומוחשי אבל דווקא זה מה שחישל אותנו. אתם שואלים על היום הראשון בישיבה, על הלילה הראשון, על השבוע הראשון. כן, אני מודה שזה היה קשה. אבל קיבלנו את הכול בטבעיות. כמו שאמרתי, היינו תמימים וקיבלנו את זה כעובדות החיים.

"ההבדל הגדול ביותר הוא בנגישות של הצוות בישיבה. בזמננו הצוות היה מרוחק מאוד. אני חושב שאפשר לומר שהקו היה קו היראה. היום הר"מים נגישים וקרובים הרבה יותר ומביעים הרבה רגש ואכפתיות. היום בחור מקבל תשומת לב אישית שלא הייתה בעבר ועל זה צריך לברך".

בכתבה המלאה בשבועון 'כפר חב"ד': דמויות נוספות חוזרות לשיעור א'. אל תחמיצו.