בצלאל שיף

בברה"מ היה מקובל לבלות את חופשת הקיץ ב"דאטשע". עבור החסידים זה היה שאיבת אוויר צח לכל השנה.

בקיץ היו יוצאים, קבוצה של כמה משפחות, ל"דאטשע" ליד מלכובקה שבפרברי מוסקבה. שם היו מארגנים מניין לתפילה (החסיד ר' לייב חצרנוב היה הגבאי) ובשבת היו באמת מתעלים לעולם אחר, לומדים, מתפללים ומתוועדים שעות ארוכות, מלאחר התפילה עד ארבע–חמש אחר הצהריים.

בתקופה שאני מתכוון אליה, בשנים תש"כ–תש"ל, "ראש המדברים" בהתוועדות היה החסיד ר' ישראל כהנסון.

ב"דאטשע" הייתה האווירה מפחידה ומדאיגה פחות מזו שבעיר. כשהיו מתוועדים בעיר, בחדר צדדי בבית הכנסת או בבית פרטי, זה היה בקבוצות קטנות ובדרך כלל נכחו לא יותר מעשרה עד עשרים משתתפים.

כמו שכבר ציינתי, שאבו אוויר צח לכל השנה. כך היה גם בלנינגרג (פטרבורג), ובריגה היו נוסעים לשפת הים. שם הכרתי את פרופ' ירמיהו ברנובר. את חגי הסתיו בילו בגרוזיה, בעיר סוחומי. שם אפשר היה לעבור את החגים בלי פחד. וכך כותב על זה ישראל פינסקי:
"כפי שאמרתי, תמיד חיפשו ומצאו, לפי הנסיבות ותנאי השעה, איך לחיות בסביבה חסידית. היו זמנים שבהם מי שפחד לנהל אורח חיים חסידי מובהק בערים הגדולות ברוסיה, אם משום שהיו לו סימנים שעוקבים אחריו ואם מסיבות אחרות, עבר לגרוזיה.

בעיר סוחומי, למשל, היה "בית כנסת רוסי", שם התפללו יהודים שבאו ממקומות שונים מרוסיה, לא מקומיים שהיו להם בתי כנסת משלהם, ושם התרכזה גם קבוצה של משפחות מחסידי חב"ד ממוסקבה, מלנינגרד, מסרטוב וממקומות נוספים.

'קולע' בסוכה, בגשם ובבוץ

בקרב אלה היה החסיד ר' אליעזר ננס, שהייתי מיודד איתו מאוד. שנה אחת הייתי איתם בחגי תשרי ונהניתי מאוד מהאווירה היהודית-חסידית. זכור לי שבחג הסוכות ירד גשם חזק מאוד ובקושי היה אפשר לשבת בסוכה, אבל החסידים לא ויתרו ונשארו בסוכה למרות הגשם החזק. מישהו אפילו עשה "קוליע" בבוץ...

אבל אנחנו, אלה שגרו בטשקנט ובסמרקנד, נסענו להרים ולקווקז. בשנת 1968 אחי גרשון בער שלח את משפחתו ליבפטוריה. נסעו האימא שלי, אישתו של אחי בתיה, הילדים רחמיאל שיף וחנה משולובין, אחותי וורה עם בתה אסתר חן קרוגליאק ואני.
היה לנו מזל עם דירה – בית גדול, מיד אחרי הגדר היה ים. כאשר בעל הבית ראה שהנשים שלנו מדליקות נרות בערב שבת, הוא היה מאוד מופתע ונהפך לידיד גדול שלנו. הסתבר שהוא עמד בראש קבוצת סובוטניקים, והנה פה הזקן ראה לפניו יהודים מאמינים אמיתיים. והוא התחיל לעזור לנו בכל דבר: עשה כביסות, סידר את הבית, הלך איתי לשוק ולחנויות, מצא לנו עוזרת בית.

בחוף הים משפחתנו עשתה רושם גדול. העניין היה בזה שילדינו דיברו רק ביידיש, אה הרוסית הם לא ידעו. השמועה התפשטה בכל יבפטוריה שבה באותו זמן נפשו הרבה משפחות יהודיות מכל רחבי ברה"מ.

כאשר הסבתא מוסיה הלכה לגן העיר, כבר היו מחכים לה, כולם רצו לשמוע איך הסבתא משחקת עם נכדיה ביידיש, איך היא מתפללת ושרה. יהודים אלה כמעט לא ידעו יידיש, ידעו כמה מילים, אבל לשמוע ביידיש את הילדים זה היה עבורם בגדר נס. הם אמרו שכאשר יחזרו הביתה, לא יאמינו להם שיש ילדים שמדברים ביידיש, דתיים. שאפילו כאשר נתנו להם סוכריות או שוקולד הם שואלים את ההורים האם זה כשר, ולא אוכלים בלי ברכה. והפאות של ירחמיאל, כיפה, ציצית בכלל היו משגעים אותם. והשירים של האימא ביידיש, כאשר היא שחקה עם הילדים! כולם היו מביאים מצלמות ומצלמים.

לכבוד הבר מצווה של בני, הוצאתי תשורה שהיו בה מספר שירי ילדים של האימא. עותק של שירון זה נתתי במתנה לר' יוסף סגל, רב של בית הכנסת "מזכרת משה", והוא התחיל לזמר. שאלתי אותו מניין הוא יודע, והוא ענה: "מה זאת אומרת? האימא שלי שרה אה זה".

ר' יוסף סגל הוא מצאצאיו של אדמו"ר הזקן, נכד של מנוחה רחל מחברון, אבל שורשיו מליובאוויטש. גם הוריה של אימי מליובאוויטש, משפחת לויטין. והשירים משם. זהו השורשים החסידיים.

1. פאטשע, פאטשע, קיכעלעך,
דער טאטע וועט קויפן שיכעלעך.
שיכעלעך וועט ער קויפן
און אין חיידר וועט דאס קינד לויפן.

2. לויפן וועט דאס קינד אין חיידר,
לערנען וועט ער דארט כסדר,
דארט כסדר עטלעכע שורות,
טאטע און מאמע וועלן הערן גוטע בשורות."
בערב שבת שרו את שיר הילדים הזה במנגינה של "אשת חיל".

והשיר הזה אחרי האימא שרתי בכפר חב"ד עם ר' זלמן לוין. מעניין מדוע עכשיו לא שרים שירים אלה.


בעל המנגן החב"די החסיד ר' זלמן לוין ע"ה (ארכיון COL)

"שטייט אויף אידעלאך,
וואזשע שלאפט איר,
איינס, צוויי, דריי, פיר.
עס איז שוין צייט צו
גיין אין מקוה,
איינס, צוויי, דריי, פיר.
שטייט אויף אידעלאך,
וואזשע שלאפט איר,
איינס, צוויי, דריי, פיר.
עס איז שוין צייט,
צו לייענען קריאת שמע,
איינס, צוויי, דריי, פיר.
שטייט אויף אידעלאך,
וואזשע שלאפט איר,
איינס, צוויי, דריי, פיר.
אס איז שוין צייט
צו דינען דעם אויבערשטן
איינס, צוויי, דריי, פיר.
נישט קיין מקוה,
נישט קיין קריאת שמע.
נישט קיין דאווענן,
נישט קיין לערנען,
אויף וואס טויגסטו,
אויף דער וועלט,
אין מיט וואס וועטסו
קומען אויף יענער וועלט".


ירחמיאל וחצי

לתשעה באב נסעתי לסימפרופול. לא ידעתי שיש שם ביה"כ ושבעיר גר החסיד "ירחמיאל וחצי".
הוא היה תלמידו וחברו של הסבא שלי ירחמיאל חודוס. ר' רחמיאל (אינני זוכר את שם משפחתו) קיבל אותי מאוד יפה, ואנחנו, אחרי שאכלנו דבר מה, מיהרנו לביה"כ.

באותה תקופה ביה"כ המרכזי שבמרכז העיר עמד סגור, ויהודים התפללו בבית מגורים שהיתה לו חצר. אני זוכר שהייתה שם מרפסת סגורה עם זכוכית, ואח"כ חדר. היה כבר בין הערביים, וליד בימה עמד יהודי מבוגר בחליפה ועניבה. היו בחדר קרוב לחמישה עשר אנשים.

לאחר ה"מעריב" כולם הפכו את הכסאות והספסלים, הדליקו נרות. היהודי הוציא מכיסו מצלל (מישהו ראה פעם מצלל?), הקיש במצלל על הבימה וקירב אותו אל אוזנו. ר' רחמיאל מילמל שהיום ניתן היה להמנע מלהשתמש במצלל (אח"כ סיפרו לי שבעל תפילה הוא אחיו של החזן סירוטה).


עולם אחר

החזן התחיל לקרוא את מגילת "איכה", תחילה בקול שקט וצרוד, עד סוף הפרק הראשון הוא רק פעמיים הרים את קולו. הוא שר את "איכה" במנגינה ידועה, אבל איך הוא שר!
הקול היה כל כך חזק, חם, עדין, מתייפח, שבפרק החמישי הוא כבר שר במלוא עצמת קולו. הוא לא שר בשביל הציבור, הוא שר בשביל עצמו. היה נראה ונשמע שהוא כרגע נמצא רחוק מפה, אולי בבית המקדש, אולי בילדותו.
הוא העביר אצבע במגילת "איכה", עצם ופתח את עיניו, ובכל זאת הוא קרא די מהר. כאשר החזן סיים, כולם התחילו לחזור לעצמם. על פניהם של כולם זלגו דמעות, גם אני בכיתי.

מאז לא שמעתי כזה דבר. בוודאי הייתי ב- 770 בניו יורק בט' באב וראיתי הכל, אבל כל מה שסיפרתי כאן, זה היה עולם אחר. באותו זמן עוד לא יכולתי לקוות שאזכה להיות אצל הרבי...