מערכת COL
|
יום ד' אב ה׳תשע״ז
27.07.2017
השליחה שריגשה המונים בעולם בראיון ל'משפחה חסידית'. הצצה
תמונה של אישה יהודייה מרגיעה ילד מיוחד, מוסלמי, שהחל לפתע לצרוח במטוס בלי שאיש יצליח להבינו – ריגשה מיליונים בעולם ● האישה היא שליחת הרבי, רחל גרונר, הפועלת בשרלוט שבצפון קרוליינה ● 'משפחה חסידית' - מוסף הנשים הפופולרי של 'כפר חב"ד', שמע מכלי ראשון על מה שהתרחש ● ומתברר שמאחורי הפעולה היזומה מצידה, מסתתר סיפור אנושי יוצא דופן של פעילות בעבור ילדים מיוחדים ● מנעי קולך מבכי - הצצה לכתבה המרתקת השליחה רחל גרונר
הדף הפותח של הכתבה המיוחדת במוסף הנשים של 'כפר חב"ד'
גיתית דוידוביץ
רחל גרונר היא שליחה צעירה משרלוט שבצפון קרוליינה. בשבוע האחרון, הסיפור המרגש שלה זכה לכותרות והתפרסם בכלי תקשורת רבים מאוד. הנסיבות לא היו צפויות כלל והשחקנים הראשיים לא חשבו עד כמה הם 'מצטלמים' טוב. הם פשוט היו עסוקים בלהיות.
מה היה שם? אוסף מעניין של נסיבות, תושייה וחיבור אנושי לא שגרתי בין צעירה יהודייה לילד מוסלמי בעל צרכים מיוחדים, בטיסה טרנס-אטלנטית מבריסל לניו יורק.
נקודת זמן שנתפסה ותועדה בעדשה, אשר הצליחה להוכיח שלמרות הפער המנטלי וכל שאר הסטריאוטיפים המובנים, אנשים הם קודם כול אנשים, ובתור כאלה הם מסוגלים לגשר על הפערים ולהתנהג כבני אדם.
במקרה של רחל גרונר זה יותר מכך; היא פשוט הייתה האדם הנכון במקום הנכון וזכתה לעשות קידוש ה' במידה גדושה.
התבקשתי מהמערכת ליצור קשר עם רחל ולשמוע ממנה באופן אישי על הנסיבות שהובילו לסיטואציה המרגשת שלעיל וגם להכיר אותה קצת יותר. אז מעבר לשמיעת פרטי הסיפור שאותם אפרט להלן זכיתי לנהל שיחה עם אישה יוצאת דופן, שפתחה לי צוהר לתפקידה הייחודי בעולם, ואולי גם על הדרך נתנה השראה לכולנו.
פתאום שמעתי בכי
שלום רחל. סיפורך התפרסם בעשרות כלי תקשורת, ובכל זאת אשמח לשמוע מנקודת מבטך על מה שאירע בטיסה מבריסל לניו יורק.
רחל: "הגענו לארץ משרלוט במסגרת 'תגלית'. ליווינו קבוצה של כארבעים צעירים וצעירות מארצות הברית. כידוע, 'תגלית' עובדת בשיתוף פעולה עם כמה ארגונים בארץ, ובהם ארגון 'מעיינות'. הוזמנו מטעמם להדריך וללוות את הקבוצה – היינו הרב והרבנית של הטיול. חזרנו הביתה כעבור עשרה ימים עם חמישים אחוזים מתוכם, בערך עשרים צעירים. העשרים האחרים החליטו להאריך את שהייתם בארץ.
"יצא שטיסתנו בחזרה הביתה נקבעה ליום שישי בבוקר וכללה חניות ביניים בבריסל ובניו יורק. היינו אמורים לתפוס את טיסת ההמשך לניו יורק ב-9:30 בבוקר, אלא שהיא נדחתה בכמה שעות. ידענו שבעקבות האיחור אין סיכוי שנצליח לתפוס טיסה לשרלוט ולהגיע לפני השבת. בשעה 2:30 עלינו סוף סוף למטוס לניו יורק. כולם היו עייפים מאוד לאחר המתנה מורטת עצבים ונערכו לשינה של שמונה שעות טיסה...
"אני התיישבתי ב-exit. ישבתי במקום מרווח יחסית. מאחוריי היה קיר שהסתיר את הנוסעים שישבו מאחורינו. כעבור שעה מרגע ההמראה שמעתי לפתע בכי מאחור. סוג הבכי הזה היה מוכר לי. זה לא היה בכי של תינוק, זה לא היה בכי רגיל של ילד בן שמונה, זה היה בכי שמאפיין ילד מיוחד. הוא לא ביקש כלום בצורה מילולית אבל הבכי הפך מהר מאוד לצעקות ולצרחות.
"אנשים התעוררו אבל אף אחד לא עשה דבר. הדיילים גם הם היו חסרי אונים. היה ברור שלא יתאפשר להמשיך ולטוס כך. ושוב עברו לי בראש מחשבות על השבת המתקרבת...
"שמעתי את הילד צורח. הילד לא השתמש במילים – דבר שמסביר במעט את הצרחות האיומות שהשמיע. חשבתי על כך שאין לי משחקים, אין לי שום דבר לתת לו. הדיילים כבר אחזו בטלפון כדי לערב את הטייס. ידעתי שמשהו יקרה במטוס – או שהנוסעים יעוררו מהומה או שידרשו מהאימא להשתיקו בכוח. אף אחד לא יוכל לשאת זאת שבע שעות נוספות. הייתי בטוחה שהטייס יבצע נחיתת חירום.
"הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו. קמתי ממקומי והלכתי לראות מה קורה. מצאתי את האימא עומדת במעבר. ביקשתי מאחת הדיילות עט, לקחתי את שקית הנייר שמקבל כל נוסע והבאתי אותה איתי. ראיתי שהילד יושב שלוש שורות מאחוריי.
"זה היה ילד מוסלמי, כהה עור, לבוש בלבוש ייחודי, דמעות על לחייו. נתתי לו יד, רציתי למשוך אותו מהמקום שלו. הופתעתי מכך שהוא שיתף פעולה והגיש לי את היד שלו. זה היה מוזר ממש.
"הילד הפסיק לבכות. לקחתי אותו אל המושב שלי והתיישבתי איתו על הרצפה. נענעתי אותו וחיבקתי אותו, וכך עד שנרגע. הוצאתי את השקית ואת העט והתחלתי לצייר מסביב ליד שלי, ואחר כך הפכתי את השקית לצד השני והתחלתי לצייר מסביב ליד שלו. לקחתי עוד שקית מאחד האנשים שישבו שם ושוב עשיתי זאת. הפעם הוא צייר סביב ליד שלי.
"הבנתי שהוא מבין אבל לא מסוגל לדבר. זה קשה ומתסכל מאוד מאוד, שילד לא מצליח לבטא את עצמו מילולית".
בכתבה המלאה: השליחה מספרת מה קרה בשעות בהם שמרה עליו, היכן הייתה אמו של הילד, מה קרה בהמשך הטיסה, מה היו התגובות של האנשים, הרקע שלה לעבודה עם ילדים מיוחדים, מה היא למדה מהרבי בכל מה שקשור לתחום, וגם: היא חושפת מופת מרגש של הרבי שחווה בעלה
רחל גרונר היא שליחה צעירה משרלוט שבצפון קרוליינה. בשבוע האחרון, הסיפור המרגש שלה זכה לכותרות והתפרסם בכלי תקשורת רבים מאוד. הנסיבות לא היו צפויות כלל והשחקנים הראשיים לא חשבו עד כמה הם 'מצטלמים' טוב. הם פשוט היו עסוקים בלהיות.
מה היה שם? אוסף מעניין של נסיבות, תושייה וחיבור אנושי לא שגרתי בין צעירה יהודייה לילד מוסלמי בעל צרכים מיוחדים, בטיסה טרנס-אטלנטית מבריסל לניו יורק.
נקודת זמן שנתפסה ותועדה בעדשה, אשר הצליחה להוכיח שלמרות הפער המנטלי וכל שאר הסטריאוטיפים המובנים, אנשים הם קודם כול אנשים, ובתור כאלה הם מסוגלים לגשר על הפערים ולהתנהג כבני אדם.
במקרה של רחל גרונר זה יותר מכך; היא פשוט הייתה האדם הנכון במקום הנכון וזכתה לעשות קידוש ה' במידה גדושה.
התבקשתי מהמערכת ליצור קשר עם רחל ולשמוע ממנה באופן אישי על הנסיבות שהובילו לסיטואציה המרגשת שלעיל וגם להכיר אותה קצת יותר. אז מעבר לשמיעת פרטי הסיפור שאותם אפרט להלן זכיתי לנהל שיחה עם אישה יוצאת דופן, שפתחה לי צוהר לתפקידה הייחודי בעולם, ואולי גם על הדרך נתנה השראה לכולנו.
פתאום שמעתי בכי
שלום רחל. סיפורך התפרסם בעשרות כלי תקשורת, ובכל זאת אשמח לשמוע מנקודת מבטך על מה שאירע בטיסה מבריסל לניו יורק.
רחל: "הגענו לארץ משרלוט במסגרת 'תגלית'. ליווינו קבוצה של כארבעים צעירים וצעירות מארצות הברית. כידוע, 'תגלית' עובדת בשיתוף פעולה עם כמה ארגונים בארץ, ובהם ארגון 'מעיינות'. הוזמנו מטעמם להדריך וללוות את הקבוצה – היינו הרב והרבנית של הטיול. חזרנו הביתה כעבור עשרה ימים עם חמישים אחוזים מתוכם, בערך עשרים צעירים. העשרים האחרים החליטו להאריך את שהייתם בארץ.
"יצא שטיסתנו בחזרה הביתה נקבעה ליום שישי בבוקר וכללה חניות ביניים בבריסל ובניו יורק. היינו אמורים לתפוס את טיסת ההמשך לניו יורק ב-9:30 בבוקר, אלא שהיא נדחתה בכמה שעות. ידענו שבעקבות האיחור אין סיכוי שנצליח לתפוס טיסה לשרלוט ולהגיע לפני השבת. בשעה 2:30 עלינו סוף סוף למטוס לניו יורק. כולם היו עייפים מאוד לאחר המתנה מורטת עצבים ונערכו לשינה של שמונה שעות טיסה...
"אני התיישבתי ב-exit. ישבתי במקום מרווח יחסית. מאחוריי היה קיר שהסתיר את הנוסעים שישבו מאחורינו. כעבור שעה מרגע ההמראה שמעתי לפתע בכי מאחור. סוג הבכי הזה היה מוכר לי. זה לא היה בכי של תינוק, זה לא היה בכי רגיל של ילד בן שמונה, זה היה בכי שמאפיין ילד מיוחד. הוא לא ביקש כלום בצורה מילולית אבל הבכי הפך מהר מאוד לצעקות ולצרחות.
"אנשים התעוררו אבל אף אחד לא עשה דבר. הדיילים גם הם היו חסרי אונים. היה ברור שלא יתאפשר להמשיך ולטוס כך. ושוב עברו לי בראש מחשבות על השבת המתקרבת...
"שמעתי את הילד צורח. הילד לא השתמש במילים – דבר שמסביר במעט את הצרחות האיומות שהשמיע. חשבתי על כך שאין לי משחקים, אין לי שום דבר לתת לו. הדיילים כבר אחזו בטלפון כדי לערב את הטייס. ידעתי שמשהו יקרה במטוס – או שהנוסעים יעוררו מהומה או שידרשו מהאימא להשתיקו בכוח. אף אחד לא יוכל לשאת זאת שבע שעות נוספות. הייתי בטוחה שהטייס יבצע נחיתת חירום.
"הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו. קמתי ממקומי והלכתי לראות מה קורה. מצאתי את האימא עומדת במעבר. ביקשתי מאחת הדיילות עט, לקחתי את שקית הנייר שמקבל כל נוסע והבאתי אותה איתי. ראיתי שהילד יושב שלוש שורות מאחוריי.
"זה היה ילד מוסלמי, כהה עור, לבוש בלבוש ייחודי, דמעות על לחייו. נתתי לו יד, רציתי למשוך אותו מהמקום שלו. הופתעתי מכך שהוא שיתף פעולה והגיש לי את היד שלו. זה היה מוזר ממש.
"הילד הפסיק לבכות. לקחתי אותו אל המושב שלי והתיישבתי איתו על הרצפה. נענעתי אותו וחיבקתי אותו, וכך עד שנרגע. הוצאתי את השקית ואת העט והתחלתי לצייר מסביב ליד שלי, ואחר כך הפכתי את השקית לצד השני והתחלתי לצייר מסביב ליד שלו. לקחתי עוד שקית מאחד האנשים שישבו שם ושוב עשיתי זאת. הפעם הוא צייר סביב ליד שלי.
"הבנתי שהוא מבין אבל לא מסוגל לדבר. זה קשה ומתסכל מאוד מאוד, שילד לא מצליח לבטא את עצמו מילולית".
בכתבה המלאה: השליחה מספרת מה קרה בשעות בהם שמרה עליו, היכן הייתה אמו של הילד, מה קרה בהמשך הטיסה, מה היו התגובות של האנשים, הרקע שלה לעבודה עם ילדים מיוחדים, מה היא למדה מהרבי בכל מה שקשור לתחום, וגם: היא חושפת מופת מרגש של הרבי שחווה בעלה
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
