מערכת COL | יום כ"ז תמוז ה׳תשע״ז 21.07.2017

ילד מרגיש למי הוא יכול לספר • דובי ברוד

מתי התחילו נערים לשתף אותי בפגיעות שחוו? • מה המשמעות שאישים מכובדים ונערצים פשוט "לא מאמינים" שאברך בעל חזות חסידית יכול לפגוע בילדים? • לאיזו ישיבה תעדיפו לשלוח את בניכם, לכזאת שבה יש תופעות כאלו אך הן מטופלות, או לישיבה שבה "התופעה אינה קיימת"? • וכלל הברזל: ילד שחש כי הוריו יאמינו לו, יהיה הרבה יותר מוגן • בהמשך למאמר המערכת שעלה אמש ועורר הדים נרחבים, אנו מגישים מאמר מקצועי מרתק ומעורר מחשבה מאת דובי ברוד, מטפל רגשי המתמחה בטיפול בבני נוער ומוסמך לטיפול בנפגעים • למאמר המלא
ילד מרגיש למי הוא יכול לספר • דובי ברוד
ר' דובי ברוד על רקע תמונת אילוסטרציה (ארכיון, למצולם אין קשר)



דובי ברוד

אני רוצה לפתוח בסיפור אישי. לפני שנים, כשעבדתי עם קבוצת בני נוער שבאו מבתים חב"דיים, אך היו במצב נפשי ורוחני ירוד מאוד, הפעלתי סוג של מרכז נוער, שנתן להם מענה כמה פעמים בשבוע. הייתי יושב איתם לשיחות ארוכות במהלך היום ובעיקר בשעות הלילה המאוחרות. ניסיתי להיות קשוב, מכיל, אמפטי, וכמה שפחות שיפוטי. חשתי שהנערים נפתחים לפניי, סומכים עליי ונותנים בי אמון מלא.

באותה עת שמעתי שוב ושוב מכמה וכמה אנשי מקצוע בכירים מתחום הטיפול, שחלק הארי מהנוער הנושר, הנוער שעוזב את דרך אבותיו ומוצא את דרכו אל הרחוב, עושה זאת בעקבות פגיעות מיניות והתעללויות שחווה.

הנתון הזה נראה קצת מוזר בעיניי. הנה אני פוגש בכל שבוע כמה קבוצות של בני נוער, בגילאים מגוונים, מרקע משפחתי וסוציו-אקונומי מגוון, עם סיפורי חיים מגוונים, ואפילו אחד מהם לא שיתף אותי בחוויה של פגיעה או התעללות שחווה. הם סיפרו על קשיים בבית, על מערכת יחסים עכורה עם ההורים, על חברים או מורים שפגעו בהם, על בלבול רוחני – אך מעולם לא רמזו לי על פגיעות מיניות שחוו.

כיום אני יודע גם מניסיוני האישי שהנתון הזה נכון. רוב הנערים שירדו מהדרך שאותם פגשתי נשאו איתם טראומה של אירועים כאלה שלא טופלו, או שלא טופלו נכון. מכיוון שהעולם שהיה אמור להגן עליהם לא עשה זאת והם הרגישו חשופים ופגועים, נוצר בהם דחף להתרחק מכל מה שמזכיר את אותו עולם רוחני, מתוך איזו שאיפה פנימית שכך יצליחו לשקם את חייהם. אצל מקצתם הכעס הופנה לעבר אורח החיים החרדי והחסידי, והם התרחקו ממנו ככל האפשר.

בהמשך, כחלק מהליך ההכשרה המקצועית שלי, הצטרפתי למסלול לימודים של מכון חרוב באוניברסיטה העברית, הגוף האמון כיום על הכשרת מטפלים לנפגעי התעללות בכל המגזרים, למסלול להכשרת מטפלים בפגיעות מיניות במגזר החרדי. שם, כחלק מתוכנית ההכשרה, נחשפתי לעומק התופעה. התוודעתי להיקף הפגיעות, לסוגי הפגיעות ולנזק שפגיעה כזאת יכולה לגרום, לעיתים למשך עשרות שנים אחריה.

באופן מדהים, באותה תקופה, הנערים שאיתם עבדתי כבר שנה ושנתיים קודם, החלו ביוזמתם לשתף אותי בסיפורים על פגיעות מיניות שעברו. זה היה מטלטל. אחוז לא קטן מהם שיתף אותי באירועים שחוו. אצל חלקם מדובר היה בפגיעות חמורות של מבוגר או אחראי שפגע בהם וניצל אותם. אחרים נפגעו בידי חבריהם לכיתה או לישיבה. היו שנפגעו מחשיפה לא מותאמת לתכנים מהסוג הזה. והיו שפשוט חוו בלבול חמור בשל העובדה שאף מבוגר מוסמך לא שוחח איתם על הנושאים הללו, והם חיו בתוך מציאות דמיונית שבנו לעצמם ושפגעה בהם מאוד.

כששאלתי אחדים מהם, מדוע רק עכשיו אתם משתפים אותי ברובד הזה שבחייכם? – לא ידעו לתת תשובה מספקת. הם ענו שדווקא עכשיו הם פשוט חשים נוח לדבר איתי על זה. הם כלל לא ידעו שאני לומד את הנושא ועובר תהליך אישי מולו. הם הרגישו שעכשיו אני בשל יותר לדברים, שאדע להתמודד איתם, שלא אאשים ולא אשפוט אותם, ובעיקר שאאמין לסיפור שהם מספרים.

אינטואציות של ילד

אני מספר את הסיפור הזה בעקבות הדיווחים על מורה מאנ"ש שנגזרו עליו 7 שנות מאסר בפועל לאחר שפגע ב-3 אחים. לחלק מהדיונים בבית המשפט התייצבו דמויות מכובדות מקרבנו, שבאו להביע תמיכה וסולידריות במשפחתו של המורה.

ייתכן מאוד שזו היתה תמיכה אישית במשפחה שעוברת גם היא טלטלה עזה, אבל פה ושם נשמעו קולות שמהם התקבל רושם כי אישים מכובדים, העוסקים בחינוך ויש להם השפעה ישירה על מאות בחורים, פשוט לא מאמינים שהמורה הנאשם אכן עשה את הדברים המיוחסים לו. נשמעו מפיהם התבטאויות שזה לא ייתכן, וכי יהודי ירא שמים כמוהו לא מסוגל לעולל דברים שכאלה.

מעבר לעובדה שההתייצבות הזאת לצד משפחת הפוגע נתפסה על ידי הנפגעים – בצדק או שלא בצדק – כהתייצבות נגדם, וגרמה להם כאב לב, פגיעה ועלבון עצום – אני שואל את עצמי, איך התלמידים של אותם אישים מכובדים, המושפעים שלהם, יהיו מסוגלים לשתף אותם באירועים מהתחום הזה?

ככל שחולף הזמן אני נוכח שוב ושוב שילדים ונערים אינם משתפים בנושאים הללו מבוגרים שלא עברו עם עצמם תהליך כלשהו של מודעות ורצון אמיתי להכיר ולבחון את התופעה.

אם תקראו היום לילד כלשהו ותשאלו אותו מה הוא משתף עם ההורים והמורים, תגלו שיש נושאים שבהם ישתף את אמא, יש דברים שעליהם ידבר עם אבא, ויש ענינים שאותם יתקשה לפתוח לפני ההורים. אולי יבחר לצורך זה את המחנך או חבר קרוב, ואולי יעדיף שלא לדבר על כך עם איש. בדרך אינטואטיבית הוא יבחר את מי לשתף, מתי ובמה בדיוק.

ילד יכול לשתף כמה מבוגרים באירוע מסויים שחווה, ולכל אחד יבחר – בדרך לא מודעת – בניסוח שונה. הוא יעדן או ישמיט פרטים כשהנפש שלו תחוש שהמבוגר שמולו אינו בשל לקבל ולהאמין בדבר מסויים.

אחד מגדולי מומחי הטיפול אמר, שמטפל אינו יכול לקחת מטופל מעבר למקום שאליו הוא הצליח להגיע בעצמו. גם בחסידות אנו מכירים את הפתגם, שכדי שרבי יוכל לענות על שאלותיו של החסיד, עליו לתקן קודם כל את העניין שבו מדובר, בדקות על כל פנים, בתוכו עצמו, ואז יוכל לתת תשובה לחסיד.

למדתי מהעבודה עם הנוער היקר הזה, שכל עוד אני לא עובר את התהליך בעצמי, הם לא ישתפו אותי, ולא משנה כמה הקשר ביני ובינם יהיה עמוק.

מה קרה שהילד נפתח?

במילים פשוטות: אם אתם כהורים אינכם מוכנים לקבל את העובדה שפגיעות בילדים על ידי מבוגרים או ילדים אכן מתרחשות, אל תצפו שילדיכם ישתפו אתכם אם חלילה וחס יגיעו לשם. הם ינסו לאתר בסביבתם דמות אחרת המסוגלת להאמין להם ולקבל את התופעה, והם יבחרו בה ככתובת. הם פשוט ידלגו עליכם!

באחת ההרצאות שהיו בקהילותינו בנושא, העלה אחד המרצים את נושא הפגיעות בין ילדים ובין מבוגרים לילדים, והרחיב עד כמה חשובה היכולת של ההורים 'להאמין' שדברים כאלה קורים, ולהיות 'שאילים' וכתובת מכילה ואמפטית לילדיהם.

בסיום ההרצאה החליט זוג הורים שנכח בה כי בשובם הביתה יפתחו את הנושא עם ילדיהם. לתדהמתם, עוד בטרם פנו ויזמו את השיחה הזאת, בנם, שלמד אז בישיבה קטנה, ביקש לשוחח עמם וחשף לפניהם פגיעה שחווה ארבע שנים קודם לכן, בידי המדריך שלו באחד הקעמפים! ההורים ההמומים לא הצליחו להתאפק ושאלו אותו מדוע החזיק בבטן את הסיפור עד היום, ומדוע רק עכשיו החליט להיחשף. הנער ענה בפשטות: "הרגשתי שעכשיו תאמינו לי!".

זה כל כך פשוט! הילד, בחושיו הפנימיים, חש שהוריו עברו תהליך, והם מסוגלים כעת, יותר מבעבר, להקשיב לו ולהאמין שחווה פגיעה שכזו. כעת הם לא יקטינו את הסיפור (מנגנון הגנה מוכר הנקרא "מינימליזציה": "מה כבר קרה?", "שטויות!", "אתה מגזים"!) או ישפטו ויבקרו אותו. לכן עכשיו, כשחש בשינוי, הוא ביוזמתו פנה וסיפר.

כשהלב סגור, האוזניים לא שומעות

הדברים אמורים במיוחד לצוותי החינוך. נזדמן לי לפגוש בחורים שחוו פגיעה בתוך הישיבה, והנער בחר לפנות אליי או אל דמויות חיצוניות אחרות כדי לשתף על האירוע שחווה. הוא בשום אופן לא הסכים לשתף שום גורם מהצוות, כי חזר ואמר: "הם לא יאמינו לי! הם לא יעשו עם זה כלום!".

כשבחור חש שהמשפיע שלו, המגיד שיעור, המשגיח, ראש הישיבה או מדריך הלילה אינם מוכנים להסתכל למציאות הקשה בעיניים וללמוד כיצד להגיב לה, הוא פשוט ידלג מעליהם ויחפש כתובת אחרת שתהיה מסוגלת לכך – או ישמור את כאבו בבטן ויתפוצץ מבפנים.
חלק גדול מהדרכות הורים למוגנות ילדים מתמקדת בעידוד התקשורת בבית, בעידוד הפתיחות והשיח בין ההורים לילדים, ובעיקר בצורך להיות שאילים ונגישים לילדים בכל נושא שהוא.

כשההורה מוכן בהחלטה פנימית לשמש כתובת לילדיו, הוא יהיה שם גם במקרים קשים כאלה חלילה ויוכל לסייע לילדיו. לא יועילו הצהרות וסיסמאות. אם אינך מאמין שהתופעה קיימת, הילד יחוש זאת ויחפש כתובת אחרת. וחבל, כי אין כמו מצב שהילד בטבעיות הגמורה ביותר חוזר הביתה ומשתף את הוריו ביום שעבר עליו, עם חלקיו הטובים והפחות טובים.

בשנים האחרונות חלו שינויים חיוביים רבים בהרבה מוסדות חינוכיים. ראשי ישיבות נפתחים לנושא ופותחים גם את לב הצוות שלהם לתחום הזה. הם אכן מזהים מיד פגיעות ודואגים לבנות את המערך הנכון של טיפול ושיקום, הן לנפגע והן לפוגע.

אבל באותה שעה אני שומע מכמה וכמה דמויות חינוכיות, שתחתיהן תלמידים רבים, משפטים כגון: "אצלנו במוסד כבר שנים שאין פגיעות או התעסקויות כאלה"... יסלחו לי, אבל אלה אמירות מזעזעות.

האם ייתכן שבמוסדות מסויימים, בתלמודי תורה ובישיבות מסויימות, הנושא הזה פשוט יפסח מעליהם ולא יתרחש?! וכי שם יש רק מלאכים ולא בני אדם, עם הסטטיסטיקה הקיימת של שיעור התקיפות הקיימות גם באוכלוסייה שלנו?! אבל אני אינני זקוק לשאלות היגיון מעין אלה – כי אני יודע שיש שם פגיעות. אני מטפל בנפגעים מאותם מוסדות שבהם "התופעה אינה קיימת"!
אינני טוען שאותם אישים מכובדים מסתירים ומחפים על דברים שמתרחשים אצלם. הם באמת אינם מכירים תופעות כאלה אצלם, כי תלמידיהם לא ישתפו אותם בפגיעות כאלה!

התלמידים אינם זקוקים לאמירה רשמית של אותה דמות חינוכית ש"במוסד שלנו זה לא קיים". התלמידים יודעים ומרגישים שאותו אדם אינו כלי לדברים הללו ולא יידע איך להתמודד עם העניין, ואולי אף יאשים את הקרבנות ויפגע בהם. לכן אירועים בתחום הזה באמת לא יצופו מולו.

יש לזכור שפגיעה מינית, בשונה אולי מפגיעה אחרת, פוגעת במקום עמוק ורגיש ביותר בנפש, שהנפגע זקוק כל כך לקבלה ואמפתיה, עד שאם לא יחוש בוודאות שיזכה לה, לא ישתף. הוא לא ייקח בשום אופן את הסיכון להיפגע שוב. הוא פשוט יחפש כתובת אחרת או יעדיף לשתוק.

ייתכן שימצא במוסד איש צוות שיש בו פתיחות לנושא, והוא ייבחר ככתובת להשמעת הזעקה, אך אותו איש ייאלץ לפעול בחשאי, בלי לערב את הצוות הבכיר. אולי הנער יעז לספר זאת להוריו, והללו יפנו לטיפול בלי שהישיבה תדע כלל מה בדיוק אירע. גם ההורים, כמו בנם, יחושו שהצוות במוסד אינו מסוגל לפעול בנושאים הללו, וממילא הטיפול ייעשה מאחורי גבו.

לעבור תהליך עם עצמנו

הכלל הוא פשוט: ילד / נער / בחור שנפגע חלילה, לא יסמוך על מבוגר ולא ישתף אותו אם הוא חש שאותו מבוגר לא יאמין שפגיעה כזאת אפשרית!

אז מעבר לצורך להכין את ילדינו למוגנות בריאה, להתנהגות של קדושה ולשמירה על כל כללי הצניעות, אנו מוכרחים לעבור עם עצמנו תהליך של מודעות והפנמה. פגיעות בילדים תמיד היו ותמיד יהיו, למרבה הצער. יש אנשים שנמשכים לפינה האפלה הזאת ויעשו ככול יכולתם לצוד טרף ולפגוע בילדים תמימים.

אבל הוכח מחקרית כי ילד שהוריו 'שאילים' בנושא, מחוסן ומוגן יותר מילדים אחרים בני גילו, מכיוון שגם הפוגע הפוטנציאלי חש שלילד הזה יש כתובת, ושאירוע כזה אם יתרחש, ידווח מיד. לכן הוא פשוט ידלג עליו ויחפש קרבן אחר שישמור את הסוד בבטן.

רוצים להגן על ילדיכם? – אַפשרו לעצמכם להאמין לתופעה. שוחחו עם הילדים על המוגנות האישית. שזכותם וחובתם לחוש מוגנים ובטוחים בכל רגע בחייהם. ושאם קורה חלילה שמישהו פלש בדרך כלשהי לפרטיותם – לבוא מיד ולשתף, כי הילד יכול להיות בטוח שההורים יאמינו לו ויתמכו בו עד הסוף!


הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.