רמזים וגימטריאות לפרשת מסעי • הרב מנחם מענדל רייצס
הכוח המיוחד של תפילת "אנא בכוח"
פרשת מסעי מלאה במקומות ואתרים. בתחילת הפרשה מפורטים כל האתרים ששימשו כ'תחנות' לעם ישראל בעת הנדודים במדבר, ובהמשך הפרשה באה 'מפה' של ארץ ישראל עם ציון מקומות הגבול המתחמים את הארץ מכל צדדיה. נעמוד כאן על כמה משמות האתרים הנזכרים בפרשה (לא על כולם...) ונראה את הרעיונות והרמזים שמסתתרים בשמות אלו.
אך לפני שניכנס לפרטים נזכיר רעיון מתורת הסוד בקשר למספר הכללי המאפיין את המסע של עם ישראל – המספר 42. בנדודיהם של עם ישראל המתוארים בפרשה, הם חנו בסך הכל ב-42 אתרים1 . ולא במקרה.
בתורת הקבלה מדובר הרבה על 'שם' קדוש בן 42 אותיות ("שֵם מ"ב"). [כדוגמא ליחודו של המספר נביא את סיפורו של אלישע הנביא, שפעם פגש בנערים חוטאים ואז "ויקללםבשם ה', ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים"2 . אומר על כך רבינו בחיי3 : אלישע קילל אותם "בשם ה'" – הוא ה'שם' האמור בן 42 האותיות – ולכן נפגעו 42 ילדים].
כמובן 'שם' זה משמש בעיקר למטרות חיוביות, וקיים כלל הקובע שכל עליה רוחנית נעשית בכחו של 'שם' זה. זו בעצם הסגולה המיוחדת של תפלת 'אנא בכח גדולת ימינך', שיש בה ארבעים ושתים מלים, ולכן בהרבה מצבים שבהם אנו נדרשים לעליה רוחניתאומרים 'אנא בכח' (לדוגמא: ב'קבלת שבת', כאשר מתעלים מאוירת החולין ומתעלים לקבל את קדושת השבת)4 .
זו איפוא הסיבה לכך שה'מסעות' הן במספר 42, שכן כל ה'מסעות' היו בכיוון של עליה: עם ישראל יצא מהשפלות של ארץ מצרים, ומשם התעלה והתרומם עוד ועוד. כל 'מסע' העלה אותם לרמה יותר גבוהה, וקירב אותם אל היעד הנכסף והגבוה מכולם – ארץ ישראל.
[אגב, בכתבי האריז"ל5 מדובר על כך שה'קדיש' – שגם הוא נאמר במטרה של עליה (ומכאן הקשר של 'קדיש' עם 'עליית נשמה' של אדם שנפטר) – גם הוא מתאפיין במספר 42. ב'קדיש' קיימים 7 מלים רצופות שמתחילות באות ו' – "וישתבח ויתפאר ויתרֹמםויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל" – וכל מלה מהן כוללת 6 אותיות (בהתאם לפתיחתן באות ו' – שגם היא ערכה 6). כשנכפיל את המספר 6 ב-7, נקבל את המספר 42, ממש כמו תפלת "אנא בכח" שגם היא מורכבת מ-7 שורות שכל אחת מהן כוללת 6 וביחד 42].
רתמה וקהילתה
אחד מהאתרים שהמפרשים מרבים להתייחס אליו נקרא "רתמה"6 . שם זה ניתן למקום – כך מפרש רש"י - משום שבו התרחש חטא המרגלים – שדיברו לשון הרע כנגד ארץ ישראל, ולשון הרע הוא דבר מסוכן ומזיק כמו "גחלי רתמים" שפירושו גחלים בוערות. ואכן, כך נאמר בספר התהלים7 : "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" (הדברים מכוונים כלפי הלשון המדברת רע וגורמת בכך לנזק רב כמו חצים מחודדים וגחלים בוערות).
רבי יהודה החסיד8 מטעים פירוש זה בגימטריא: השם "ריתמה" (בכתיב מלא) שווה 655, כמו המלים "לשון רע" (ששווים 656, הפרש של אחד שלא מתחשבים בו).
לפי 'תרגום יונתן בן עוזיאל' (וכן בפירוש 'הרוקח' ו'בעל הטורים'), קיימים עוד מקומות שנקראו על שם חטאים שאירעו בהם. כך הוא מסביר את השם "קהלתה"9 – מקום שבו הקהיל קרח את כל העדה כנגד משה ואהרן10 ; וכך גם המקום שנקרא "מקהלות"11 – שם נקהלו העם על משה ועל אהרן בטענות קשות.
למה קראו לו אלוש?
ועכשיו לשמות בעלי תוכן חיובי יותר.
אחד האתרים שבו חנו ישראל נקרא "אלוש"12 . מה הרעיון בשם זה? מסביר המדרש13 : במקום זה ירד הַמָן לראשונה – לחם מן השמים שעם ישראל קיבל לאחר שהאוכל שהוציאו ממצרים תם. ובכן, את הַמָן קיבלו ישראל בזכות אברהם אבינו, שהתורה מספרת על מסירותו בהכנסת אורחים ומצטטת את דבריו לשרה אשתו14 : "לושי ועשי עוגות" – בזכות אותה עיסה שלשה שרה לכבוד האורחים, זכו ישראל ללחם המיוחד, ולכן נקרא המקום 'אלוש'.
מוסיף על כך ב'פענח רזא': שרה אמנו נקראת גם בשם 'יסכה' (כך נאמר בפרשת נח15 ). בזכות העיסה שלשה 'יסכה' ששמה עולה 95 – זכו לקבל את 'הַמָן' שגם לו ערך מספרי זהה (=95).
אתר נוסף נקרא בפרשה בשם "מדבר סין"16 . למעשה, זהו "מדבר סיני" המוכר לנו, שבו התגלה הקב"ה ונתן את התורה17 ; שמו המקורי היה 'סין', ולאחר מכן נוספה האות י' לשמו ונעשה 'סיני' – בזכות עשרת הדברות (י'=10).
ומעניין שגם המלה 'סין' – השם המקורי – מתחברת עם מתן תורה (כך מסביר 'בעל הטורים'18 ):
ראשית, הגילוי הראשון של הקב"ה למשה רבינו, שבו שלח אותו לגאול את עם ישראל ממצרים והודיע לו כי "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"19 , היה "בלבת אש מתוך הסנה"20 – 'הסנה' ו'סין' שווים בערכם המספרי (=120);
שנית, לאחר מעמד הר סיני עלה משה רבינו להר כדי להשלים את קבלת התורה ולהביא לעם ישראל את לוחות הברית. משה היה בהר 3 פעמים, בכל פעם 40 יום – בסך הכל 120 יום, בדיוק הגימטריא של 'סין'.
התחנה האחרונה: ביאת המשיח
בספרי החסידות מדברים על כך שה'מסעות' שעברו ישראל במדבר חוזרות על עצמן, בדרך זו או אחרת, גם בדורות הבאים. לא מדובר רק על סיפור שהיה בעבר, אלא בענין שיש לו השלכות גם בהווה – כל אחד מאתנו נדרש 'לנסוע' ולהתקדם, לא להישאר ב'מקום' שבו הוא נמצא כרגע (מבחינה נפשית) אלא לעלות ממנו ל'מקום' גבוה יותר.
וכמובן, 'מסעות' אלו מסמלים גם את מצבו של כלל ישראל בזמן הגלות (לאחר חורבן בית המקדש), הנודד מארץ לארץ ומעיר לעיר. הרבה 'סודות' טמונים בנדודים הללו, שבאופן כללי מתחלקים לארבע גלויות: גלות בבל, גלות מָדַי, גלות יָוָן, וגלות אֶדוֹם (הארוכה מכולן). ב'ילקוט ראובני'21 מביא רמז לגלויות אלו בארבע המלים הראשונות של הפרשה – "אלה מסעי בני ישראל"; ראשי התיבות של המלים הללו הוא בדיוק כמו ראשי התיבות של הגלויות שהזכרנו: אדום מדי בבל יון.
היעד הסופי, ה'תחנה' האחרונה שאנו שואפים ומחכים לה, היא כמובן ביאת המשיח; וזו רמוזה (כך מוסבר בחסידות22 ) ב'אתר' האחרון: "ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו" – רמז למלך המשיח עליו נאמר23 "וַהַרִיחוֹ ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". לפי חז"ל24 , הכוונה היא לכך שתינתן לו סגולת הפלא לחקור את הדין לפי חוש הריח! הוא לא יצטרך לראות את האנשים ולשמוע את העדים, אלא ירִיח וידוּן. זהו איפוא הרמז במלים "ירדן ירחו" – 'ירדן' מלשון דין ו'ירחו' מלשון ריח.
נועה ותרצה תמיד רוצות
נסיים ברמז בלתי-שיגרתי בקשר לסוף הפרשה, המספרת על בנות צלפחד. כמו שמסופר בפרשת פינחס, צלפחד מת במדבר ללא בנים, ובנותיו דרשו – והצליחו! – לקבל את חלקו בארץ (למרות שבאופן כללי התחלקה הארץ רק לגברים).
בפרשה שלנו חוזרת התורה לבנות צלפחד ומספרת למי נישאו. מה שמעניין הוא, שהתורה 'מחליפה מקומות' של שתים מהן: בפרשת פינחס נאמר פעמיים25 - "מחלהונועה חגלה מלכה ותרצה", ואילו בפרשתנו נאמר26 : "מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונועה". שם נועה היא השניה ותרצה החמישית, ואילו כאן מופיעה תרצה במקום השני ונועה במקום החמישי.
הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש), מצטט בהקשר זה27את דברי החכם בספר משלי28 , המדבר על "שתי בנות הב הב" (הפירוש הפשוט: שתי בנות שאינן מסתפקות במה שיש בידן, אלא מבקשות עוד ועוד, ואומרות: "הב! הב"!). והוא מפרש כך: "שתי בנות" – רמז לנועה ותרצה. "הב" – בפרשת פינחס תרצה היא החמישית (ה) ונועה השניה (ב); "הב" – בפרשתנו נועה היא החמישית (ה) ותרצה השניה (ב).
רבי לוי יצחק מרחיב ומסביר את החילופין הללו לפי הקבלה, וכאן נביא את דברי בנו – הרבי מליובאוויטש – שמסביר את הרעיון המוסרי שברמז זה29 :
השם "נועה" הוא מלשון תנועה והשם "תרצה" הוא מלשון מרוצה. "נועה" ו"תרצה" מדגישים את תחושת העדר הסיפוק, התנועה והמרוצה להתקדם ולהגיע להישגים נוספים ולא להסתפק בקיימים. [זה מאפיין בעצם את כל בנות צלפחד, שלא ישבו באדישות ובשאננות. הן 'נעו' ו'רצו' כדי לבקש את חלקן בארץ, ואכן הצליחו].
ולכן הן מתקשרות עם המלים "הב הב": בעולם החומרי מלים אלו נחשבות כסמל בלתי חיובי, מי שלעולם לא שמח בחלקו ותמיד מבקש עוד ועוד; אולם בעולם הרוחני יש דבר טוב בתחושה זו, שכן היא מביאה את האדם להתקדם ולהתעלות עוד ועוד, לא להסתפק בהישגים קטנים אלא לשאוף לגדולות מתוך התעלות מתמדת.
זהו איפוא המסר שיכול כל אחד מאתנו ללמוד מ'נועה' ומ'תרצה'.
הערות שוליים
הכוח המיוחד של תפילת "אנא בכוח"
פרשת מסעי מלאה במקומות ואתרים. בתחילת הפרשה מפורטים כל האתרים ששימשו כ'תחנות' לעם ישראל בעת הנדודים במדבר, ובהמשך הפרשה באה 'מפה' של ארץ ישראל עם ציון מקומות הגבול המתחמים את הארץ מכל צדדיה. נעמוד כאן על כמה משמות האתרים הנזכרים בפרשה (לא על כולם...) ונראה את הרעיונות והרמזים שמסתתרים בשמות אלו.
אך לפני שניכנס לפרטים נזכיר רעיון מתורת הסוד בקשר למספר הכללי המאפיין את המסע של עם ישראל – המספר 42. בנדודיהם של עם ישראל המתוארים בפרשה, הם חנו בסך הכל ב-42 אתרים1 . ולא במקרה.
בתורת הקבלה מדובר הרבה על 'שם' קדוש בן 42 אותיות ("שֵם מ"ב"). [כדוגמא ליחודו של המספר נביא את סיפורו של אלישע הנביא, שפעם פגש בנערים חוטאים ואז "ויקללםבשם ה', ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים"2 . אומר על כך רבינו בחיי3 : אלישע קילל אותם "בשם ה'" – הוא ה'שם' האמור בן 42 האותיות – ולכן נפגעו 42 ילדים].
כמובן 'שם' זה משמש בעיקר למטרות חיוביות, וקיים כלל הקובע שכל עליה רוחנית נעשית בכחו של 'שם' זה. זו בעצם הסגולה המיוחדת של תפלת 'אנא בכח גדולת ימינך', שיש בה ארבעים ושתים מלים, ולכן בהרבה מצבים שבהם אנו נדרשים לעליה רוחניתאומרים 'אנא בכח' (לדוגמא: ב'קבלת שבת', כאשר מתעלים מאוירת החולין ומתעלים לקבל את קדושת השבת)4 .
זו איפוא הסיבה לכך שה'מסעות' הן במספר 42, שכן כל ה'מסעות' היו בכיוון של עליה: עם ישראל יצא מהשפלות של ארץ מצרים, ומשם התעלה והתרומם עוד ועוד. כל 'מסע' העלה אותם לרמה יותר גבוהה, וקירב אותם אל היעד הנכסף והגבוה מכולם – ארץ ישראל.
[אגב, בכתבי האריז"ל5 מדובר על כך שה'קדיש' – שגם הוא נאמר במטרה של עליה (ומכאן הקשר של 'קדיש' עם 'עליית נשמה' של אדם שנפטר) – גם הוא מתאפיין במספר 42. ב'קדיש' קיימים 7 מלים רצופות שמתחילות באות ו' – "וישתבח ויתפאר ויתרֹמםויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל" – וכל מלה מהן כוללת 6 אותיות (בהתאם לפתיחתן באות ו' – שגם היא ערכה 6). כשנכפיל את המספר 6 ב-7, נקבל את המספר 42, ממש כמו תפלת "אנא בכח" שגם היא מורכבת מ-7 שורות שכל אחת מהן כוללת 6 וביחד 42].
רתמה וקהילתה
אחד מהאתרים שהמפרשים מרבים להתייחס אליו נקרא "רתמה"6 . שם זה ניתן למקום – כך מפרש רש"י - משום שבו התרחש חטא המרגלים – שדיברו לשון הרע כנגד ארץ ישראל, ולשון הרע הוא דבר מסוכן ומזיק כמו "גחלי רתמים" שפירושו גחלים בוערות. ואכן, כך נאמר בספר התהלים7 : "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" (הדברים מכוונים כלפי הלשון המדברת רע וגורמת בכך לנזק רב כמו חצים מחודדים וגחלים בוערות).
רבי יהודה החסיד8 מטעים פירוש זה בגימטריא: השם "ריתמה" (בכתיב מלא) שווה 655, כמו המלים "לשון רע" (ששווים 656, הפרש של אחד שלא מתחשבים בו).
לפי 'תרגום יונתן בן עוזיאל' (וכן בפירוש 'הרוקח' ו'בעל הטורים'), קיימים עוד מקומות שנקראו על שם חטאים שאירעו בהם. כך הוא מסביר את השם "קהלתה"9 – מקום שבו הקהיל קרח את כל העדה כנגד משה ואהרן10 ; וכך גם המקום שנקרא "מקהלות"11 – שם נקהלו העם על משה ועל אהרן בטענות קשות.
למה קראו לו אלוש?
ועכשיו לשמות בעלי תוכן חיובי יותר.
אחד האתרים שבו חנו ישראל נקרא "אלוש"12 . מה הרעיון בשם זה? מסביר המדרש13 : במקום זה ירד הַמָן לראשונה – לחם מן השמים שעם ישראל קיבל לאחר שהאוכל שהוציאו ממצרים תם. ובכן, את הַמָן קיבלו ישראל בזכות אברהם אבינו, שהתורה מספרת על מסירותו בהכנסת אורחים ומצטטת את דבריו לשרה אשתו14 : "לושי ועשי עוגות" – בזכות אותה עיסה שלשה שרה לכבוד האורחים, זכו ישראל ללחם המיוחד, ולכן נקרא המקום 'אלוש'.
מוסיף על כך ב'פענח רזא': שרה אמנו נקראת גם בשם 'יסכה' (כך נאמר בפרשת נח15 ). בזכות העיסה שלשה 'יסכה' ששמה עולה 95 – זכו לקבל את 'הַמָן' שגם לו ערך מספרי זהה (=95).
אתר נוסף נקרא בפרשה בשם "מדבר סין"16 . למעשה, זהו "מדבר סיני" המוכר לנו, שבו התגלה הקב"ה ונתן את התורה17 ; שמו המקורי היה 'סין', ולאחר מכן נוספה האות י' לשמו ונעשה 'סיני' – בזכות עשרת הדברות (י'=10).
ומעניין שגם המלה 'סין' – השם המקורי – מתחברת עם מתן תורה (כך מסביר 'בעל הטורים'18 ):
ראשית, הגילוי הראשון של הקב"ה למשה רבינו, שבו שלח אותו לגאול את עם ישראל ממצרים והודיע לו כי "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"19 , היה "בלבת אש מתוך הסנה"20 – 'הסנה' ו'סין' שווים בערכם המספרי (=120);
שנית, לאחר מעמד הר סיני עלה משה רבינו להר כדי להשלים את קבלת התורה ולהביא לעם ישראל את לוחות הברית. משה היה בהר 3 פעמים, בכל פעם 40 יום – בסך הכל 120 יום, בדיוק הגימטריא של 'סין'.
התחנה האחרונה: ביאת המשיח
בספרי החסידות מדברים על כך שה'מסעות' שעברו ישראל במדבר חוזרות על עצמן, בדרך זו או אחרת, גם בדורות הבאים. לא מדובר רק על סיפור שהיה בעבר, אלא בענין שיש לו השלכות גם בהווה – כל אחד מאתנו נדרש 'לנסוע' ולהתקדם, לא להישאר ב'מקום' שבו הוא נמצא כרגע (מבחינה נפשית) אלא לעלות ממנו ל'מקום' גבוה יותר.
וכמובן, 'מסעות' אלו מסמלים גם את מצבו של כלל ישראל בזמן הגלות (לאחר חורבן בית המקדש), הנודד מארץ לארץ ומעיר לעיר. הרבה 'סודות' טמונים בנדודים הללו, שבאופן כללי מתחלקים לארבע גלויות: גלות בבל, גלות מָדַי, גלות יָוָן, וגלות אֶדוֹם (הארוכה מכולן). ב'ילקוט ראובני'21 מביא רמז לגלויות אלו בארבע המלים הראשונות של הפרשה – "אלה מסעי בני ישראל"; ראשי התיבות של המלים הללו הוא בדיוק כמו ראשי התיבות של הגלויות שהזכרנו: אדום מדי בבל יון.
היעד הסופי, ה'תחנה' האחרונה שאנו שואפים ומחכים לה, היא כמובן ביאת המשיח; וזו רמוזה (כך מוסבר בחסידות22 ) ב'אתר' האחרון: "ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו" – רמז למלך המשיח עליו נאמר23 "וַהַרִיחוֹ ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". לפי חז"ל24 , הכוונה היא לכך שתינתן לו סגולת הפלא לחקור את הדין לפי חוש הריח! הוא לא יצטרך לראות את האנשים ולשמוע את העדים, אלא ירִיח וידוּן. זהו איפוא הרמז במלים "ירדן ירחו" – 'ירדן' מלשון דין ו'ירחו' מלשון ריח.
נועה ותרצה תמיד רוצות
נסיים ברמז בלתי-שיגרתי בקשר לסוף הפרשה, המספרת על בנות צלפחד. כמו שמסופר בפרשת פינחס, צלפחד מת במדבר ללא בנים, ובנותיו דרשו – והצליחו! – לקבל את חלקו בארץ (למרות שבאופן כללי התחלקה הארץ רק לגברים).
בפרשה שלנו חוזרת התורה לבנות צלפחד ומספרת למי נישאו. מה שמעניין הוא, שהתורה 'מחליפה מקומות' של שתים מהן: בפרשת פינחס נאמר פעמיים25 - "מחלהונועה חגלה מלכה ותרצה", ואילו בפרשתנו נאמר26 : "מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונועה". שם נועה היא השניה ותרצה החמישית, ואילו כאן מופיעה תרצה במקום השני ונועה במקום החמישי.
הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש), מצטט בהקשר זה27את דברי החכם בספר משלי28 , המדבר על "שתי בנות הב הב" (הפירוש הפשוט: שתי בנות שאינן מסתפקות במה שיש בידן, אלא מבקשות עוד ועוד, ואומרות: "הב! הב"!). והוא מפרש כך: "שתי בנות" – רמז לנועה ותרצה. "הב" – בפרשת פינחס תרצה היא החמישית (ה) ונועה השניה (ב); "הב" – בפרשתנו נועה היא החמישית (ה) ותרצה השניה (ב).
רבי לוי יצחק מרחיב ומסביר את החילופין הללו לפי הקבלה, וכאן נביא את דברי בנו – הרבי מליובאוויטש – שמסביר את הרעיון המוסרי שברמז זה29 :
השם "נועה" הוא מלשון תנועה והשם "תרצה" הוא מלשון מרוצה. "נועה" ו"תרצה" מדגישים את תחושת העדר הסיפוק, התנועה והמרוצה להתקדם ולהגיע להישגים נוספים ולא להסתפק בקיימים. [זה מאפיין בעצם את כל בנות צלפחד, שלא ישבו באדישות ובשאננות. הן 'נעו' ו'רצו' כדי לבקש את חלקן בארץ, ואכן הצליחו].
ולכן הן מתקשרות עם המלים "הב הב": בעולם החומרי מלים אלו נחשבות כסמל בלתי חיובי, מי שלעולם לא שמח בחלקו ותמיד מבקש עוד ועוד; אולם בעולם הרוחני יש דבר טוב בתחושה זו, שכן היא מביאה את האדם להתקדם ולהתעלות עוד ועוד, לא להסתפק בהישגים קטנים אלא לשאוף לגדולות מתוך התעלות מתמדת.
זהו איפוא המסר שיכול כל אחד מאתנו ללמוד מ'נועה' ומ'תרצה'.
מאפשרים לכם לקבל
