מערכת COL | יום י' תמוז ה׳תשע״ז 04.07.2017

כך חגגנו את חג הגאולה מאחורי מסך הברזל • מרתק

לרגל 90 שנה לחג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, אנו מגישים פרק נוסף ומיוחד מזכרונותיו של ר' בצלאל שיף, אותן הוא מתאר בכשרונו המיוחד • איך הוכיח החסיד מרדכי דובין - שהיה ציר בפרלמנט הלטבי - בהתוועדות המחתרתית עם הרבי הריי"ץ שהוא ממשפחת החסידים? • כיצד פתרו את 'סוגיית הישיבה במזרח' בבית הכנסת, ואיך הגיב הרב זלמן שמעון דבורקין למשמע הבשורה על שחרור הרבי הריי"ץ? • למאמר המלא
כך חגגנו את חג הגאולה מאחורי מסך הברזל • מרתק
(ציור: ר' זלמן קליינמן)

בצלאל שיף

את חגי י"ט כסלו וי"ב תמוז חגגנו ברוסיה באופן רציני. הם היו עבורינו החגים הכי גדולים. היינו מתאספים והפרברענגן היה נמשך עד הבוקר.

בשנת 1989 אני ופרופ' ירמיהו ברנובר נקלענו ללנינגרד (בזמן הסובייטים כך נקראה ס. פטרבורג) והחלטנו לחגוג כמנהגנו את חג י"ב תמוז באופן חגיגי. בתקופה זו היה שם בשליחות מטעם אירגון "שמי"ר" הר' מיכאל קוריץ ומשפחתו. הם אירגנו שם בית ספר יהודי, חדר אוכל, תפילה שלוש פעמים ביום, ערכו שבתות וחגים ציבוריים וכדומה. והיהודים נמשכו לבית הכנסת.

לס. פטרבורג יש מקום מיוחד בתולדות חב"ד. זוהי בעצם העיר היחידה בעולם שבה שהו כל שבעת האדמו"רים של שושלת חב"ד – מהאדמו"ר הזקן ועד הרבי. מי מהם באזיקי רגליים, ומי מרצונם החופשי הגנו שם הרביים על היהודים ונלחמו בכל כוחם ומרצם בחוקים האנטישמיים.

במרכז העיר, כאילו באי מבודד, עומד לו מבצר פטרופבלובסקי האימתני, שבו היה כלוא בין היתר האלטער רבי. אפשר לבקר במבצר, עורכים טיולים לשם. אומנם המבנה שבו היה כלוא הרבי נהרס, אך בניין המועצה הסודית שבה הוא נחקר נשמרה. חסידים זקנים היו מראים את חלון החדר שבו חקרו את הרבי, את התעלה שבה שטה סירת הרבי עם השומרים שלו. כזכור קצין השומרים סירב לעצור לבקשת הרבי, אך הרבי התחיל לומר את "קידוש הלבנה" והסירה נעצרה.

ברח' מוחוביה עומד בניין שבו גר הרבי. מחלון של בית זה הרבנית חיה מושקה צעקה לרבי באותו לילה:
– יש לנו אורחים!

וזה נתן לרבי אפשרות להתחיל וליידע אל כל העולם על מעצרו ועל אירגון שחרורו.

הקוד שהרגיע את החסידים

יש הרבה סיפורים על הפרברענגנים של הרבי הריי"ץ. אני זוכר מה שסיפר לי פרופ' ברנובר: באחת הפעמים הראשונות שהחסיד מרדכי דובין (הוא היה ציר בפרלמנט של לטביה ועשה רבות כדי שישלחו את הרבי ללטביה) הגיע לפטרבורג הוא הלך לבקר את הרבי הריי"ץ. הוא דפק בדלת, פתחו לו והוא מייד נכנס לסלון. בסלון ישב בראש השולחן הרבי הריי"ץ וסביב לשולחן ישבו זקני החסידים ותלמידים. ר' מרדכי דובין היה אז ציר בפרלמנט הלטבי. הוא היה אדם גבה קומה, מכובד למראה, בעל זקן עבות, והיה לבוש בצורה אירופאית: על ראשו כובע צילינדר גבוה, מעיל בעל צווארון פרווה, מקל הליכה עם ידית כסף, נעלי לכה גבוהות. היושבים סביב השלחן נבוכו למראה המבקר המסתורי. ירד שקט. הרי בחוץ השלטון הסובייטי, וכבר מזמן לא מתלבשים בצורה כזאת ומי יודע מיהו הזר המסתורי?...


ר' מרדכי דובין (מימין) לצד הרבי הריי"ץ. עזר רבות בשחרורו של אדמו"ר הריי"צ מהמאסר ויציאתו מרוסיה

ר' מרדכי דובין הבין מיד הכל. הוא העמיד בפינה את מקלו, הוריד את כובע הצילינדר והמעיל, החזיק בשתי ידיו את קצה השולחן, התרומם, התגלגל על ראשו (עשה קולע) מעל השולחן ואח"כ התישב לידו, כשהוא דוחף את עצמו בין החסידים עם קולע שכזה. כולם מיד הבינו הכל – זה אחד מאנ"ש – והמשיכו בפרברענגן...

כולם יושבים ב'מזרח'...

גם בביה"כ החסידי שבו התפלל הרבי יש הרבה דברים מעניינים. ביה"כ בנוי בצורת האות "ו". אתה נכנס לחדר כאילו לראש (של האות "ו"), קרוב לארון הקדש לכיוון ימין נמשך איזה זנב ששם עומדים שולחנות וכסאות לאורך כל ה"מזרח" של המקומות המכובדים ביותר. והסיפור הוא כזה: גרו בפטרבורג הרבה יהודים עשירים וכל אחד מהם רצה שיהיה לו מקום מכובד בכותל המזרח. אז מה עושים? ואז הרבי הציע להרחיב את ה"מזרח" כדי שכולם יהיו מרוצים. ועוד, בביה"כ החסידי היו תלויות, במסגרות, תפילות לשלום. מאוד לא ברור, מדוע כל כך הרבה. והתשובה היא פשוטה: לא היה שלום בין מתפללי ביה"כ. כדי להשכין שלום, היו מתאספים המתפללים והיו כותבים כל פעם שהתעוררה מחלוקת - קריאה חדשה.

בי"ב תמוז ר' מיכאל קוריץ אסף את כל תלמידי בית הספר, הזמין שני אוטובוסים, ואנחנו נסענו יחד לבית הסוהר ברח' שפלרניה (אגב בית הסוהר פעיל עד היום). האוטובוסים נעצרו מול שער בית הסוהר, והילדים נעמדו בשורה מול בית הסוהר. חילקו לכולם תהלים, והתחילו בתפילה. לאחר מספר דקות יצא משערי בית הסוהר קצין, ניגש אלינו, הצדיע ואמר:
– אני רוצה לדעת מה קורה פה.

פרופ' ברנובר הסביר:
– בבית הסוהר הזה ישב מנהיגו הגדול של העם היהודי, חכם גדול, הרבי מליובאוויטש.

הקצין היה מופתע:
– שמעתי על הרבה אסירים שישבו פה, אבל על אסיר זה אני שומע פעם ראשונה.
הוא חזר לבית הסוהר ולאחרי זמן מה חזר אלינו והזמין אותנו להכנס. סירבנו כי בביה"כ היה אמור להתקיים פרברענגן בהשתתפות הורי התלמידים. אפילו הכינו שווארצע קאשע – דייסת כוסמת כמו שנהוג בחב"ד.

הריקוד של הרב זלמן שמעון דבורקין באמצע הרחוב

נאומו של פרופ' ברנובר באותו פרברענגן היה מאוד מעניין. בין היתר הוא סיפר שכאשר הרבי הריי"ץ חזר מהג.פ.או. ששם הודיעו לו על כך שהוא חופשי, בבית כבר ידעו על כך. חסידים שמעו שירים כאלו:
רוח, רוח! את חזקה,
את מריצה עננים רבים.
את מרעישה ים כחול,
בכל מקום את שולטת.
אינך פוחדת מאף אחד
מלבד האלוקים."

מילים אלו כל כך מצאו חן בעיני הרב זלמן שמעון דבורקין שהוא רץ לרחוב והחל מרקד סביב ביתו של הרבי ושר בקולי קולות "איני פוחד...". וכאשר נודע לו שמילים אלו לקוחות בעצם מתוך אגדת עם רוסית של א. ס. פושקין, התפלא מאוד. מאז השיר הזה נכלל באוצר הניגונים של חב"ד...

החלום הפלאי

ולסיום אינני יכול שלא לספר את סיפורו של ר' זושא גרוס. הוא עלה מלנינגרד באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, ובזמן מלחמת ששת הימים היה בחזית.

"– שלושת הימים הראשונים של המלחמה היו קשים ביותר", סיפר ר' זושא, כמעט לא ישנו. ולכן כאשר ביום הרביעי ניתנה לנו אפשרות כזאת, פשוט נשכבנו על הקרקע ונרדמנו. – ממשיך ר' זושא. – אבל המפקד הזהיר אותנו שיש לנו רק ארבע שעות לישון, אחר כך נצטרך להמשיך בתנועה. והנה, אני ישן וחולם שאני נמצא לא פה בסיני, אלא בניו יורק, בביתו של הרבי. אני רוצה לבקש ממנו ברכה ואינני יכול – כבר נכנסה שבת. הרבי מתכונן לעשות "קידוש", ואני עומד בשורות האחוריות ועומד על בהונותיי כדי לראות אותו. ופתאום הרבי מסמן בידו – בוא אלי! חסידים מסתכלים, למי זה הרבי מסמל בידו, אח"כ פינו לי הדרך וניגשתי אליו. הרבי עשה "קידוש", נתן לי ללגום מהכוס ואמר: "אל תפחד משום דבר. תחזור מהמלחמה בשלום. וה' יתן לך כוח!". וכאן התעוררתי, ואני מרגיש שהעייפות נעלמה כאילו לא ארבע שעות ישנתי אלא יממה שלמה. רק הרגליים משום מה לא כל כך נשמעו לי, ועשיתי תרגילים כדי להחיות אותן. באותו רגע נכנס המפקד וראה שכולם ישנים, התחיל להעיר אותם בבעיטות. כשראה אותי קופץ ומדלג משום מה נבהל.
– מה איתך? – הוא אמר. – מה, אתה מסומם?
– לא, מה פתאום – עניתי לו, – אני דתי, איך יכולת לחשוב כזה דבר.
ומה שמעניין, מציין בהתלהבות ובהתפעלות ר' זושא, עד סוף המלחמה לא הרגשתי אפילו שמץ של עייפות.

כבר לאחר המלחמה התאספנו בביה"כ, והזקנים אמרו שכדאי לכתוב מכתב לרבי מליובאוויטש. הרי הוא הראשון שאמר שהמלחמה תגמר מהר ובצורה ניסית, ושנראה נפלאות וניסים גדולים ושהקורבנות בין היהודים יהיו מעטים מאוד. ואכן אני כתבתי מכתב בשם כל באי ביה"כ שלנו, ובסוף המכתב כתבתי על החלום שלי.

לאחר זמן מה קיבלתי תשובה מניו יורק, הרבי הודה על המכתב שלי וכתב שלישראל לצפות לנסים ונפלאות עוד יותר גדולים, ולאחר מכן כתב: "ואת המקרה שעליו סיפרת, אני בוודאי זוכר. הרי אתה היית אז זקוק להרבה כוחות, הלא כן?..."


הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.