"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם"

רש"י מפרש: מדוע נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה קרבנות מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת.

בעיר נדבורנא פשטה מגפת החלי-רע , מדי יום הפילה המגיפה חללים רבים עד כי לא היה בית אשר אין בו מת, אנשים נשים וטף. בצר להם, באו בני העיר אש נותרו בחיים ופנו לרבי יששכר דב מנדבורנא בבכי תמרורים: "רבי, אנא, בקש רחמים עלינו! עוד מעט ואנחנו כולנו כלים!"

בראותו את גודל הצער, ציוה הצדיק לרתום מרכבה ולהכינה לנסיעה. כאשר הושלמה המלאכה, עלה רבי יששכר דב על העגלה ומסר לעגלון את יעד הנסיעה- היער אשר מחוץ לעיר. המלווים- יושבי העגלה, חשבו כי הרבי בוודאי רוצה להתבודד במעמקי היער מבלי שיפריעו לו לבקש ולעורר רחמים על תושבי העיר. אך, כשהגיעה המרכבה מחוץ לעיר, נוכחו כולם לדעת כי לא כך הם פני הדברים, ומשהו אחר ונעלם אופף את מעשיו של הרבי.

רבי יששכר דב הורה להעמיד את המרכבה באמצע הדרך, לרוחב השביל, וציווה לבעל העגלה ולאנשים שנסעו עמו:

"אם תבוא לכאן מרכבה כבודה אחת, ובתוכה איש זקן נכבד אשר זקנו מגודל ולבן כשלג, ויבקש מכם לנטות הצידה למען יוכל לנסוע הלאה, לא תאבו ולא תשמעו לו! ואפילו אם יצעק עליכם אל תפחדו, ואף אם יאיים עליכם בכמה איומים לא תזוזו ממקומכם, ומורא לא יעלה על לבבכם!"
האנשים קיימו מצוות רבם, העמידו את המרכבה באמצע הדרך והמתינו לבאות . והנה, הופיעה מקצה האופק מרכבה כבודה ובתוכה איש זקן. הנוסע ביקש מהעומדים בדרכו לאפשר לו לעבור ולנסוע הלאה למחוז חפצו, אך כהוראת הרבי- הם סירבו להיענות לבקשתו. הנוסע הזקן החל לאיים עליהם בחרב חדה אשר הוציא מתערה, ללא הועיל. יושבי העגלה של רבי יששכר דב לא זזו ממקומם. כאשר ראה הזקן כי כל איומיו לא הועילו, יצא ממרכבתו כשפנקס גדול בידו, ניגש לרבי והראה לו את הפנקס.

הרבי התבונן בכתוב במשך דקה ארוכה, לאחר מכן פנה אל הזקן ולחש לו משהו באוזנו. מיד לאחר מכן ציווה לרתום את המרכבה ולחזור לעיר. בשובם מהדרך התמוהה, סיפר רבי יששכר דב למלוויו: "אותו הזקן שפגשנו היה "מלאך המוות" בעצמו. הוא רצה לבוא ולהמשיך במסע ההרג בעיר, וכשלא נתתי לו בשום פנים ואופן, הוא הראה לי את הפנקס שבו כתובים ספרי החיים וספרי המתים. לדאבוני ראיתי כי מידת הדין מתוחה עדיין על כמה אלפים נפשות מישראל, ועליהם להסתלק מן העולם במגפת החלי-רע. התבוננתי וראיתי שאין לי עצה לבטל את הגזירה הנוראה ולכן ביקשתי ממנו לעשות עסקת חליפין- שאני יסתלק בעד שתיים עשרה אלף נפשות. מן השמיים נעתרו לבקשתי, שאני יפדה אותם".

"ולכן", אמר הרבי לבני ביתו וחסידיו "הנני נפרד מכם, כי אני הולך לבית עולמי ובכך תכופר ותיעצר המגיפה".

מיד לאחר שסיים את דבריו, עצם רבי יששכר דב את עיניו והשיב את נשמתו הטהורה לבוראה.
באותו היום פסקה המגיפה בעיר נדבורנא.