ד. מיכאל, COL

בעבר, כאשר חסיד או שליח היה מרגיש צמא, הוא היה אורז כמה ממטלטליו, קם ונוסע אל ראש בני ישראל, להרוות את נפשו ולמלא מצברים. יחידות, כוס של ברכה, דולר ותפילה עם הרבי  היו הכח לעוד כמה חודשים, עד הפעם הבאה.

23 שנה יותר מדי. בזמן הזה נולדו וגדלו פה מאות תמימים, נפתחו עוד עשרות בתי חב"ד בעולם, עשרת המבצעים מקבלים תהודה בינלאומית, ואין שום ספק שחב"ד איננה נחלתם של חסידים בלבד ויעידו על כך אלפי היהודים המטיילים ברחבי העולם...

ישנם אין ספור סיפורים ותיאורים כיצד הרגישה יחידות עם הרבי, עוצמה של רגעים וקדושה באוויר. אך גדל דור שלא מכיר את זה. וידאו, תמונות וחוויות מחלוקת דולרים, העיניים שקראו את נשמתו של כל אדם באשר הוא, כמו בספר פתוח. גדל דור שלא חווה את זה. ההרגשה העילאית שעוטפת חסיד בהגיע מכתב אישי מהרבי. גדל דור שלא חש את זה. התוועדות, מאמר מהרבי, התיאורים האותנטיים, הדימויים וההסברים המלהיטים אינם מהווים תחליף למקור, והם לא מעבירים גם לא מעט מהגעגוע שחש חסיד שהיה שם, ולא מקהים את תחושת ההחמצה שחש מי שלא היה שם...

והדור הזה כבר עומד על רגליו בדרך להעביר לדור הבא את אותן התחושות, הגעגועים והכיסופים לרגעים שלא הכיר.

נ', מורה במוסדות חב"ד ברחובות שיתפה אתנו במעט מתחושותיה כמורה צעירה ב"דור נבוכים". מורה אשר בעצמה לא חוותה, אך משתדלת להעניק לתלמידותיה את התחושה והידיעה ש"לא עזב ולא יעזוב הרועה את צאן מרעיתו":

"האנשים סביבנו, אלו המבוגרים מאתנו, מכירים את התחושות ונושאים עמם זיכרונות מאותן השנים. הם משתדלים, כל אחד בדרכו, להעביר את הרגש גם אלינו, באמצעים רבים ומגוונים. כמובן שיש תרומה משמעותית לכך מעצם קיומם של קטעי וידאו, תמונות ותיעודים, ומהיות ההורים חסידים מקושרים אשר מתווים בבית את הוראות הרבי, כך שתחושת החסר היא בעיקר בגלל מה שמספרים, ולא כי אני מבינה מה הפסדתי. לצערי, אני גם לא יכולה להבין. יש מדי פעם סימנים קטנים, כמו זכייה בגורל בדולר של הרבי, ההרגשה שהנה, אני מקבלת את הדולר מהרבי בעצמו. אבל אני יודעת שזה דרך שליח. זה שוב לא המקור".



מה זה רבי?

בתחילת השנה כשהצטרפו לכיתתה תלמידות מבתים שאינם חב"דיים ושאלו בתמימות, מה זה רבי? היא קפאה. כמובן שיש לכך תשובה הגיונית ומתקבלת, אבל למי שמבקשת להטמיע בדור הצעיר את האהבה והקרבה לרבי, זה לא מספיק. חסר הלהט שאפף את המורות שלנו, הדור הראשון שנולד לתוך החוסר הזה, כשהן דיברו על נשיא הדור. את הקשר האמיתי והעמוק לרבי, היא מספרת שחוותה דווקא במסגרת החיים עצמם, מה שנקרא "החינוך הבלתי פורמלי": הורים, חברות ומשפיעה אשר מונתה בשנות העשרה המאוחרות.

אירוע שהמחיש לה יותר מכל את ההתמודדות של הדור הבא היה לקראת נסיעה לרבי, היה כאשר דיברה עם תלמידותיה על הנסיעה וההכנות. ביום שלפני הטיסה פנו אליה כמה מהתלמידות בתחינה: "המורה, תוכלי להביא לנו דולר מהרבי, בבקשה?!".

"איך אפשר להתגעגע למה שלא הכרת?"

הקושי מול התלמידות נובע בעיקר מעצם העובדה שאת הסיפורים שהיא מעבירה להן, היא מעבירה כצינור ולא ככלי שנכח בעצמו. אמנם התיאורים צבעוניים וחיים, מלאים ברגש ובהחלט יוצאים מן הלב, אבל הגעגוע רחוק כי "איך אפשר להתגעגע למה שלא הכרת?" היא שואלת בכאב.

עם זאת, יש גם רגעים יוצאי דופן. אחד כזה היה בפעם הראשונה בחייה הבוגרים כשנחשפה לקטע הווידאו מיום כ"ח ניסן בו המסר מהרבי ברור וזועק מתמיד: "עשו כל אשר ביכולתכם", אז זלגו דמעות מעיניה "כי אם הדור שהיה שם, ראה ושמע, לא עשה מספיק- כדברי הרבי, איפה זה ממקם אותנו מי שלא היה?".



לדבריה, דבר שהיה נותן לה כוח בימים אלו, זהו מכתב מהרבי הממוען אליה. כשהיא רוצה להרגיש קרובה היא ניגשת להביט בתמונה של הרבי. כך, היא מצליחה לחוש מעט ממה שמתארים באוזניה מי שעברו מול הרבי בחלוקת דולרים. הידיעה שהרבי מכיר אותם ומביט אל נבכי נשמתם, מבעד לכל העטיפות והקליפות.

לקראת ג' תמוז, היא מתכוונת לערוך תכנית מותאמת לגיל ולרמת התלמידות. היא מסיימת "בתקווה ובאמונה שעוד בשנה זו נציין את היום הזה אחרת ממה שהדור שלנו מכיר בשנים האחרונות.."