קריאת ההפטרה מפי הרבי, חקוקה בלב ובמוח כל אשר זכה לשמוע אותה.

הרגעים הנשגבים הללו – בהם קרא הרבי מדי שבת, חג ותענית ציבור, את דברי הנביא, בהטעמה וברגש שהרעידו לב כל שומע ונגעו בנימי הנפש העמוקים ביותר – משכו חסידים רבים להטריח עצמם ולבוא ממקומות מרוחקים, אך בכדי לחוות שוב את אותם רגעים נעלים, שחרתו חותם עמוק בנפש.

די לו לחסיד בשהות במחיצתו של הרבי כדי להתרומם טפח מעל הקרקע; במדה והרבי אף מדבר, הרי זהו גן עדן עלי אדמות. החסיד מטה אזנו ולבו, ומתמלא חיים; ואם בשהות ובדיבור אמורים הדברים – הרי לשמיעת ההפטרה מפי קדשו של הרבי, כאשר קולו הק' המנגן את מילות ההפטרה חודר לנפש החסיד, מי ידמה ומי ישווה.

בעת קריאת ההפטרה, רוב הנוכחים בבית־הכנסת כמעט ולא שמעו את הקול הטהור. רק מי שעמדו בקירוב מקום, אשר נדחקו והתאמצו להאזין, הצליחו לקלוט את כל מילות ההפטרה. אותם שנדחקו ועקבו אחר כל מילה, הבחינו כי לא פעם משנה הרבי מעט בטעם ובניגון, מקפיד שלא ייצאו מפי קדשו חלילה דברי תוכחה שאינם חיוביים על עם ישראל. גם בעובדה זו יש כדי ללמד על המשמעות השמימית של דברי ההפטרה "הנאמרים באמת".

בהזדמנות מסוימת, אמר הרב חדקוב לר' מיכאל טיטלבוים, כי יש להורות לבחורים ללמוד את ההפטרה כדבעי, עם דברי המפרשים. הרב חדקוב הוסיף ואמר, שהדברים אמורים באופן מיוחד לאלו הנדחקים לשמוע את הרבי בקריאת ההפטרה...

את כבודו

מאז ומקדם הייתה עליית 'מפטיר' שמורה לנַָשיא. כבר בדורות הראשונים דייקו רבותינו נשיאינו לעלות לתורה בקריאה זו. את הטעם להקפדה זו ביאר הרבי בהתוועדות ליל שמחת־תורה תשט"ו,
בכך אשר למרות שאמירת ההפטרה נתקנה בזמני גזירה כתחליף לקריאת התורה, הרי בכך ניכרת גם מעלתה של עליה זו, המגלה שאף בזמן העלם והסתר מתגלה אצל יהודים כוח מסירות הנפש על קיום התורה.

בחיים חיותו של הרבי הריי"צ, נהוג היה לכבד את הרבי מדי שבת בעליית שישי. גם בשנה שלאחר ההסתלקות המשיך הרבי לעלות בעליה זו; בעוד שלעליית 'מפטיר' היה עולה בקביעות – על־פי הוראת הרבי – הרב שמואל לויטין.

מאז הסתלקות הרבי הקודם, התפלל הרבי בימי השבת בחדרו הק' של חותנו, בקומה השניה של 770 . משום כך, בשבת פרשת ואתחנן תש"י, שהייתה השבת שקדמה ליום ההילולא של אבי הרבי, התארגן מבעוד מועד מניין מיוחד ב'זאל' הקטן, שבו קיבל הרבי את עליית 'מפטיר', כנהוג. בתום הקריאה, עלה הרבי אל החדר והתפלל בו כרגיל בכל שבת.

גם ביום־כיפור תשי"א, בו רצה הרבי לעלות בעליית 'מפטיר יונה' במנחת היום הקדוש, היה כן. מניין חסידים התארגן במשרד ה"מרכז לענייני חינוך" (חדר ה'מזכירות'), ובו עלה הרבי ל'מפטיר'.

ביום ט' טבת תשי"א, סיים הרבי את אמירת הקדיש, ולמחרת, בצום עשרה בטבת, בתום אחד־עשר חודשים בהם התפלל הרבי בחדרו של הרבי הריי"צ הן בשבתות והן בימות החול, החל הרבי להתפלל את תפילות מנחה ומעריב מדי יום ביומו יחד עם תלמידי הישיבה, ב'זאל' הקטן. כמו כן, החל הרבי לפקוד את ה'זאל' בעת קריאת־התורה בימות החול.

ההזדמנות הראשונה בה נקרא הרבי לעליית 'מפטיר' במניין המרכזי ב 770 , הייתה באותו היום, עשרה בטבת תשי"א. אולם, גם לאחר אותו היום המשיך הרבי להתפלל בשבתות בחדרו הק' של הרבי הריי"צ.

חנה, למה תבכי

ניכר היה כי קריאת ההפטרה מעוררת התרגשות רבה אצל הרבי. לאחר מאורע הלב שאירע בשמיני־עצרת תשל"ח, אף ביקשו הרופאים כי הרבי יימנע מלעלות בעליית 'מפטיר', משום שחששו כי ההתרגשות בעת הקריאה עלולה להזיק לבריאותו ח"ו.

בשנים הראשונות, כמעט מדי שבת בשבתו קולו הק' נשנק בעת הקריאה, ובכיות עזות נשמע בכל בית הכנסת במהלכה.

הבכיות בשעת ההפטרה, נמשכו עד אשר הוגבהה בימת הקריאה על־מנת לאפשר לקהל הגדול להתבונן ברבי בשעת עלייתו לתורה. מאז, פסקו כמעט לחלוטין הבכיות, ומאז ואילך היה זה למאורע נדיר ובלתי שגרתי, המתרחש פעמים אחדות בשנה.

ועם זאת גם בשנים אלו היה הרבי נשנק לעתים בעת קריאת אחדות מן ההפטרות. היו מההפטרות, שבעת קריאתן קול בכיו של הרבי היה נשמע תדיר, אף באותן שנים. היו אלה הפטרת 'תפילת חנה' הנאמרת ביומו הראשון של ראש־השנה; ''מפטיר' יונה' בתפלת מנחה של יום־הכיפורים; הפטרת שבת פרשת תולדות; הפטרת שחרית של תשעה באב; הפטרת פרשת נצבים ובהזדמנויות נוספות במשך השנה.

אולם, הבכי באותן שנים, לא היה דומה לבכיות הנוראות שהיה בשנים קדמוניות.

במיוחד, זכורה הפטרת 'תפלת חנה' שנאמרה בראש השנה של שנת תשכ"ה, שנת הסתלקותה של הרבנית חנה. הייתה זו הפעם האחרונה בה השתתפה הרבנית בתפילה ב 770 , כאשר ימים ספורים לאחר־מכן – בשבת ו' תשרי של אותה שנה – הסתלקה, וקול הבכי של הרבי בעת קריאת תפלתה של חנה הדהד בלב החסידים.

וכה מתאר הרב מנחם וולף את קריאת ההפטרה המיוחדת ביומנו מאותם ימים: "הרבי מברך את ברכת ה'מפטיר' שבתחילה נשמעה בקול חרישי, קול חלוש. דממה באולם. כולם קשובים לקול הנפלא העוטף את הציבור במעטפת רצינות, קול דודי דופק בלבבות "שובו שובו".

"ולפתע, קול בכי חזק, הולך וגובר מרגע לרגע, יללות פורצות בעוצמה מלבת לבו של הרבי, וחודרות ובוקעות את כל המסכים. כך כמה דקות. הרבי מנגב דמעותיו בטליתו ושוב פורץ בבכי חסר מעצורים. מתאמץ בכל הכוחות להתגבר על הכאב והדמע. קפיצת שפתיים, ושוב בוכה בקול דק שנעשה גבוה, והולך ומתעצם.

"קול הבכי מתערבב עם מילות ההפטרה. קשה לעקוב אחרי המילים־לא־מילים הבוקעות מגרונו. והנה גובר הבכי ועם זאת הקול מתבהר והתיבות "ותתפלל חנה" נשמעות היטב־היטב בהיגוין, ושוב מסתלקת בהירות־המילים ונדחקת בנימה עדינה של מיתרי־הקול לעומת הנהי והבכי...

"חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי... הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים... אֶל הַנּעַַר הַזֶּה הִתְפַּלּלְַתִּי". המילים מהדדות בחלל האוויר וחודרות עמוק עמוק בחדרי לב ובטן".

הכתבה במלואה מתפרסמת במגזין "תחיינו" לג' תמוז