בנימין ליפקין

מעשה בשלוש משפחות חב"דיות ברוכות ילדים שלפני כחודש וחצי מצאו עצמן בסאגה בלתי נעימה בדרך שהן אמורות היו לעשות מאחת מערי אירופה בחזרה לבתיהן בארץ ישראל. התקלה הראשונית הסתכמה בכך שהטיסה, שעליה היו אמורות המשפחות הללו להמריא בואכה ישראל, התאחרה בכמה שעות. הדבר גרם לתגובת שרשרת מעיקה ומביכה במיוחד.

כך יצא שבמקום טיסה ישירה בת שלוש שעות, היטלטלו שלוש המשפחות הללו, על אנשיהן, נשיהן וטפן, במשך יותר מ-24 שעות. הן המריאו מאותה עיר אירופית לקייב בירת אוקראינה. שם היה עליהן לעבור המתנה משמימה בת לא פחות מתשע שעות תמימות. מקייב הן המריאו לטיביליסי בירת גיאורגיה. גם כאן היה עליהן להמתין עוד שש שעות מתסכלות. רק לאחר מכן המריאו שוב צלחה לארץ ישראל.

לא צריך להיות בעל דמיון מפותח כדי לתאר כיצד יכולה הייתה להיראות היממה הזו עבור יותר משני מנייני הנפשות, בהן תינוקות רכים, פעוטות וילדים קטנים, שנקלעו לסאגה הזו בעל כורחן ובניגוד מוחלט וקיצוני לתכניתם המקורית. אבל עם כל עגמת הנפש הכרוכה בעצם השבתת התכנית, בטלטולי הגברא והחפצא מהכא להתם ובהתמרמרות הטבעית ביותר לנוכח כל זאת – הייתה להן למשפחות הללו נחמה-פורתא רבת משמעות. האחראים לה היו לא אחרים מאשר שלוחי הרבי.

זמן קצר ביותר לאחר נחיתתם בנמל התעופה קייב שאליו כלל לא הועידו את פניהם מלכתחילה, יצר עמם קשר אחד ומיוחד, העונה לשם הרב יהודה מנדלזון, אשר דבר התלאה אשר מצאתם בדרך הגיע לאוזניו. הלה ליווה אותם טלפונית והדריך אותם, בשלב ראשון, כיצד עליהם להתנהל מול חברת התעופה המקומית. הדבר היה משמעותי ביותר.

על הקו עלה גיסו, הרב יואל אסמן, ובמשך יותר מארבעים דקות תמימות כשהוא על הקו, הוא ליווה פיזית את המילוי והחתימה של כל המסמכים הנדרשים על מנת שבקשת הפיצויים המתבקשת מהחברה לא תישאר כחספא בעלמא או תקוות שווא אלא תקרום כלים מקצועיים וברורים שלבטח יניבו את התשואה המיוחלת, על פי כל דת ודין. לאחר שנחה דעתו של הרב אסמן, הבן, כי המסמכים חלוטים ועונים על כל הצרכים, נפנו בעלי המשפחות לטפל בכבודה האנושית והפיזית שלהם.

כשעה לאחר הנחיתה הכפויה שלהם בארץ לא להן, מצאו עצמן שלוש המשפחות בתוככי אחוזה נידחת, המתיימרת להיקרא מלון, במקום לא ברור אי שם על אם הדרך שבין בית הנתיבות לעיר הגדולה. המזון שציפה להם בחדר האוכל העלוב הסתכם מבחינתם במספר זעום של פירות שבעלי המקום הואילו בטובם לא לחתוך ולא לגעת בהם. הם התהלכו אנה ואנה, מביטים שוב ושוב במחוגי השעון שנדמים היו בעיניהם כמי שנעים באיטיות מרגיזה, בעוד התינוקות מייללים, הילדים מקפצים בחוסר נוחות וההורים נושאים את ראשיהם שהכאב בהם טיפס ועלה בהדרגה מתמדת.

לא חלפה יותר משעה כשלפתע, משום מקום, הגיח לתוך המתחם רכב מסחרי. הנהג שיצא מתוכו שלף מתא המטען: לחמניות במגוון סוגים, סנדוויצ'ים מלאים בשלל ממרחים, מנות פלאפל עשירות וארוזות היטב, גביעים של מוצרי יוגורט למיניהם, שתייה קלה ומוגזת במחבר צבעים וטעמים. הנהג, אוקראיני טיפוסי, רוקן במהירות את כל המכולה אל חלל גדול שבעל חוש דמיון מפותח החליט משום מה לקרוא לו ללובי ומיהר לרכבו. מי אתה? שאלו בעלי המשפחות כשעיניהם המופתעות נקרעות מתדהמה. והוא השיב באוקראינית משולבת בתנועות ידיים: "יהודה שלח". מישהו שם רצה לשאול כמה לשלם אבל הוא אמר רק: "יהודה, יהודה" ומיהר ללחוץ על דוושת הגז של רכבו שמהר מאוד נעלם מן המקום, בהותירו את השלווה הסטואית על כנה אלא שהפעם הצטרפו אליה, כאמור, שלל מאכלות ומשקים.

החסידים המופתעים מיהרו ליצור קשר עם ר' יהודה מנדלזון והלה, "שליח ומלאך יקר שביקרים" כמו שהם עצמם התבטאו, לא רצה לשמוע מאומה על תשלום או תמורה. הוא רק ביקש לשמוע שלא חסר להם דבר ולוודא שידעו לסכם בבירור עם נציגי החברה אימתי יאספו אותם בתוך שעות בחזרה לשדה התעופה על מנת שיהיו בבטחה במטוס שיובילם אל היעד הבא.

דקות אחדות לאחר חצות לילה נחתו שלוש המשפחות בטיביליסי בירת גרוזיה. כמו לא היה די בעצם הטעם החמצמץ של עוד נחיתה, עוד המתנה ועוד המראה צפויה (כמו במעשה שטן, בכל מקום היה עליהם להטעין מחדש את המזוודות ולעבור את הליך הבידוק המפרך שלהן), נודע להם עם נחיתתם כי במקום שימתינו במקום ארבע שעות כפי שנאמר להם מראש, בעת סידורה מחדש של טיסת השרשרת הזו, יחול עיכוב בהמראה הבאה וכי עליהם להמתין בשדה עוד שש שעות.

בגיאורגיה התנאים היו ירודים יותר משום שאיש לא הוביל אותם לשום מקום, גם לא למתחם דמוי מלון. כאן, בשלוש הקומות של הטרמינל הלא גדול, עליהם לבלות את שש השעות התמימות. האוכל שבכליהם אזל זה מכבר. במקום, על חנויות המזון המעטות בו, לא נצפתה כמובן ולו חנות אחת שניתן יהיה לרכוש בו דבר מלבד מים.

איש מהם גם לא העלה על דעתו לנסות לשכפל את ההצלה מקייב על מנת ליצור קשר יזום עם מי משלוחי הרבי באזור. השעה הייתה אחר חצות לילה. באמת בלתי הגיוני ולא אנושי להתקשר לשליח בשל מקרה שאיננו פיקוח נפש מה גם שספק אם יוכל להושיט עזרה. אבל רגע לפני שהם נופלים לייאוש, מבחין אחד מהם כי במכשירו הסלולרי מצפה לו הודעת טקסט מאת אדם שאינו נמנה עם אנשי הקשר שלו.

היה זה הרב מאיר קוזלובסקי, שליח הרבי בטיביליסי, שדבר התקלה שפקדה את כמה ממשפחות אנ"ש הגיע לידיעתו, תודות לרשת החברתית שבה נוהגים יהודים לספר על כל מחשבה דיבור ומעשה שלהם בכל עת מצוא. הוא הזדרז לשגר הודעה למי מהם, בשעה שמטוסם עושה דרכו מקייב לטיביליסי. ההודעה של הרב קוזלובסקי הייתה תכליתית וקצרה: שלום עליכם, חסידים. אנא כתוב לי בבקשה כשאתם נוחתים וכמה אנשים אתם בדיוק. הלה השיב כי לפני שעה קלה נחתו במקום 23 נפשות, הוא מתנצל על השעה ואינו כותב אלא כמשיב לשאלתו.

שעתיים לאחר הנחיתה המאולצת בבירת גיאורגיה, לנגד עיניהם הקרועות מתדהמה של שלוש המשפחות על אנשיהן, נשיהן וטפן, שונע אל הטרמינל המקומי משלוח של מנות מזון בשריות, חמות וארוזות. לא סתם ארוזות. הרב קוזלובסקי (שכמסתבר עמד יחד עם רעייתו להכין את המשלוח המורכב) התגלה גם כתלמיד חכם ויודע ספר. האריזה של כל אחת מהמנות העשירות הייתה כפולה כדין "בשר שנתעלם מן העין".

רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף, התנפלו הנוסעים הנעים והנדים על המזון, בעודם מתרגשים מהעובדה שחרף השעה המאוחרת והבלתי קונבנציונלית לא שכחו הרב קוזלובסקי ורעייתו מאומה בתפריט, לרבות סכו"ם, מפיונים, שתייה – ומה לא, ואפילו, שימו לב, סירופ נורופן שבהשגחה פרטית הציל את מצבה של פעוטה שחומה החל לפתע לעלות. הצבע חזר ללחיי הילדים, שחדלו לבכות ולרטון או להתעורר בוכים מנמנום תכוף על ספסלי המתכת של בית הנתיבות. נפשם הייתה להם לשלל.

* * *

הסיפור הזה, שהיה ונברא, אינו אלא בבואה למנהגם הקבוע דבר יום ביומו של שלוחים רבים במקומות רבים מספור, המקדישים חלק בלתי מבוטל ממפעל השליחות שלהם לקבלת פנים עבור כל מי שנקלע למקום, בין ברצון ובין באונס, בסיפוק אש"ל מלא, בחפץ לב וברוח נדיבה. השמות והמקומות הללו רבים מספור והרי הם כמפורסמים שאינם צריכים ראיה.

זהו מבוא מצוין לוויכוח שפורץ מעת לעת בין "מומחים לענייני שלוחים" האם זהו תפקידם של השלוחים – לעמוד לימין יהודים שנקלעו למקום מגוריהם או שמדובר בעוול בל יכופר מצד אלו שכלל מעלים על דעתם שזה מה ששליח אמור לעשות.

ציינתי שהפולמוס מתרחש בין מומחים לענייני שלוחים כי לעת עתה לא מצאתי שליח אחד המצדד בדעה הנגדית. אלו שמצקצקים בשפתותיהם מלאות הקצף על העוול כביכול, נמנים לרוב על המטיבים הישענותם על מסעד כורסאותיהם במחוזות אנ"ש הדשנים אולם אין כל בעיה לדון את מצבם או את פועלם של השלוחים, לשבט או לחסד.

(אפרופו מומחים לענייני: לפני כשני עשורים הוצע לי ברצינות להיות כתב לענייני חרדים במה שמכונה ע"י בעליו 'העיתון של המדינה'. בעצת 'עשה לך רב' וידידים מבינים בדבר, המו"מ התקדם אך בסופו של דבר עלה על שרטון והאלוקים חשבה לטובה. בתוך פרק הזמן של המגעים, הפתיע אותי אהוד אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים, שפגש אותי וגילה ידענות בתפקיד המתהווה בעודו מאחל לי הצלחה. הוא העלה על נס את זה שסוף סוף לוקחים חרדי לסקר את החרדים. למה לאתיופים, לרוסים או לערבים מובן מאליו ששולחים כתב אחד מהם ורק לחרדים מפעילים מומחה לענייני כאילו שמדובר באנתרופולוגיה על בני שבט נכחד?" הקשה בצדק).

כדי לענות לפולמוס האמור אני שב אל ביקור שערכתי, לפני שנים אחדות, בממלכת השליחות בתאילנד בניצוחם של השלוחים שהפכו למודל כלל עולמי: הרב יוסף חיים קנטור והרב נחמיה וילהלם, ואת רשמיו פרסתי על פני כתבה נרחבת בפני קוראי 'המבשר'.

בעיניים קונבנציונליות של יהודי 'משלנו', יש כמה דברים תמוהים שמציקים בשלב ראשון ולא נותנים מנוח. ממה נפשך, אתה שואל את עצמך. באתם לכאן כדי לקרב יהודים לאביהם שבשמים? אז מה פשר המסעדה הזו המגישה אוכל גורמה משובח לכל דורש במחיר סביר? התשובה למסעדה פשוטה וברורה יותר. בשעה שבה יושבים כאן המוני יהודים וסועדים את לבם הם מונעים עצמם מאכילת כל המאכלות האסורות המחכים להם מימין ומשמאל ומכל עבר.

אבל יותר מ-20 עמדות מחשב זמינות לציבור, קווי טלפון חופשיים? מה לזה ולקירוב? תהיתי בפני ר' נחמיה. והוא השיב לי כדרכו, בנחת, בלי להיבהל. את משלו נשא מהפסוק המוכר "שלח לחמך על פני המים כי ברוב ימים תמצאנו". "תתבונן רגע בפסוק הזה", אתגר אותי ר' נחמיה. מה קורה לו לאותו לחם שנשלח על פני המים. הוא נרטב, מתכלה ונפסד. איזו מין תוחלת יכולה לצמוח מכיכר לחם שנשלחת אל המים. אבל שלמה המלך, החכם באדם, מציע לך בכל זאת לעשות זאת כי בסופו של דבר תמצא כי ההשקעה הייתה כדאית.

"אבל לאמיתו של דבר", הוסיף ואמר אז ר' נחמיה, "בכל מעשה קטן כגדול שאנו עושים פה למען המטיילים הישראלים, איננו אומרים לעצמנו או משדרים לזולתנו כי אנו נוקטים בכך למען זאת שזה יביא אותם בסופו של תהליך לחזרה בתשובה".

באומרו זאת הפנה אותי אל דבריו של המשלח, הרבי, נשיא דורנו, שהטעים באוזני הראשון לציון, הגאון רבי מרדכי אליהו, באותה יחידות נודעת: "בחב"ד נוהגים שדואגים לגשמיות של יהודי בלי קשר לרוחניות שלו". בין עשרת המבצעים שעליהם הכריז הרבי, הזכיר לי ר' נחמיה, כשם שיש את מבצע תפילין הידוע כל כך לכל אדם, יש גם 'מבצע אהבת ישראל': לאהוב כל יהודי ולעזור לכל יהודי, פשוטו כמשמעו. שלוחים של הרבי אמורים להיות אמונים על יישום כל המבצעים, כולל זה. כמה פשוט ונכון.


הרב נחמיה וילהלם מסייע בזיהוי קרבנות אסון ברעידת האדמה הגדולה והצונאמי בשנת תשס"ה (ארכיון COL)

בשיחה שקיימתי באותו ביקור מאלף עם הרב קנטור, הוא ציטט בפניי בהקשר זה את דברי רבנו הזקן בפרק ל"ב בתניא: "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם בְּרִיוֹת בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורת ועבודת ה'. והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת רעים".

בדברים הנכוחים הללו מקופלת התשובה המלאה לרוטנים ולמקטרגים.

האמת מוכרחת להאמר: כשמצאתי עצמי משמיע את תמצית הדברים לדנים בנושא, מקרב כל אותם מומחים לענייני שלוחים, היו מי מהם מי שלא התביישו להתריס כנגדי: מה אתה משווה בין יהודים שיכולים להתקרב ליידישקייט לחב"דניקים מבטן ומלידה או לחובשי שטריימל ולבושי קפוטות שדבר הסעדתם הנאותה אינו אמור להיות, לדעתם העקומה, מעניינו של השליח.

כדי לענות לכסיל כאיוולתו כדאי לציין את דברי רבנו הזקן שכתב הרבי ב'היום יום' (ג' אדר א'): "מצוות אהבת ישראל הוא ליליד עם ישראל אשר מעולם לא ראה אותו, ומכל שכן לחבר עדת ישראל, אשר במקום מגורו, שהוא בן או בת עדתו".

יש עוד אמת. נדחקת ובלתי רשמית אך נכונה כנכון היום. לא מקרב השלוחים, חלילה וחס, אלא מקרב המומחים האמורים, יש לא מעטים, למרבה הצער, הדבקים משום מה בדרכו של עקיבא בטרם הפך לרבי עקיבא ומלבם מתפרצת תאוות "אנשכנו כנחש" כשהם נתקלים בבעל חזות חרדית. התופעה הזו ראויה לטיפול נפרד ועוד חזון למועד כי ארכה היריעה מעל ומעבר למתוכנן מראש. אולם בהקשר לנדון דידן, גם אם מצוות התורה הקדושה נראות להם מיושנות מדי (רח"ל, עפ"ל), לשפויים שבהם כדאי להיזכר באחד מעשרת מבצעיו של הרבי ובמשמעותו המדויקת שאינה פוסחת על שום יהודי.

אמור מעתה: וְאָהַבְתָּ לְרֵעַךָ – גם אם הוא נראה בדיוק כָּמוֹךָ.