הרב דוד-מאיר דרוקמן

לפני כ-150 שנה עלה סבי-זקני הגה"ח ר' ברוך מנדלבוים מאזור פינסק שברוסיה לארץ הקדש, ולעיר הקדש והמקדש (כן, יש קשר ל'מעבר מנדלבאום').

כותב השורות נולד על הר הצופים לפני קום המדינה, ולכך, ולא רק בשל כך – רואה הוא את עצמו כ'ירושלמי', עם כל המשתמע לטוב ולמוטב.

מחובר אני אפוא בטבור נשמתי לירושלים, ומודה להשי"ת שברוב רחמיו וחסדיו אפשר לי-לנו, על ידי שליחיו חיילי צה"ל לשוב ולהתרפק על אבני הכותל המערבי, ולשפוך שם את צקון לחשנו לזכות ולראות במהרה בבנין בית המקדש בנוי ומשוכלל בתפארתו על ידי משיח צדקנו.


חיילי צה"ל בתפילה בכותל המערבי, עם שחרורו. נראה מלפנים: הרב שלמה גורן ז"ל (צילום: מיכה בר עם 'במחנה', באדיבות ארכיון משרד הביטחון)
'
אגב, כתבתי לעיל "שליחיו חילי צה"ל" ואין זו לא פליטת קולמוס: כן, ונכון, גם אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו. גם הפרופסור גלוי הראש ב'הדסה' – הוא שליח.
וביחד עם זה, תמה תמה אקרא על ההטחה בי ובחרדים כמוני, מדוע כפויי טובה אנו כלפי קודב"ה בכך שאיננו אומרים 'הלל' ביום זה.

* * * *

פתח דברי יעיר, ולא רק בגלל שדרך גוברין יהודאין שמגיבים במתקפה, אלא באמת, לנצל הזדמנות זו, ולהציג שאלה נוקבת, אפרופו נדון כפיות טובה, והיא;
התיתכן כפיות טובה גדולה מזה, כאשר בטקסי יום ירושלים (ולא רק) שרים בדבקות את המנון "התקוה", כאשר ב'המנון' זה - שם ה', או/ו הודיה לה' - פשוט 'אאוט'!
ביטוי הפטריוטיות בשירת ההמנון, תוך התעלמות מבישה מחסד ה' עם עמו וארצו? "הודיה לה'" מבלי להזכירו – הלזאת הכרת הטוב תיקרא?

ומכאן – לגבי אמירת "הלל":

אצל יראי ה' מקדמת דנא סידור התפילה הוא סגור וחתום בחותם קודש. לדוגמא: קדושי עליון ששרדו את השואה (כמו האדמו"ר מקלויזנבורג, הרב מפוניבז' ועוד ועוד גדולי עולם שרידי חרב) לא ההינו להוסיף בסידור איזושהי תפילה לזכר השואה.
בקבלה מבואר כי סדר התפילות בחגים הוא מדויק כנגד ה"ספירות" העליונות: ג' הרגלים כנגד חסד, גבורה, תפארת. חנוכה ופורים – כנגד נצח והוד.

כל 'תזוזה' ושינוי בסדרי התפילות הינם לא ראויים, שלא לדבר שזו פתיחת צוהר, לשינויים בסידור - משאת נפשם של חוגים פרו-רפורמים כולל אלה המחופשים לאורטודוקסים.

איברא, איך אפשר שלא לחוש רגשי חדוה ביום זה, כאשר לפני חמישים שנה, הרעיף עלינו השי"ת ניסים, וכך, התאפשר לנו לשוב ולהתפלל ליד הכותל המערבי, ברם ביחד עם זה, שומא עלינו להיזהר ולהזהיר, שלא תתהווה עקב כך, מה שמוגדר בתורת הסוד כ"יניקת החיצונים". שלא 'יתפסו עלינו טרמפ' וב'דלת אחורית', בחסות יום זה, תחלחל למחוזותינו 'אסכולת המנון התקוה', כולל ספיחיה. וכבר היו דברים לעולמים.

ובהקשר לכך, ואולי ההתבטאות הבאה תהיה קשה, אבל ההכרח לא יגונה:

אבותינו הקריבו קרבנות ב'במות'. אין לתאר ואין לשער את ההתעלות הגדולה שהתלוותה למי שהקריב קרבן בבמה. "רזא דקורבנא (סוד הקרבן) עולה עד רזא (סוד) דאין-סוף" אומר הזוהר הק'. לא בכדי הלוויים בזמנם היו משמיעים ניגוני דביקות בזמן הקרבת הקרבן. הנה, כי כן; בזמן הקרבת הקרבן – התקיים כעין גן עדן רוחני עלי אדמות; כל ישוב מסתמא, זכה למעין בית מקדש מחוזי ששם היה יכול האדם להתרפק ולדיבק בשכינה באמצעות הקרבן.

הבה ונתבונן אלו עניינים גדולים פעל אליהו הנביא, בשעה שהקריב קרבן על הבמה (כהוראת שעה).

והנה, למרות כל ה'יחוס' של הבמות, החליט קודב"ה לבטל אותן, באמרו: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך", ופירש רש"י; "ואע"פ שהייתה אהובה עליו בימי האבות – עכשיו שנאה, שעשאוה אלו חוק לעכו"ם".

התחברות ל"אירועי יום ירושלים", שבמקורן יכולים היו להיות רצויים – אבל, מה נעשה, ובמצב דהאידנא הם הפכו למן "עיסקת חבילה" העשויה לחבר יהודים חרדים לאידיאת האתחלתא דגאולה (הלוואי!), שאין רוח חכמים נוחה הימנה, עקב סיבות ידועות.

אגב, מה פשר הלל וההודיה על ירושלים השלימה, כאשר באו פריצים ויחללוה?;
מצעדי תועבה כגרועים שבאומות מתקיימים בשיא החוצפה והגאוה בקרתא קדישא (ומי שמהין להרים קולו נגד זה, עלול להיות מואשם בהסתה), "תפילת" נשים עטופות בטלית ותפילין ברחבת הכותל המערבי, הדת הנוצרית משתלטת על הר ציון ועל קבר דוד המלך (והשנה לא יכלו לחוג ל"ג בעומר מחשש הפרעה לנוצרים).
ולהעיר, שכבר בשנים קדמוניות, רבי חזקיהו מדיני בעל השד"ח זצוק"ל העדיף לגור בחברון עקב היותה נקיה מכנסיות נוצריות, וכן הרה"ק מבעלזא העדיף אפילו את תל אביב על ירושלים עקב טעם זה.

יהודים שאינם מסוגלים להלל על זאת העיר ירושלים -כפויי טובה ייחשבו?
ומאידך, הזוהי הכרת הטוב כלפי ניסי השי"ת כאשר "באו פריצים ויחללוה?"

במכתב הרבי מיום ה' באייר לאיש החינוך תושב כפר חב"ד ר' אלי' ליב ריבקין ע"ה – מתייחס הרבי ל"כפיות הטובה" של "בן המלך" לאחר הניסים שזיכה אותנו אבינו "המלך" סביב הקמת המדינה. לאמור, הכרת הטוב בעיקרה היא: תוספת (ולא חלילה הפחתה, עד כדי מחיקה) בענייני תורה ומצוות. לא 'תודה-אינסטנט' בצורת "הלל" וטקסים גרידא - מבטאים את ההוקרה לאבינו שבשמים, אלא מעשים יומיומיים של פועל!

כולך נוטף 'שמן זית זך' בתביעתך להודות ל"מלך" נוכח נפלאותיו וטובותיו? מחמם את הלב. אבל, רגע, מה אתה מוכן להשקיע בעשיה באופן של 'למטה עשרה טפחים' בשבילו? היש מצב, שליבך המשתפך ב'הלל' (ויש המהדרים לומר את ההלל בבית הכנסת בליווי כלי נגינה) - יביא אותך להיות פחות 'לייט' בכל הקשור, למשל, לקדושה, לצניעות וכו'?
אולי ביחס לזה נאמר: "הלוואי אותי עזבו – תורתי שמרו".

"רחם ה' אלוקינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עיר קדשך, ועל ציון משכן כבודך".