בצאלאל שיף

פעם בפרברענגן בטשקנט סיפרו שר' ישראל נמירובסקי ומיכאל מישולובין נסעו להאדיטש לציון של דער אלטר רב'ה. הם לקחו אתם פרוכת וכיסו בה את קבריהם של האלטר רב'ה ושל בתו, וכן צבעו בארד את הכיתובים בקברים. במו כן, הם סיפרו שבהאדיטש מתגורר יהודי בשם ר' משה ברסלבסקי ששומר על המפתחות של האוהל.

מאוד רציתי לנסוע לציון של הצדיק. דודה של צילה (רעייתו של דודי ר' בצלאל חודוס) נולדה בהאדיטש והתגוררה שם לפני המלחמה. היא זכרה מילדותה איך שהרבי הריי"ץ היה מגיע כל שנה להאדיטש כדי לקחת חלק בקצירת החיטה עבור המצה שמורה.

בקיץ, בזמן החופש הגדול אני נהגתי לעיתים קרובות לנסוע למוסקווה לאחי הגדול ר' אריה לייב שיחי'. אריה לייב התגורר באותה העת במוסקווה. כדי שיוכל לספק למשפחתו ולחבריו הקרובים עופות כשרים, הוא קיבל קבלה לשחיטה. טרם יציאתי מסמרקנד אחי היקר גרשון בער ז"ל ישב וכתב פ"נ כדי שייקח אותו עמי ובטשקנט חסידים מסרו לי ערימה של פ"נים נוספים על מנת שאעביר אותם.

אמי היקרה ע"ה כשהייתה מכינה אותי לנסיעה, היא הייתה רצה וקונה וממלאת מזוודה שלמה עם ירקות דוגמת, שמיר, פטרוזיליה, כוסברה, צנון, חסה, בצל ירוק ועוד ומזוודה עם בשר, עופות וקודה. מוצרים אלו היו בלתי ניתנים להשגה במוסקווה.
בנוסף לזה הייתי נוהג לקחת עמי בסלים מלונים ואבטיחים. כשהייתי מגיע עם כל הכבודה הזו למוסקווה, זה היה יום חג בעבורם.

הפעם חסכתי כסף כדי שיספיק לי לנסיעה לחרקוב. בחרקוב גרה טעמה, בת-דודה של אימי. האימא וטעמה היו נכדות של המשפיע הידוע ר' זאב לויטין ז"ל ואחיות של החסיד הנודע מנאמני בית רבי ר' שמואל לויטין ז"ל.

בטשקנט גרה גב' פולי'ה קליין, אישתו של ר' זלמן קליין. פוליה הייתה אחותו של ר' שמואל פלזנשטיין. פוליה קליין נתנה לי כתובת ומספר טלפון של משפחת פלזנשטיין. דרך אגב, מפוליה שמעתי סיפור מעניין על כך שבשנה הראשונה של המלחמה, כאשר פליטים הגיעו לסמרקנד, היו קשיים גדולים עם אספקת האוכל לתושבים ולפליטים.

נס משמים

והנה קרה נס משמיים. אחד הממונים הממשלתיים על תחום החקלאות הורה לגדל באותה שנה סלק, הממשלה סיפקה את הזרעים, אולם, החקלאים האוזבקים לא הכירו ירק זה ולא ידעו איך לגדל אותו, והם נתנו אותו לפליטים חינם אין כסף. פעולה זו הצילה פשוטו כמשמעו משפחות רבות מרעב ממש. לקבל באמצע מלחמה עם כל המחסור והרעב שמסביב אוכל חינם? אם זה לא נס, אינני יודע נס מהו.

ממוסקווה טסתי במטוס לחרקוב. משפחת פלזנשטיין קיבלה אותי בחמימות, כמו בן משפחה. כשסיפרתי להם את מטרת בואי, הם הסבירו שלצאת לדרך ביום חמישי על מנת לחזור ביום שישי, זה דבר מסוכן. מומלץ להמתין ליום ראשון, ואז נראה.

אבי בצעירותו למד בחרקוב. את ישיבת ליובאוויטש סגרו בזמנו, ולאבי היה קשה מאד למצוא עבודה – הרי הוא היה בן למשפחה משוללת זכויות אזרחיות. לכן הוא עבד בכל משלח יד אפשרי ובין היתר כמבקר כרטיסים ברכבת הקלה, כמנהל מזנון בקרקס ועוד סוגי עבודות דומות ובערבים למד תורה.

ביום רביעי הלכתי לטייל בעיר, עברתי בשדרת התהילה ושם ראיתי מתנוססת בגאון תמונתו של שמואל פלזנשטיין, תושב העיר, גיבור ברה"מ, שהיה גאוות כל יהודי חרקוב.

משפחת פלזנשטיין התפנתה לסמרקנד מחרקוב. ר' אליעזר השוחט, בנו שמואל ובתו פוליה. בבית קראו לשמואל מילי'ה. בשנת 1942 מילי'ה גוייס לצבא, ישר מהישיבה. מילי'ה רצה לשמור את הכשרות. ר' אליעזר אביו פנה לרבנים וקיבל מהם עצות כיצד לנהוג בצבא על מנת לשמור כשרות. כל מה שמילי'ה ראה בשטחים ששוחררו – האכזריות הנוראית של הפשיסטים – עורר בו שנאה עזה לאויב.

בשנת 1943 פיקוד הצבא החליט להנחית נחיתת דמי באיזור אלטיגן, ליד העיר קרץ' שבקרים. מילי'ה היה בטוח שהוא לא יחזור חי מהמשימה הזאת וכתב לאחותו פוליה מכתב פרידה. היו בו מילים כאלה: "אני לובש חלוק לבן, כמו התכריכים שהלבישו את האימא".

החלום הפלאי

ב3- בנובמבר החלה הנחיתה ונמשכה 33 ימים. מילי'ה היה נזכר ששמרו עליו זעף הקרב ואמונה בה'. מבצע הנחיתה נחל כישלון חרוץ. מילי'ה נפצע קשה בגרונו. פינוי הפצועים לא היה מאורגן טוב. מה שהציל אותו הייתה נחישותו של חברו הקרוב מבית הספר הצבאי - קייסין קולייב. לאחר זמן קולייב היה למשורר בלקרי מפורסם. ידיו קייסין עמד על כך שייקחו את מילי'ה לאוניית הפינוי. משלושת אלפים חיילים שהשתתפו בנחיתה באלטיגן נותרו בחיים 144 חיילים בלבד. מעניין שאביו ר' אליעזר חלם חלום: כיצד הוא נכנס לרבי, עומד לפניו ובוכה. והרבי אומר לו: "אל תבכה, אליעזר. אין עליו אדמה. הוא יבריא בעז"ה".

ב17- בנובמבר 1943 מילי'ה קיבל תואר גיבור ברה"מ. בדרכו לחזית הוא עבר דרך מוסקווה ושם קיבל עיטור ואות הצטיינות ע"ש לנין.

מילי'ה חזר למסרקנד ועבד בלשכת הגיוס. הגיע הזמן להתחתן. הוא פגש את טעמה (אחותה של אימי), בחורה נאה וחסודה. כל העיר התכוננה לחתונה של החייל הגיבור. החתונה נערכה אצלנו בבית, אצל ספורקה. החצר הייתה גדולה. אימא והאחיות הכינו דגים ממולאים, ספורקה בישלה סיר גדול של פלוב התבשיל הבוכרי המסורתי, שכנים הביאו דברי מאפה. לא צריך לשכוח שבאותם הימים הייתה בעיה גדולה עם כלי מטבח כשרים ועם מוצרי מזון. כל הקהילה התגייסה לעזור בשמחת החתונה.

בסמרקנד הקטנה מילי'ה התקשה להסתיר את העובדה שהוא דתי, לכן הוא והמשפחה עברו לחרקוב. בשנת תשל"א ר' אליעזר עלה לישראל. מילי'ה החליט לבקש רישיון יציאה מברה"מ. במחלקת הרישיונות אמרו לו שהוא, בעל עיטור גיבור ברה"מ, יכול לשכוח מזה. לשלול ממנו את העיטור יכולה רק נשיאות של הסובייט העליון של ברה"מ.

בשנת תשל"ב מילי'ה עם בתו נסעו למוסקווה לדרוש שיתנו לו לנסוע ולהצטרף לאביו. הנסיעה הייתה מוצלחת. הוא החזיר לממונים את כל העיטורים שהוא קיבל כולל עיטור גיבור ברה"מ ואת אות ההצטיינות ע"ש לנין וקיבל סירטפיקט לצאת מהמדינה.

בשנת תשנ"ב לשגריר הראשון של רוסיה בישראל מר בובין נודע שלקחו ממילי'ה את עיטור הגיבור. הוא דאג שיזמינו את מילי'ה לבוא לרוסיה ולקבל את עיטוריו בחזרה. מילי'ה סירב. אז מר בובין דאג שיביאו את העיטורים לישראל ובטקס צנוע העניקו לו בחזרה את העיטורים שהוא קיבל בזכות גבורתו בשדה הקרב.

בשנת 2005, כשפוטין ביקר בישראל, הזמינו את הגיבור לפגישה אישית עם פוטין במלון "המלך דוד".

ביום העצמאות ה-35 מילי'ה כובד להדליק משואה. כזה בחור מישיבת ליובאוויטש שפעלה בעיר סמרקנד.

בחרקוב התגוררה עוד בת דודה של אימי, בתה של אחות אחרת של אימא - מריאשה. מה היה שמה אינני זוכר, אבל אני מצאתי אותה. הם גרו בבניין ישן עשוי עץ והיו עניים מאד. היא הייתה אלמנה, גידלה שלושה ילדים - בת ושני בנים. איך קוראים לה אינני זוכר.

הדודה קיבלה אותי יפה, אך הייתה מופתעת מאד מכך שהיום, כאשר משגרים לוויינים לחלל, יש עדיין אנשים דתיים. כאשר ילדיה חזרו הביתה, אנחנו ישבנו ליד השולחן לשתות תה. מצאתי הזדמנות לספר לילדיה מאיזה משפחה של חכמים גדולים מוצאם – "שאגת אריה", ר' גרשון דב בער הגדול, הסבא ר' זאב לוויטין, אח של סבתא החסיד ר' שמואל לוויטין, ראש ישיבת ליובאוויטש בניו יורק. סיפרתי שבניו יורק גר מנהיגנו הרבי מליובאוויטש, סיפרתי על משפחתנו הגדולה והדתית שכוללת רבנים בכל העולם. הסברתי שבעיניי, הם, כאן בחרקוב, הינם דור שאיבד את שורשיו.

– עליכם להכיר את המסורת היהודית ואת התורה, ולאחר מכן תבחרו את דרככם בחיים, אמרתי להם. הנה, הוספתי, מחר אני מתכנן ללכת להתפלל בביה"כ המחתרתי, אני מזמין אתכם לבוא, להצטרף אלי.

הם פחדו ללכת לביה"כ, אבל את ההזמנה שלי לבוא אלינו לסמרקנד קיבלה הבת הבכורה אולי'ה. (אני אכן שלחתי לאולי'ה כסף, והיא הגיעה לסמרקנד.) מה קרה למשפחה הזאת אח"כ לצערי אינני יודע.

בערב שבת התפללנו בבית, בשבת הלכנו לביה"כ. אני זוכר שנכנסנו לחדר ברח' קביטקובסקיה 44. לאורך כל החצר הייתה מרפסת ארוכה. בסוף המרפסת גר יהודי עיוור בשם ר' שמואל, אצלו בבית התמקם ביה"כ. ליד כל הדלתות לאורך המרפסת ישבו על כיסאות נמוכים נשים זקנות.

ר' אליעזר היה השוחט של העיר חרקוב. בדירה היו שני חדרים. הגיל הממוצע של המתפללים היה 60–80 שנה. לצערי, אינני זוכר את שמות כל החכמים. אבל הפנים של המתפללים, איזה פנים קדושות, קמטים, עיניים בוערות. את אלו לא אשכח.
התפללו נוסח האר"י למרות שרוב הסידורים הודפסו במוסקווה. טליתות היו מתוצרת בית. בעל תפילה, בעל קורא, איזה עומק, איזה דיוק. בחיים לא פגשתי יותר תפילה שכזאת. לאחר התפלה שמו על השולחן בקבוקי וודקה, מספר כוסות וקיכעלעך. אמרו לי שאת הקיכעלעך אופות נשותיהם של המתפללים לפי התור. לחגים אפו לקח. ליד השולחן לא הספיקו הכוסות לכולם. "לחיים" אמרו לפי התור. "לחיים" ראשון, לאחר מכן, אחרי 50 גרם הרשו עוד לשבת 20–30 דקות, לשבת יותר מזה פחדו (המניין היה בלתי ליגאלי).

אח"כ הלכנו לרח' סומסקיה שבה גר ר' סנדר לנדא, ושם ערכנו פעברענגען כמו שצריך, עם שירים וחסידות ו"לחיים". שמעתי שם את ר' זלמן סקובלו. (סיפרו לי אחר כך שר' זלמן עבד ברכבת, בבודקה שלו הוא התקין מכונת הדפסה והדפיס ספרי חסידות. אני זוכר שאצלנו בבית היו ספרים של הסבא ר' ירחמיאל חודוס ז"ל, ספרים עבודת יד, ספרי חסידות ס"ו. כנראה היו אלה ספרים שהדפיס ר' זלמן. ב"ה ר' זלמן עלה לימים לישראל והתגורר בשיכון חב"ד בלוד.) אני זוכר עוד מעשה אחד. בין האורחים של ר' סנדר לנדא היו מוסיקאים. לאחר ששרנו שירים חסידיים, אחד מהם אמר:

– השירים שאתם שרים נוגדים כל חוקי מוסיקה, אבל איך חזק הם נשמעים. אפשר להסביר את זה רק כך שאת השירים האלה לא חיבר אדם..."

ביום ראשון קבעתי עם נהג שייקח אותי להאדיטש וחזרה. ופה עשיתי טעות. הנהג היה אדם טוב, אבל המכונית שלו הייתה ישנה והנסיעה להאדיטש התארכה מאד. בהאדיטש הגענו לביתו של ר' משה ברסלבסקי ובתו שרה. ר' משה נתן מפתח גדול והסביר כיצד להגיע לאוהל. מהכביש אל האוהל הייתה ירידה די תלולה. הנהג החליט לנסוע אל הנהר. ברגע זה התנגדתי לרעיון וביקשתי ממנו לחכות ליד המכונית שעמדה על הכביש.

ירדתי לנהר וורסקלה (יובל של הנהר פסיול), טבלתי במים ופתחתי את האוהל.

באותה תקופה כלל האוהל שני חדרים. בחדר הראשון עמדו שוקת ואלונקה המיועדת לקבורה, בחדר השני היו שתי מצבות. מהפרוכת לא נשאר זכר, מהאותיות במצבות מישהו גירד את כל הארד. כנראה הגנבים חשבו שזה זהב. ליד המצבות עמד דלי, כנראה בשביל הפ"נים – לאחר שקראו בהם, נהגו לקרוע אותם ולזרוק לדלי. המצבות היו מכוסות בשכבה של שעוות נרות. אני גם הדלקתי נרות.

לאחר הביקור באוהל נסעתי לר' משה כדי להחזיר לו את המפתח. עמדתי לאכול משהו והזמנתי את ר' משה להצטרף. ר' משה אמר לי שכבר עשרים וחמש שנה לא אכל בשר. הראתי לו את געפאקעלטע פלייש שאימא נתנה לי לדרך. מאד רציתי לעשות איזה טובה לר' משה, והצעתי לו שכל חודש אשלח לו חבילה עם בשר. הוא צחק ואמר:

"– אם אוכל חתיכת בשר זה לא יעשה אותי מאושר". (בתו של ר' משה, שרה, התחתנה עם אלמן מחרקוב שהיו לו שתי בנות, הם עלו ארצה בשנת תשס"ו והתגוררו בקריית גת.)

מאוחר בערב חזרנו לחרקוב, ולמחרת נסעתי למוסקווה, לאחי אריה לייב.

מסע של פעם בימים ההם לבקר בציון בהאדיטש והמפגש עם כל הדמויות החסידיות והיהודיות המיוחדות שפוגשים בדרך של חסיד מסמרקנד הרחוקה לציון בהאדיטש.