מתוך הספר של הרב אהרן חזן "המאבק והניצחון"

"יום אחד, באמצע חורף תש"ה ( 1945 ), עוד באוזבקיסטן, שמעתי נקישה
על הדלת והלכתי לפתוח אותה. מולי עמד אדם זר שנראה עייף, כחוש, חיוור
וחולה."אהרן!" הוא אמר. "ברוך השם שמצאתי אותך!"
הבטתי באיש שהיה לגמרי בלתי מוכר לי.
"זה אני, ישראל פרידמן, בן אחיה של אשתך", אמר.
"ישראל! אי-איפה אמך… ארהל'ה… אחיך הקטנים?"
"אהרן… אני היחיד שנשארתי".

למרות שהיה רק בן עשרים הוא נראה מבוגר בהרבה; כל כך מדודל היה.
שנינו – היחידים שנותרנו למשפחותינו – חבקנו איש את אחיו ובכינו.
הכנסתי את ישראל פנימה, שם מיהרה אשתי והגישה לו ארוחה.
שנינו לא יכולנו לעצור בעד דמעותינו. כל כך רע הוא נראה – נפוח מרעב –
והזוועות שעברו עליו ועל משפחתו! הייסורים הזקינו אותו. הוא היה חלש
מחוסר מזון, מעבודת כפיה וממכות שהוכה.

ישראל סיפר כי זמן קצר אחרי שכבשו הגרמנים את אודסה, פוצצו
הפרטיזנים את הבניין המרכזי של הנ.ק.וו.ד., אשר שימש כמפקדה
הראשית של הגרמנים, ועשרות חיילים נאציים נהרגו. כפעולת תגמול
כיתרו הגרמנים עשרות אלפי יהודים וטבחו בהם בהמוניהם. אהרל'ה נרצח
בטבח הזה.

אחרי זה, החלו הגרמנים לערוך חיפוש בבתים כדי ללכוד אנשים צעירים
לעבודת כפייה. ישראל שהיה בן שש-עשרה נלקח יחד עם בן של השכנים
ועוד חמישים צעירים אחרים. הם בצעו עבודות קשות עבור הגרמנים כל אותו
יום. אולם, באותו אחר-צהרים ראשון וגורלי נתגלה לגרמנים כי אחד הצעירים
נמלט והם החליטו להעניש את כל הקבוצה. הם הביאו אותם אל בור צר וציוו
עליהם לכרוע על ברכיהם בתוך הבור. ישראל הכין עצמו וכבר אמר "שמע"
ווידוי בעת שהיריות רעמו. דם החל לפרוץ ועד מהרה מילא את התעלה כשהוא
מגיע לצוארי האנשים. אז, התקרבו הגרמנים אל הגופות וחבטו בקת הרובה
על כל ראש, לראות אם מישהו נותר בחיים. כשראו שעבודתם הושלמה פנו
והלכו להם, מרוצים.

בדרך נס, ישראל נותר ללא פגע, אך הוא היה מבוהל מכדי לזוז. חלפו כמה
שעות עד שהעז להוציא את ראשו ולהציץ מעל שפת הבור. השדה היה שומם
לחלוטין, מלבד משהו שנראה רחוק מאד. היו אלה גרמנים שרוקנו שם מטח
כדורים בקבוצה נוספת של קרבנות. במהירות הוריד את ראשו ונשאר בבור
עד ששום גרמני לא נראה באופק. לבסוף, יצא לאט ובזהירות ובדק את שאר
הגופות שבתעלה. כולם היו מתים מלבד יהודי אחד שנראה פצוע קשה. ישראל
עזר לו לצאת ותמך בו בעת שעשו את דרכם הביתה.

בדרך, הם פגשו אישה גויה והתחננו שתתן להם בגדים נקיים, כי אלה
שלהם, ספוגים דם. אך האישה נסה על נפשה למראם. לא היה שום אדם
ברחוב. ישראל השאיר את האיש על יד ביתו, ומשם פנה ללכת אל משפחתו.
בהיכנסו לחצר הבניין, פגש את השכנה, אמו של הנער שגויס יחד עמו לעבודת
הכפייה.
"איפה היית?" שאלה בפחד למראהו.
"הייתי בבית המטבחיים", מלמל מתוך התחמקות. "הם לא הרשו לכל אחד
ללכת הביתה".
"אם אתן להם שוחד, אתה חושב שיתירו לבני לבוא הביתה?"
ישראל לא מצא מלים בפיו. הנער היה בנה יחידה.

מאותו יום נזהר ישראל שלא להיתפס בפשיטות נוספות שהיו על הבתים.
אחיו הצעירים ניצבו בעמדת תצפית, וכאשר הגרמנים היו מתקרבים, הוא היה
מסתתר מאחורי ארון. לבסוף, הגיע היום כשכל היהודים שנותרו, כותרו ואולצו
לצעוד במסע שנראה כאין-סופי. עם מנות מזון זעומות וללא עזרה רפואית,
המאמץ הפיזי היה גדול מדי עבור השבויים המדולדלים והחלשים. בזה אחר
זה מתו אחיו של ישראל. ישראל היה היחיד ששרד מאחיו. הוא נלקח לרומניה
ואולץ לעבוד למען הגרמנים במשך שנה וחצי עד שהגרמנים החלו בנסיגתם.
אז האיצו בכל אסירי המחנה להידחס לתוך קרונות רכבת-משא שנסעה לכיוון
מחנה ההשמדה באושוויץ. ישראל מצא עצמו דחוק בתוך גוש אסירים במספר
רב, שכמה מהם היו משתפי פעולה עם הנאצים. איכשהו, הם מצאו מסור ונסרו
חור בקרקעית הרכבת. רבים ממשתפי הפעולה לשעבר חששו עתה שאפילו
אם יצליחו להימלט מן הנאצים, הם ייתבעו לשלם בעד פעולותיהם האנטי
יהודיות על ידי הצבא הרוסי. עתה, סייעו לישראל להימלט בתקווה שמעשה
זה יעמוד לזכותם ביום פקודה. ישראל הוריד את עצמו דרך החור אל מתחת
לרכבת ושכב שם בין המסילות בשטח נדח. הרכבת נעלמה מאחוריו והוא היה
בן-חורין. אך מה עכשיו?

הוא החל לצעוד לעבר אודסה בתקווה למצוא את אביו, אך בבואו, מצא את
העיר מרוקנת מכל מי שהכיר. לבסוף, כשהגיעה אליו שמועה שקרובי משפחתו
נמצאים באוזבקיסטן, הגיע לכאן, בתקווה למצוא אותנו. היה זה בחורף תש"ה
1945 בעת שהגיע לביתנו.

הזמנו אותו לגור עמנו ואשתי טיפלה בו במסירות עד שאט אט חזר לאיתנו.
האמונה החזקה שהחזיקה אותו לפני המלחמה, סייעה לו עתה להחלים מן
החוויות המזוויעות שעבר. מכיוון שהיה כבר בן עשרים, ללא משפחה או בית,
הסכמנו כולנו שהגיע זמנו להשתדך. הכרנו נערה אחת דתית ועדינה שהייתה
אף היא יתומה, זיסל גרינברג.(אחותו של שליח הרבי בבני ברק הרב משה גרינברג ע"ה)

ישראל נשא אותה לאשה והקים בית משלו. הקים משפחה לתפארת ואף זכה לבני נינים.

נפ' עש"ק אחרי- קדושים ט אייר תשע"ז, בגיל 92 תנצב"ה