הרב דוד מאיר דרוקמן

"ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה", נקרא השבוע בפרשה.

מדינת ישראל לא מהססת להכיר בתועבות רח"ל, נותנת להם גושפנקא חוקית, ואף מאשימה ב"הסתה" מי שמתריע כנגד החרפה הזו.

העובדות האלה עדיין לא מבלבלות ולא מפריעות ללא מעט יהודים שומרי מצוות, מכח האינרציה אולי, להמשיך ולהגדיר את המדינה כ"אתחלתא דגאולה", ואף, לא פחות, כ"יסוד כסא ה' בעולם"(!)

אין זה סוד שמאד קשה ליהודי חרד את ה' (ואני מתכוון לחרד וירא ה' באמת, ולא 'חרדי' כתווית פוליטית-חברתית) שלא להעלות חיוך של מבוכה (או מרירות) נוכח האבסורד הלזה.

*****

ניסיתי 'להיכנס לראש' של חסידי "יסוד כסא ה' בעולם", נטלתי כמה מהעלונים המופצים בימי "אתחלתא דגאולה" בבתי כנסיות,
עלעלתי בחפזי בכמה מאמרים של הוגי הדעות שבמחנם, ובשורה התחתונה, לא מצאתי חידושים מיוחדים, מעבר לידועים משכבר שנים.

סטאטוס קוו בהשקפה: לא היה החרבת גוש קטיף, חברון לא נמסרה לערבים, השבת נשמרת בתל אביב, מחנות צה"ל מיוסדים על קדושה וטהרה. בהמנון התקוה אין כפיות טובה כלפי מעלה – ההמנון רצוף שבח והודיה להשי"ת, כידוע וכמפורסם, הכל ב"ה בסדר. איילת השחר של הגאולה הולכת ומפציעה, ויש המגדילים לומר וקובעים, שאנחנו כבר "בתוך הגאולה" (ואינני מגזים).

*****

הבה ונניח לרגע לצד את הסרקזם;
שוב, הנימוק הידוע והמרגלא בפומהון המדבר על "נשמת האומה" – הטוב הפנימי והעמוק שיש בכלל ישראל, דבר נכון לכשעצמו, אבל המסקנה, אוי המסקנה; החושך הרוחני בה שרויה המדינה, הוא אינה סיבה לאכזבה, אדרבה; כפי שלטענתם, מבואר בספרי מחשבת ישראל, דווקא בתוך החושך – מתרקמת אורה של גאולה, מתעצמת עוד יותר "נשמת האומה".

ומכאן, מה אתה טוען? כי בשם הדמוקרטיה ובחסות "חופש הבעת הדעה" יש לאפשר לעיתון אנטישמי כמו "הארץ" להסית, להדיח, להשמיע טיעונים אנטישמיים? אז אומרים לך; אל תתייחס לחושך הזה. בפנימיות יש כאן אור. זה שהצבא הפך למוקד לגרוע מכל מבחינה מוסרית (ומפני הרחק מן הכיעור והדומה לו – לא נאריך), הרי לך רק הוכחה נוספת כי הגאולה מתחילה לבצבץ.

אמרתי לליבי, שאחת ולתמיד, יש 'להיכנס לנעליים' 'לחדור לראש' של היהודים התמימים והטובים האלה, ולעשות, עכ"פ, בקצירת האומר, עם כל הכבוד הראוי, סדר בדברים.

*****

וזה החלי:

בספרי מחשבת ישראל, ובתורת החסידות בפרט, מבוארים בהרחבה ההבדלים בין המושג "יחודא עילאה" (הסתכלות 'מלמעלה למטה') למושג "יחודא תתאה" (הסתכלות 'מלמטה למעלה').

מצד "יחודא עילאה", העבריין, למשל, יונק את חיותו מניצוצות מאד גבוהים, כך מבואר בספרי הסוד, ולפיכך כשבעתיד הוא יעשה תשובה – יחשפו ויתגלו ניצוצות אלה, ואז, מבחינה מסוימת הוא יהיה יותר גבוה מצדיק.

ברם עתה ועכשיו: בהסתכלות הלכתית של "יחודא תתאה" – עבריין הינהו, והוא פסול לעדות.

כשיולדת יושבת על משבר וצירי לידה אוחזים בה ומצערים אותה, צריך לכאורה לומר כעת "הלל" – שהרי מכאוביה אינם אלא ביטוי ללידה ההולכת ומתרקמת, ול'מזל טוב' שיהיה בע"ה בקרוב. זה נכון מצד "יחודא עילאה". אבל בהסתכלות של "יחודא תתאה" - במצב הנוכחי, קודם וטרם שילדה, צריך לומר עליה פרקי רחמים, ולא כעת הזמן, לפזז ולפזם פסוקי הודיה.

דוגמא נוספת; מבואר בספרים הק' כי בשבעת ימי אבלות ל"ע מאירים אורות מאד גבוהים: כך זה בהסתכלות של "יחודא עילאה". אבל, מי שבמקום להתאבל - ירקוד נוכח אותם אורות גבוהים, אינו אלא 'אכזר', כהגדרת הפוסקים, שכן, ההלכה מתחשבת ב"יחודא תתאה", ונכון לעכשיו זהו מצב של צער ואבל.

והדוגמאות על דרך זה הן רבות.

*****

גם בזמן חורבן בית המקדש, מספרים לנו חז"ל במדרש, שהתנוצצה כבר אז ה"אתחלתא דגאולה", כך זה מצד "יחודא עילאה", היינו, שהפוך על הפוך; בשיא החושך מתרקמת אורה של גאולה, אמנם עקב כך, לא אומרים 'תחנון' בתשעה באב, אבל האם לאור זה ניסחף ונרקוד בתשעה באב?

וכבר היו במהלך ההיסטוריה של עם ישראל כמה "אתחלתות" (כמו בימי שלמה המלך "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו"), אבל האם זו ה"אתחלתא דגאולה" כפשוטה ופשוט כפשוטו אליה אנו מייחלים?

אפילו עם בריאתו של העולם, כאשר התורה מתארת את חשכת הגלויות "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני התהום" מוסיפה תורתנו הק': "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – זה אורו של משיח (כדרחז"ל). הרי לנו "אתחלתא דגאולה" לפני 5,777 שנה!

וברוח טובה; וכבר סיפרו הני בדחניא אודות 'חושם' שהבחין כי הן בשמחת בר מצוה והן בסעודת "יארצייט" אומרים 'לחיים'. והתבלבלו אצלו היוצרות; כאשר נקלע לאירוע של "יארצייט" הוא הרים כוסית ואיחל... מזל טוב, ואילו בבר מצוה הוא העתיר ש"לנשמה תהיה עליה"...

קריאה נכונה של המפה, אי שיבוש דעות, דיאגנוזה נכונה, הוא יסוד מאד בסיסי לא רק ברפואה, אלא גם בעבודת ה' של האומה ושל היחיד.

*****

זאת ועוד, והוא העיקר:

כל אחד מאתנו, הזיל מסתמא דמעה בימי המועד בהזכירו בתפילה כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו", כלומר: שסיבת הגלות היא ה"חטאינו", ברם, אסור להתעלם גם מהמסקנה, והיא; ביטול הגלות בא על ידי תיקון ה"ומפני חטאינו".
הנביא כידוע מקונן ומתרעם על בלבולים שבין "חושך ל"אור" הקיימים בעם. ולכאורה, מה אכפת לנביא שליהודים יהיה 'טוב על הלב' וירגישו שהם מצויים באור?

אלא, כשרואים נכונה את המציאות, כשלא מתבלבלים, ובראיה הלכתית הנובעת מהסתכלות של "יחודא תתאה" יודעים את האמת הלא נחמדה כי עדיין לא נושענו - כשהדיאגנוזה ברורה, מתחברים לקרקע המציאות ("אורות בכלים" בלשון החסידות) – מביא הדבר בהכרח שמגבירים ביתר שאת וביתר רצינות את המאמצים לתיקון סיבת הגלות, והיא, כאמור, ביטול ה"ומפני חטאינו".

"ידיעת המחלה – חצי תרופה", אומר הפתגם הידוע, וכשההנהגה של הכלל והפרט היא ברוח זו – מכשירים בכך את הדרך לרפואה, ולהיות ראויים ל"קץ מגולה" (והסימן ל"קץ מגולה" שאפילו עצי סרק בארץ ישראל יתנו את פריים, כפי שפירש המהרש"א בסוף כתובות. נא לשים לב: לא סתם עצי תפוזים של מותג 'ג'אפה' וכרמים בראשון לציון - הם סימן לקץ מגולה, אלא דוקא עצי סרק שיתנו פריים. כך כאמור, לפי המהרש"א), וכך זוכים ל"אתחלתא דגאולה" וכפסק הרמב"ם בהלכות מלכים, שזה יתקיים כאשר "יקום מלך מבית דוד", הלא הוא מלך המשיח, ויגאלנו גאולה שאין אחריה גלות, ועינינו רואות ושמחות!