השליח הרב חיים הבר
בית חב"ד שכונה ט' באר שבע

העיניים דומעות והלב שמח. נסגר היום מעגל מרגש. מעולם לא השתתפתי בהכנסת ספר תורה כה מרגשת.

זה התחיל בטלפון שקיבלתי לפני כשנה וחצי: "שלום, זה חב"ד חסידים?", שאל הקול במבטא הונגרי כבד.

"כן", השבתי.

"קוראים לי אברהם, ואני ניצול שואה בן תשעים. החלטתי שלפני שאלוקים לוקח את הנשמה שלי, אני רוצה ללמוד תורה".

קיבלתי צמרמורת. "אשמח לבוא אליך ללמוד יחד", אמרתי.

"אבל לא תוכל לאכול אצלי כלום, כי אני קונה בחנות של הרוסים"...

התחלנו ללמוד מידי פעם. אחרי כמה חודשים הודיע שהפסיק לקנות אצל הרוסים. אחר כך החל לשמור שבת ולהניח תפילין. בחודש החגים תשע"ז הגיע הרב משה דיקשטיין להכשיר את המטבח בביתו.

אברהם סיפר לי שהוריו ומשפחתו נרצחו בשואה, ובעקבות זאת התרחק מיהדות.
ניסיתי להבין מה הדליק את נשמתו אחרי שבעים שנות נתק מהיהדות.

התשובה מרגשת במיוחד: "שכנים שלי הזמינו אותי אליהם לשבת. כשראיתי את האשה מדליקה נרות, נזכרתי באימי שהדליקת נרות שבת כשהייתי ילד. זכרונות הילדות מלפני שמונים שנה עוררו אותי לחזור לשורשים שלי".

היום, יום שישי ה' אדר תשע"ז, ערב שבת פרשת תרומה, תרם ניצול השואה אברהם ווצלר בגיל 92 ספר תורה חדש לבית חב"ד שכונה ט' באר שבע, לעילוי נשמת הוריו שנספו בשואה.

קיבלו את פניו ואת ספר התורה ילדי גן השלושה הסמוך, בשירת "שישו ושמחו בשמחת תורה".

בתזמון מדויק, זהו אותו שבוע, פרשת תרומה, בו הכניסו את שני ספרי התורה הקודמים לבית חב"ד בשנים קודמות.

המעגל נסגר.

ואנו לומדים מה כוחם של נרות שאשה מדליקה, שבכוחם להדליק נשמה יהודית אחרי שבעים שנה.

ועוד משהו. אברהם ווצלר מלמד שלעולם לא מאוחר להשתנות ולתקן. גם בגיל 92.