הרב משה מרינובסקי

עם סיום ימי החנוכה השנה, ערך הרב יעקב זרביב, שליח מיוחד מטעם 'בית ליובאוויטש' בפריז לפעילות בבתי אבות בעיר ופרבריה, דו"ח מפורט על הפעילות ב'מבצע חנוכה'. עיון בדוח, המרכז פרטים על פעילותם של לא פחות משבעים וחמישה שלוחים שנטלו חלק בפעילות, מאפשר לו להציג פרטים מעודכנים על 'ממלכתו':

בפריז וסביב לה קיימים כאלף בתי אבות. רובם כלליים ורק בודדים הם מוסדות יהודיים. כמעט בכל אחד מהאלף יש בין אחד לשבעה דיירים, או דיירות, יהודיים. כמאתיים מבתי האבות הללו הם בפריז עצמה והשאר בפרברים ובערים הסמוכות. מקצתם הם מוסדות רפואיים סגורים שקשה עד בלתי אפשרי להיכנס אליהם, אבל ברובם מנהלי המקום שמחים מאוד מכך שהרב זרביב או עמיתיו השלוחים באים לבקר את הקשישים והקשישות היהודיים.

החוק מחייב כל בית אבות לספק לכל דייר את מלוא צרכיו הפיזיים ובד בבד כל צורך דתי שיש לו. והמנהלים מרוצים מכך שיש מי שעושה זאת ביוזמתו.

ב'מבצע חנוכה' הייתה, כאמור, פעילות אינטנסיבית בהשתתפות שלוחים רבים, אבל מבחינת הרב זרביב הביקורים בבתי אבות הם דבר שבשגרה כל ימות השנה וכמעט כל יום הוא מבקר בין ארבעה לשישה מוסדות ובסך-הכל פוגש עשרות יהודים, מזכה אותם במצוה, אומר להם מילה של חיזוק ועידוד ומחדיר קרן אור לחיים שלמרבה הצער מלאים צללים של עצב, כאב ובדידות.

שפה משותפת

הרב זרביב הצעיר שטרם מלאו לו שלושים שנה נטל על עצמו את השליחות המיוחדת הזו לפני כארבע שנים והאופי הנמרץ והנלהב שלו לא מונע ממנו למצוא שפה משותפת עם קשישים גלמודים שהמגע איתם דורש מידה רבה מאוד של סבלנות ורוגע.

הוא החל בתפקידו במינוי ישיר של מייסד ומנהל 'בית ליובאוויטש' בפריז השליח רב הפעלים הרב שמואל (מולע) אזימוב עליו-השלום.

"זמן קצר אחרי נישואיי", הוא מספר, "כשחיפשתי שליחות, נודע לי ש'בית ליובאוויטש' אכן מפעיל מערך רחב מאוד של פעולות לציבור הכללי וגם פעילות ייעודית, לילדים, לסטודנטים, לנשים ובנות וכדומה, אבל אין פעילות קבועה, מאורגנת ומסודרת לקהל היעד המוגדר של דיירים יהודיים בבתי אבות. כשהרב מולע אזימוב שמע שאני מתעניין בנושא הוא שמח מאוד וקבע איתי פגישה, במהלכה סיפר לי כי הוא רואה בכך עניין רב שכן הייתה לו הוראה ברורה ומפורשת מהרבי לפעול בתחום זה.

"והוא אכן קיים את ההוראה וכל עוד מצב בריאותו אפשר זאת, נסע בעצמו לבתי אבות רבים לאורכה ולרחבה של פריז לפעול בקרב הקשישים היהודיים. הרב אזימוב גילה לי שהלשון שהרבי התבטא (אינני זוכר אם בכתב או בעל-פה) שצריך לבקר בבתי אבות – לשמח את היהודים ולמסור להם שיעורים. וגם הסביר לי בטוב טעם כמה הביקורים הללו חשובים כדי לעודד את רוחם של אותם קשישים.

"בתום השנה הראשונה של השליחות, הבאתי בפני ר' מולע ע"ה דו"ח מרוכז של הפעילות במשך השנה, דו"ח שהשתרע על מאות עמודים, ובהזדמנות זו הוא דיבר אתי בהתלהבות על הצורך להתמסר לכך בקביעות ולהמשיך ולהרחיב את הפעילות. ר' מולע הוסיף ואמר לי – 'במוסדות רבים יש פסנתר. כדאי שתלמד לנגן ובביקורים שלך תנגן בפני הקשישים ניגונים חסידיים. תזכור כי יש כאלה שאף אחד לא מבקר אותם והם ממש מצפים לביקור שלך ותשתדל לשמח אותם בכל דרך אפשרית כולל גם חלוקת שוקולד ומעל הכול, תזכור כי זו פעילות שבה אין את הפריבילגיה לדחות דברים כי 'מחר' יכול להיות מאוחר מדי...

"זמן קצר לפני פטירתו, דיברתי על כך באחד מכינוסי השלוחים בנוכחותו, ובתגובה ר' מולע פנה לציבור הנוכחים וקרא בהתרגשות ובחיוך גדול: 'שלוחים, אתם שומעים? יש הרבה עבודה בבתי האבות!'

כאן המקום לציין ששלוחי הרבי בפאריז, פועלים רבות באוכלוסיית הקשישים ופעילותו של הרבי זרביז מוסיפה רבות.

"ר' מולע הספיק להדריך אותי בפרטים רבים ואפילו חלק אתי מניסיונו באיזה שעות ביום כדאי לערוך את הביקורים וכיוצא באלה 'טיפים'. יום אחד הוא קרא לי ונתן לי זוג תפילין וכיפה באמרו – לא כדאי שתמיד תיקח אתך לפעילות את התפילין הפרטיות שלך כאשר היקף הרצועה של ראש שלך די רחב ולא מתאים לכל אחד ואני נותן לך זוג תפילין וכיפה שיהיו תמיד אצלך בתיק, מוכנים להנחה לקשישים בכל עת. וכמובן, זוג התפילין הזה אכן נמצא אתי בכל נסיעה לבתי האבות.

"אני מלא תודה והערכה לבניו ממשיכי דרכו של ר' מולע – יבדלח"ט – הרב מנחם-מענדל והרב לוי-יצחק אזימוב שממשיכים את המפעל הזה ומממנים אותו. בזכותם, כיום אין כמעט בית אבות בפריז והסביבה שבמשרד שלו לא רשומים הכתובת של בית ליובאוויטש ומספר הטלפון שלי, לעת הצורך".

חוויות מרגשות

הביקורים התכופים בבתי האבות בפריז וסביב לה, מספקים לרב זרביב לא מעט חוויות מרגשות. כמו הסיפור הבא שהתרחש לפני כשנה ועורר הדים. "יום אחד פגשתי עוד יהודי קשיש שעד אותו יום לא הניח תפילין מעולם. כשהצעתי לו להניח תפילין, שאל בתמימות: 'זה לא מאוחר מדי?' ובדמעות בעיניו סיפר כי ביום הבר-מצוה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הנאצים פלשו לעיר מגוריו וחגיגת הבר-מצוה והנחת התפילין נדחו. לאחר שהוריו נפטרו הוא חשב שהחמיץ את ההזדמנות לנצח".

כמובן, הרב זרביב הסביר לו כי לעולם לא מאוחר להתחיל להניח תפילין ובו במקום ערך לו מעין חגיגת בר-מצוה, כשהיהודי הוא בן שמונים ושלוש, שבעים שנה לאחר שמלאו לו שלוש עשרה שנה. 

להט ומרץ במבצעים

כשהרב זרביב עצמו נולד להוריו, המשפחה כבר הייתה חב"דית לכל דבר ואת חינוכו קיבל בישיבות חב"ד בברינואה שליד פריז ובאהלי תורה שבניו-יורק. לאחר מכן הוסמך לרבנות במכון הסמיכה בראשות הרב פרנקפורט בפלורידה ועשה שנת שליחות בישיבת תומכי תמימים בנחלת-הר-חב"ד. בכל מקום זוכרים אותו כמי שלא נח לרגע ומלא להט חסידי ומרץ לפעול.

כיום הוא מקדיש את כל הידע שצבר, את הכישרונות בהם ניחן ואת כל מרצו למען קשישים גלמודים. במהלך הראיון הוא נשמע נחוש ונמרץ אבל היה גם רגע בו הוא תיאר בכנות את הקושי והאתגר של השליחות הייחודית:

"האמת היא שלקראת כל ביקור עלי לאגור כוחות חדשים. שוב ושוב אתה עומד מול מחזות לא נעימים. את פלוני פגשת כשהוא לא כל-כך נקי. חברו שוכב חולה ונאנק מכאבים. קשיש אחר איבד את הזיכרון. הוא לא מזהה אנשים ומשמיע מילים חסרות פשר. מישהו אחר נמצא במצב פיזי סביר, אבל רוחו כבדה והוא עצוב. אבל מה שמוטל עליך זה לשדר רוגע, שמחה ושלווה. להיות תמיד עם חיוך מקרב ומעודד ולדבר רק חיובי.

"סביבך חושך וצל ואתה צריך להפיץ אור לשדר אופטימיות. לעודד אנשים שנמצאים בדיכאון להיות אופטימיים ולקוות לטוב. וכך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע. זה לא קל אבל זו השליחות שלי ושליחות של הרבי עושים בשמחה.

"אני נוסע כחמישים אלף ק"מ בשנה ובכל ביקור, גם אחרי נסיעה ארוכה ומתישה, משתדל להגיע שמח ומעודד. לפעמים אני אומר לעצמי בסוף היום, גם אם היום לא זכיתי להניח תפילין או לקיים שיעור תורה עם יהודים רבים, עצם העובדה שביקרתי יהודי שיושב בודד ימים רבים ואיש לא מבקר אותו, היא מצוה גדולה. וכשם שיש 'מבצע תפילין' יש 'מבצע אהבת ישראל'. והמחשבות הללו בהחלט מעודדות ומהוות מקור-כוח".

בהמשך הכתבה המרתקת ב'כפר חב"ד': הפרסומים החב"דיים הייחודיים לקשישים, העיסוק בקבורה יהודית - כשלעיתים נפטרים מצווים לשרוף את גופתם ר"ל, צרור סיפורים מרגשים, וגם: איך מתייחסים לקשישים בבתי אבות בצרפת? אל תחמיצו!