מערכת COL | יום י"ד טבת ה׳תשע״ז 12.01.2017

לא רק בעת צרה: גם בעת הצלחה ושגשוג ● בנימין ליפקין

דו-שיח בין יהודים בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית הוביל להטלת זרקור לעברה של תופעה רווחת בכל חברה, לרבות החברה החב"דית ● למה לטבע האנושי נוח יותר להזדהות עם הזולת בעת שפוקדת אותו צרה ופחות בעת שמחה והצלחה שלו? ● בנימין ליפקין בטור מיוחד וכואב  למאמר המלא
לא רק בעת צרה: גם בעת הצלחה ושגשוג ● בנימין ליפקין
(צילום רקע, אילוסטרציה: ארכיון COL)

בנימין ליפקין

את השיחה הזו, בשעת בוקר מוקדמת השבוע, בחצר בית הכנסת השכונתי, לא יכולתי להחמיץ. למרות שהייתי שרוי בקיפול התפילין דרבנו תם ולימוד שיעור החומש היומי, כמנהגי מדי בוקר, בשלהי תפילת השחר – קלטה אוזני את כל מהלכה והריני מביאה לפניכם כלשונה, בתקווה שהשותפים לשיח לא יכעסו על שלא אמרתי די בהאזנה להם אלא שאני מרהיב עוז לשתף בה את כלל הקוראים.

מה אתה אומר על מה שהיה אתמול בשער ברדנבורג, בעיריית פריז, בעיריית רוטרדם? הקשה בקלילות מחויכת אהרל'ה ליפסקר. תמהתי מעט מה לאיש ולקלידים ולתחומי עניין הנראים כלקוחים מנשיונל ג'יאוגרפיק. אבל הוא הותיב והוא פירק ובאחת פתר את תעלומתי: אני חושב שהעולם מתחיל להתקרב לישראל כי הם יודעים שטראמפ תכף נכנס לבית הלבן והם רוצים ליישר קו.

הבנתי מיד כי אהרל'ה שבע רצון מהמחוות הסמליות שננקטו יממה קודם לכן במקומות הנקובים להזדהות עם ישראל בעקבות פיגוע הדריסה הנפשע. האורות בשער ברדנבורג נצבעו בצבעי כחול-לבן ובחזית עיריית פריז בירת צרפת ועיריית רוטרדם בהולנד נפרש דגל ישראל.

אבל אז היסה את דברי ליפסקר קול ששילב סמכותיות ופיכחון. היה זה קולו של איש החינוך עתיר השנים הרב שמעון דדון. ההסבר לכך הוא מאוד פשוט, הטעים הרב דדון וכמו תמיד, תענוג היה לשמוע כל הגה היוצא מפיו. העולם אוהב לראות אותנו סובלים, מוכים, נאנקים, אבלים, מבכים את מותם של צעירים על לא עוול בכפם. אבל אם תבקש מאותן מדינות שיעשו משהו למעננו, שירימו אצבע בהצבעות באו"ם בעד ישראל – כאן כבר לא תראה את אותה סולידריות.



אני משתמש בדו-שיח האותנטי הזה כמבוא לנושא שעליו רציתי לדבר הפעם. לא על חסידי אומות העולם או על המתחסדים הצבועים שביניהם ביקשתי לשוחח. אף לא על מצבה של ישראל בין האומות אמרתי להקדיש את השורות הבאות. הכוונה שלי, אם לקרוא לילד בשמו, היא לדבר על הגוי אשר בקרבך, בלשון המשפיעים ברצותם לדבר על הנפש הבהמית המחולל שמות בנפשותינו ומשחיתה את המידות הטובות הטבועים בהן.

כזה הוא טבע העולם. כשאדם בצרה, לא עלינו, ואין זה משנה אם זו צרה כלכלית או חלילה פיזית קיומית, הבריות נעטפות בחמלה, אהדה והזדהות. נסו להשוות את כמות הקהל הגודש בית הלוויות בעת לכתו של אדם אל מותו לכמות האנשים הגודשת את האולם בו אותו אדם או קרוביו ערכו שמחה. כמעט תמיד הפער יהיה לטובת ההלוויה ובאופן ניכר. את דברי קהלת שלפיהם "טוב לכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה" מקיים הציבור הרחב בהידור רב עד כי רבו כמו רבו הפרפראות המסבירות את הקביעה הזו ונהרא נהרא ופשטיה.

הרבה יותר קשה ומתאגר זו השותפות עם האדם בשמחתו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בהצלחתו. זה נובע, בראש ובראשונה, מהאופי האנוכי והאגואיסטי של אנשים כערכנו. ככל שהדבר נשמע דוחה, קל יותר לפרגן צער ומצוקה לזולת מאשר לפרגן לו אושר ומצליחנות.

קל להתהלך כפוף גו אחר מיטתו, לא עלינו, של אדם שהולך לעולמו כדרך כל האדם. קל לשבת בתנוחה מקומרת בבית האבלים ולהאזין לשיחם של האבלים, לא עלינו, המגוללים את אשר על לבם. קשה יותר לפרוץ בריקוד סוער בשמחה של קרוב, חבר ומכר. הרבה יותר קשה לצאת מהכלים ולשמוח, בלי שום מדידה והגבלה, רק משום שלשני טוב ושמח כעת.


(אילוסטרציה: ארכיון שמואל בן-צבי)

כזו היא התגובה הרווחת. כשאדם מספר לרעהו על צרה גדולה או קטנה שפקדה את פלוני, התגובה היא הרכנת הראש, צקצוק השפתיים והבעת שותפות, כנה ככל האפשרי, בגורל הרע שמצא את המדובר. לעומת זאת, כשבפי בר שיח כלשהו יש עדות להצלחה גדולה שהיא מנת חלקו של פלוני או אלמוני, נדיר לשמוע תגובה ספונטנית בנוסח: איזה יופי! הוא כל כך מצליח. ממש טוב לראות את זה. בדרך כלל התגובה תהיה: הולך לו הא? המהדרין אף יוסיפו: יש לו מזל של גוי הא? הגלויים יותר יאמרו: מעניין כמה זמן זה יימשך ומתי לא הכל יהיה כל כך חלק. הכנים עוד יותר במשאלות לבם האפלות יפטירו: טוב, ברור שזה לא יימשך לנצח. מתישהו זה הרי ייעצר.

כך היא דרכו של עולם. סבי, המשפיע ר' שייע ליפקין ע"ה, נוהג היה לומר בצחות לשון אירונית: ישנם יהודים שכשהם שומעים דבר לא טוב שאירע בנחלתו של פלוני, הם מיד נזכרים במצוות ואהבת לרעך כמוך, וחשים מיד שהדבר קרה להם עצמם. או אז, הם שוב נזכרים כי חייב אדם לברך על הרעה ולשמוח בה כשהם שהוא מברך ושמח על הטובה. אי לכך הם מתאזרים בשמחה גדולה וסופקים כפיהם בהנאה: אהה, ברוך ה' שכך אירע לו...

גרועים שבעתיים הם אלו, שבין בגלוי ובין בסתר, מייחלים בכל לבם שמעשיו של הזולת, אף אם אין חולק על עובדת היותם רצויים ואפילו מתבקשים, ינחלו כישלון חרוץ. לא. אין באמתחתם תכנית או מחשבה לתת גרסה משלהם למעשים הללו. אין להם אף לא קצה של יכולת להגיע למעשים הללו ובוודאי שלא להוציא אותם אל הפועל – אבל העובדה שפלוני מבצע אותם וממילא חתום עליהם מוציאה אותם מדעתם. בוקר, צהרים וערב הם מייחלים לכישלון והשבתה של המעשים הללו. בבחינת: גם לי גם לך לא יהיה.



נכחתי פעם בשמחה גדולה ביהדות החרדית שבה כובד אחד מראשי מחנה גדול לשאת דברו. הלה, מרום גילו ומעמדו, טעה באופן מביך ביותר בהגיית ציטוט מסוים ומיהר לתקן עצמו. בשניות הבודדות שבין הטעות הפומבית לבין התיקון, עמד לידי אדם לא פחות בכיר מהדובר, לכל הפחות בעיני עצמו. ככל הנראה לא יכול הלה להתאפק. הוא גם כנראה לא חשב שמישהו מסתכל עליו באותו רגע וקולט את הבעתו. בבת אחת התפשט על פניו חיוך רחב מאוזן לאוזן לנוכח הטעות והשגיאה של רעהו.

קל להפליג למחוזות אחרים ולומר לעצמנו בסוג של טפיחה עצמית על השכם, או שמא על בני המעיים, שגילויים כאלו של אגוצנטריות דוחה אינם יכולים להיות אצלנו חסידים בני חסידים, האמונים על אהבת ישראל, המשננים בוקר צהרים וערב עם הטף ועם כל מי שבא עמנו במגע עד כמה כל כולנו, כל הווייתנו וכל מציאותנו אינה אלא בהקרבת והקדשת כל הלב לכל אחד.

האמת, למרבה הצער, שונה בתכלית. הטבע האנושי, הנחות, המחליא והאלים הזה, מוצא לו מקום לשבתו גם אצלנו, גם במחוזותינו.

הגיע הזמן שנזכיר לעצמנו לפני שנטיף לאחרים מניין נשאב המושג חסידים שכל אחד מעמנו עוטה על עצמו בגאון ובלי שמץ של פקפוק: חסידות היא מלשון מי שמתנהג בחסידות וככזה הוא טוב לזולת ואפוף באהבת ישראל, נטולת כל זיוף, חפה מכל אי פרגון, נקייה מכל צרות עין.



כד הווינא טליא, בימי לימודיי בכיתת המכינה ב'תורת אמת', בשנה שהכינה אותי ואת בני גילי לכניסה לישיבה, הנהיג מגיד השיעור ואיש האשכולות (וכיום רבה של קהילת חב"ד בשיכון חב"ד בירושלים), הרב טוביה זילברשטרום, כי מדי יום ייפתחו הלימודים בהקראה של הפיסקה המסיימת את פרק י"ב בתניא (שבעוד ימים אחדים נלמד כולנו בשיעור התניא היומי).

כך כותב שם אדמו"ר הזמן בלשון הזהב שלו:

"וכן בדברים שבין אדם לחברו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום או איזה קנאה או כעס או קפידא ודומיהן – אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו, לעשות ההפך ממש, להתנהג עם חברו במידת חסד וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה האחרון. ולא לכעוס ח"ו, וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו".

הסדר היה כזה: כל תלמידי הכיתה היו חייבים לדעת את הקטע הזה על-פה וכל בוקר, לפי סדר מסודר, היה תלמיד אחר פותח את הלימודים כשהוא מדקלם על פה ובקול את השורות הללו.

יותר משלושים שנים חלפו מאז. לפעמים אני שואל את עצמי: מי יהיה המבוגר האחראי שיבקש מכל בני החבורה, קטנים וגדולים כאחד, לעצום רגע את עיניהם, לדקלם על פה את אותיות הקודש הללו וקצת, רק מעט, להפנימן וליישם את הנאמר בהן.

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.