הרב מנחם ברוד

אירועי הימים האחרונים שוב ממחישים את הנתק בין אותה 'בועה' תקשורתית, משפטית ואקדמית, שבעת האחרונה מרבים לדבר עליה, לבין רוב הציבור. האנשים הכלואים בתוך ה'בועה' רואים את הגל הסוער בתוך הציבור, שומעים את הנהמה המתעצמת, אבל אין הם מסוגלים באמת להבין את התהליכים, מכיוון שהם חיים בעולם משל עצמם.

הם נתפסים להתבטאויות מתלהמות ולהתנסחויות בלתי-מוצלחות ומצקצקים בלשונם בזעזוע. כן, לא כל אחד ואחת הם אמני הניסוח ומיומנים בבחירת המילים הנכונות. יש אנשים שגם כותבים נאצות ומשתמשים בלשון שלוחת רסן (רק חשוב לזכור כי התופעה קיימת בכל המגזרים). בהחלט ראוי לחנך ללשון נקייה, לדיון ענייני ולשמירת גבולות השיח, אבל חשוב יותר להבין מה עומד מאחורי הר הגעש המתפרץ.

לא להתבלבל

אחרי פיגוע הדריסה בראשית השבוע התפתח דיון בשאלה אם יש קשר בין תגובת החיילים במקום ובין משפט אלאור אזריה. בלי להיכנס לשאלה הנקודתית – באיזו מידה מרגישים החיילים ביטחון לפתוח באש על מחבלים – ברור לחלוטין שיש קשר בין המשפט ובין הפיגוע. המראות הקשים של הפיגוע החזירו את כולנו בבת אחת אל קרקע המציאות.

זה הדבר שיוצר את הזעם הגדול בציבור. במשך כעשרה חודשים מעלים אל ראש סדר היום את הדיון במעשהו של החייל. מביאים אותו כבול למשפט. מזמנים את כל צמרת צה"ל אל דוכן העדים. כותרות המשפט מרוחות יום אחרי יום על שערי העיתונים. והאדם מן השורה חש שמשהו השתבש כאן לגמרי. ובמילים מעודנות פחות: שהמערכת פשוט ירדה מן הפסים.

ייתכן בהחלט שהחייל חרג מן הפקודות, אבל אסור להתבלבל. הוא לא ירה באדם חף מפשע. הוא ירה במחבל, שהתנפל על חייל אחר ודקר אותו כדי להורגו. העמדת החייל למשפט מתוקשר יוצרת את הרושם שהמחבל המתועב הוא הקרבן המסכן, ואילו החייל הוא הפושע. את העיוות הזה אין העם מסוגל להכיל.

אחרי כל הפלפולים המשפטיים שהציפו אותנו בסוף השבוע שעבר, בא הפיגוע בארמון הנציב והמחיש לכולנו מי הרעים בסיפור הזה ומהי המלחמה האמיתית שבה עלינו להילחם. האויב איננו אלאור עזריה, אלא המרצחים השפלים, תומכיהם שמחלקים סוכריות, הרשות הפלסטינית שקוראת כיכרות על שם המחבלים, ונושאי המצלמות שאורבים לחיילינו כדי להכפישם בעולם.

תזכורת מסברה ושתילה

אין זו הפעם הראשונה שאנחנו במו ידינו מעוותים את המציאות. כך היה בפרשת סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה. הקימו ועדת חקירה ממלכתית, הזמינו אל דוכן העדים את כל צמרת המדינה והצבא, ויצרו את הרושם שאנחנו טבחנו במחנות הפליטים. אחר-כך, כשהתברר שהטבח נעשה בהוראת סוריה, שביקשה לפגוע בתדמיתה של ישראל ולהסיט את הביקורת נגדה על אחריותה לרצח באשיר ג'ומאייל – זה כבר לא עניין איש.

הציבור, באינסטינקטים הבריאים שלו, חש את העיוות. לעם ברור מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה, והוא דורש ותובע לגַבות את הלוחמים בטרור גם אם שגו. ואתם, שם בבועה, במקום לגנות את העם, כדאי שתקשיבו לו.