"כלו כל הקיצין"...

ליל שבת-קודש, כמעט חצות, בבית ר' יהודה-לייב הלוי סגל, מנכבדי קהילת ויטבסק. בני הבית עלו זה מכבר על יצועם. ואילו בתם, הרבנית סטערנא, ממתינה עדיין לחתנה הצעיר, שניאור-זלמן, מי שלימים ייסד את חסידות חב"ד.

חמיו, מתנגד גדול לחסידות באותה שעה, קץ בהתנהגות חתנו. מדי ליל שבת מגיע החתן כמה שעות לאחר סעודת השבת, בשל 'עבודת התפילה' שלו. בתו סטערנא, הייתה ממתינה לו עד שיבוא מבית-הכנסת ל'קידוש', מבלי להכניס דבר מה אל פיה.

ר' יהודה-לייב ניסה – תחילה בנועם – להסביר לחתנו עד כמה מעשיו חורגים מהמקובל, אך החתן הצעיר בשלו. בכל פעם מחדש רגז חותנו על מעשיו, אך ללא הועיל. החתן התבצר בהתנהגותו, ור' יהודה-לייב הרגיש כי כלו כל הקיצין מבחינתו.

התנהגות 'מוזרה'

לא כך ראה בעיני רוחו, ר' יהודה-לייב, את חתנו. שכן בתחילה, ישב רבינו הזקן על התורה ועל העבודה בהתמדה ובשקידה, מאריך בתפילתו ומקיים מצוות בהידור רב, אבל עכשיו התנהג בצורה מוזרה. וכאילו להכעיס, התבצר בהנהגותיו ולא אבה לשמוע בקול חותנו.

על אותם ימים כותב אדמו"ר הריי"צ ביומנו: "בדרכו, דרך הקודש, היה מוזר בעיני חותנו ובני ביתו, והיה נראה להם כאיש 'משוגע' בכל הנהגותיו'".

בליל שבת אחד, החליטו בני הבית, ובראשם בעל הבית, 'לחנך' את חתנם הצעיר, וללמדו לקח על מעשיו: הם נעלו את כל המאכלים והיין לקידוש...

הרבנית סטערנא שהבינה את משמעות מעשה משפחתה, פרצה בבכי, אך אביה היה נחוש בדעתו שלא לוותר. כך חשב כי החתן הצעיר יחדל מהנהגותיו המוזרות, לטעמו.

התמדה ושקידה בדרך פלא

אבל ר' יהודה-לייב לא הסתפק בכך.
כאשר רצה רבינו הזקן ללמוד בלילה לאור הנרות, הצניע חותנו את הנרות, עד שרבינו היה יוצא לרחוב ללמוד לאור הלבנה. משמעות הדברים הייתה שבלילות החורף היה סובל מקור מקפיא עצמות.

אך מעשה חותנו לא הפריע לשקידתו ולימודו – "בדרך פלא" - ובהיותו בן שמונה עשרה, סיים את כל הש"ס עם כל נושאי כליו, ראשונים ואחרונים, ולא הניח דבר קטן כגדול שלא למד ושינן.

הרבנית מסרבת בתוקף להיפרד מבעלה

בראותו כי אין מעשיו ו'ענישותיו' משפיעים על חתנו, ניסה ר' יהודה-לייב לדבר על לב בתו. הוא ניסה להשפיע עליה, בדברי נועם ותחנונים, שתדרוש מרבנו הזקן גט פיטורין כדי שתוכל להינשא לתלמיד חכם שמעשיו ראויים.

אך הרבנית סטערנא, שזכתה להכיר מקרוב את בעלה הגדול, סירבה בתוקף לשמוע בקול אביה – למרות ייסוריה והצרות שעשו בני משפחתה לה ולבעלה.

מסירות נפש גדולה עבור בעלה

הרבנית סטערנא הייתה אשה גדולה, צנועה וחשובה, בעלת חכמה ודעת חזקים, ודברי חכמה היו נשמעים מפיה. הייתה לה מסירות-נפש גדולה עבור בעלה, ואדמו"ר הזקן כיבד אותה ביותר.

"אוהבכם וידידכם", כותב רבינו הזקן לחותנו למרות רדיפתו אותו

רבנו הזקן מצידו, לא השיב לחותנו כגמולו. הוא כיבד אותו מאוד, כפי שניתן ללמוד מהמכתב הבא ששלח לו ולזוגתו, חותנתו: "לכבוד מר חותני התורני הנגיד מו"ש מופלג בתורה ויראה רודף צדקה מורינו הרב יהודה לייב סג"ל יחיה נצח ולחמותי הצנועה אשת-חיל ולזוגתי עם כל משק ביתם כולם יעמדו על הברכה של רֹב חיים ושלום וכל טוב סלה.

תהלה לא-ל בעד הבריאה יתן השם-יתברך לבשר ולהתבשר כל טוב בתוך כלל בית ישראל אמן נצח סלה ועד, תדעו שבל אוכל למלאות רצונכם בשום אופן בעולם כי דברי מי שומעין וכ"ק אדונינו מורי ורבי הרב המגיד יחיה נצח אין מניחני לנסוע לביתי ויפקד עלי שאחוג חג השבועות הקדוש הבא עלינו לטובה אתו עמו במחיצתו הקדושה, יתן ה' לקבל התורה ברתת ובשמחה אוהבכם וידידכם. מנאי חתנכם ובעלך מברכם בכל טוב סלה, שניאור זלמן בהרב ברוך".
בהמשך, תשתנה הנהגת חותנו אליו מן הקצה אל הקצה, אך בל נקדים את המאוחר.

הדייסה שהצילה

נחזור לאותו ליל שבת-קודש.
הרבנית סטערנא ורבינו הזקן, התחילו לחפש יין לקידוש ומזון לסעודת-השבת. בבית חמיו היה בית חרושת לתעשיית משקאות חריפים, שם מצא הרבי כלי מלא עם משקה חריף במיוחד.

אפילו כוס לקידוש לא הייתה להם, והם השתמשו בכלי חרס שמצאו, (שבו היו מעמידים חלב ליצור שמנת). הכלי הזה החזיק כמה רביעיות... בהמשך מצאו סירים בהם בישלו דייסה. הרבנית גירדה את שאריות הדייסה, ששימשה עבור רבינו כסעודת-שבת.
קידש הרבי על המשקה ואכל מיד מן הדייסה.
מאותה שבת והלאה, חיבב אדמו"ר הזקן את מאכל הדייסה, שהצילו באותו ליל שבת מסכנה, שכן אילולא מצא אז את השיריים של הדייסה, היה שרוי בסכנה גדולה בשל חריפות המשקה...

גולה למקום תורה וחסידות

הרבנית הצדקנית מרת סטערנא נולדה לאביה ר' יהודה-לייב הלוי סג"ל, שהיה מנכבדי קהילת ויטבסק, ולאמה מרת ביילא. (תאריך לידתה ופטירתה של הרבנית סטערנא לא ידועים – המו"ל).
כשהגיעה הרבנית סטערנא לעונת השידוכין, ביקש אביה להשתדך עם ר' שניאור-זלמן, שכבר אז נודע כגאון ועילוי גדול.

אדמו"ר הזקן הסכים לשידוך, ובתנאי שהסכום של חמשת אלפים שקלי-זהב שהובטחו לו כנדוניה, יימסרו לרשותו לעשות בו כרצונו.

הנדוניה נמסרה אכן לידו, ובשנה הראשונה לאחר חתונתו מסר את כל הסכום, בהסכמת רעייתו, לקבוצת משפחות שרצו להסתדר בעבודת האדמה. הכסף הזה סייע להם כדי לקנות שטחי אדמה, בעלי חיים וכלי עבודה, ולסדר ריחיים ובתי מטווה לצמר ולפשתים. ישובים גדולים הסתדרו אז סמוך לעיר ויטבסק לאורך הנהר דווינה*.

ומה שאשיג – אחלק גם לך...

בשנת תקכ"ה החליט אדמו"ר הזקן לנסוע למקום תורה ועבודת ה'. זוגתו הרבנית הסכימה לנסיעה, רק ביקשה ממנו בתקיעת כף, שלא ישהה שם יותר מ-18 חודשים.

הרבנית השיגה עבורו סכום של שלשים רובל, ובכסף הזה קנה אדמו"ר הזקן סוס ועגלה, ויצא לדרך עם אחיו ר' יהודה-לייב.
בדרכם למזריטש נפל הסוס ומת.

אדמו"ר הזקן הבין שסיבת הדבר היא מפני שאחיו לא ביקש רשות מביתו לנסיעה זו, ואמר לאחיו: כפי הנראה אינך צריך לנסוע. חזור לביתך, ואני אלך לשם לבדי, ומכל מה שאשיג שם - אחלק גם לך...

ר' יהודה-ליב חזר לביתו, ואדמו"ר הזקן המשיך ברגל למזריטש.

הפקודה שמסר הרב המגיד לרבנית סטערנא בימי הריונה

לפנינו מכתב שכתב אדמו"ר הזקן לרבנית סטערנא בעת שבתו במזריטש: "לדבתהו מ' סטערנא תחי'.

"אדונינו מורי ורבי הרב המגיד יחיה נצח פקד עלי שבכל ימי הריונך תשתה בכל יום קודם השינה צנצנת חלב עם כף דבש, ואני מאמין באמונה שלמה שיועיל לך בעזר השם-יתברך.

במכתב הבא מעדכן אדמו"ר הזקן את רעייתו הרבנית: "לדבתהו מ' סטערנא תחי'
"קבלתי המלבושים והמעות וגם המכתב. אני ב"ה בבריאה נכונה. כן יגזור ה' לחיים מעתה ועד עולם אמן נצח סלה, מנאי כ' זלמינא

כל בית כ"ק הרב המגיד יחיה נצח בחיים ושלום ברוך ה' שלום לכל בני בית אבותיך יחיו.

"החרמות והכרוזים נגד החסידים – נגד הדין הם!"

רבנו הזקן קיים את התנאי שהתנתה זוגתו הרבנית אתו, וכעבור שנה וחצי חזר לביתו, ושהה שם זמן מה.

בהלכו חזרה לביתו לויטבסק, עבר דרך קיבוצים ומושבות יהודים, הנה בכל מקום שאליו הגיע סיפר ופרסם על דבר הפלאת מורו ורבו המגיד ממזריטש — גאונותו בתורה ודרכו המיוחדת בעבודת הבורא".

זקני תלמידי הגר"א מוילנא שלחו אחדים מזקני גאוני ויטבסק אל הגר"א לספר לו שהעילוי מליאזנא נהיה תלמידו של המגיד ממזריטש, הוא מפרסם את תורת הבעש"ט והמגיד ממזריטש, ויש לו השפעה גדולה על גדולי התורה הצעירים; זקני גאוני ויטבסק הוסיפו שהוא מקרב את האנשים הפשוטים ועמי הארץ.

לבינתיים, הודיע אדמו"ר הזקן לבית-דין-צדק של ויטבסק שמוכן הוא לעמוד בויכוח על שיטתו ודרכו של הבעל-שם-טוב ותלמידו - הוא מורו ורבו הרב המגיד ממזריטש. "כל הכרוזים והחרמות שהוכרזו על הבעש"ט ותלמידו המגיד ממזריטש בשנת תקי"ז, הם נגד הדין", הסביר להם רבינו.

וויכוח ותוצאותיו

אחרי דין-ודברים החליט בית-הדין של ויטבסק, בהתייעצות עם שאר הלומדים שבעיר, לקבל את הצעתו של "חתן הרי"ל סגל" - רבינו הזקן - לשמוע מה בפיו, באמרם כי 'מתגאה' הוא בתורתו...

אחרי ויכוח פומבי שארך כשבוע ימים, בהם ביאר אדמו"ר הזקן את שיטת הבעש"ט ומורו הרב המגיד - פרצה מחלוקת גדולה בין גדולי גאוני ויטבסק, כשחלק גדול מהאברכים נטו אחרי רבינו הזקן, ואפילו קבעו להם מועדים קבועים ללמוד יחד עמו.

הורי האברכים, חותניהם ובני משפחותיהם, רדפו אחרי אלו שנהו אחר רבינו הזקן, וניסו להצר את צעדיהם ולהציק להם, אבל ללא הועיל. ככל שהציקו להם יותר, כך דבקה נפשם בדרך החסידות.

התנהגות חתנו, הביאתו שוב לשכנע את בתו הרבנית סטערנא שתבקש גט פיטורין מבעלה, אך הרבנית סטערנא התנגדה, כאמור.

ר' יהודה-לייב הרחיק הפעם לכת: הוא פנה לראש העיר שיגרש את חתנו מהעיר...

ר' יהודה-לייב החל "להבין" את חתנו...

כעבור כמה שנים לאחרי חתונתו של אדמו"ר הזקן עם הרבנית סטערנא, אירעו שני מאורעות שעל-ידם התפרסם רבינו הזקן בין יחידי הסגולה בחכמי המדעים, דבר שהביא תועלת רבה ליסוד העסקנות הציבורית לה התכונן רבנו הזקן, ולשינוי תפיסתו של חותנו ר' יהודה-לייב אליו.
ר' יהודה-לייב החל להעריך את חתנו, אדמו"ר הזקן, והחל להבין כי מעשיו אינם 'מוזרים' כפי שחשב בתחילה.

תעלומת שעון השמש

וזה דבר הסיפור: בעת ההיא, טרם היו בתי ספר גבוהים בפולין, אלא בתי מדע פרטיים שנסיכי המדינה היו מחזיקים על חשבונם הפרטי, ונקראו אקדמיות.

בליטא - היו שלש אקדמיות: באחוזת הנסיך ראדזיוויל שהייתה סמוכה לוילנא, באחוזת הנסיך שעקסינסקי סמוך לויטבסק, ובאחוזת הנסיך דעקרעט על חוף הדנייפר בין דוברובנא לליאדי.

באחוזת הנסיך שעקסינסקי ליד ויטבסק היה ארמון מפואר שבחצרו היה קבוע שעון שמש, וזה כשנתיים שמהשעה השנייה ועד החמישית, פוסק השעון מלפעול, ובשעה השישית חוזר לפעול, כך מדי יום ביומו. הנסיך שעקסינסקי פנה לחכמים שונים, פרופסורים מפורסמים, ואף אחד לא ידע לפתור את החידה.

כשהגיעה לאוזני הנסיך תהילת חתנו של רי"ל סג"ל, שלח את משנהו אל הרי"ל סג"ל בבקשה שיבוא עם חתנו אל אחוזתו, לבדוק את שעון השמש שמא יעלה בידו לפתור את החידה - מדוע השעון לא מורה את השעות מהשעה השנית עד החמישית.

רבנו הזקן מיאן לנסוע, באמרו שעצת חז"ל היא "אל תתודע לרשות". היום יש להם שאלה זו, ולמחר שאלה אחרת וזה יגרום לביטול תורה, טען רבינו הזקן. אבל אחרי הפצרות והבטחות רבות שיותר מכך לא ידרשו ממנו לבטלו מלימודו - הסכים.

הנסיך מתפעל מדברי אדמו"ר הזקן

כשבא עם חותנו לאחוזת הנסיך, מיאן רבינו לדבר בשפה הפולנית - אף שהבין שפת המדינה ויכול היה לדבר בה כראוי – בחר לדבר בשפת האידיש, וחותנו היה המתרגם. כשבדק את שעון השמש כמה פעמים, ובפרט באותן השעות שהשעון עצר מלכת - אמר:
כתוב בתלמוד, שבאמצע היום השמש היא בראש כל אדם, ואז מלבד העננים אין שום דבר המפסיק, אבל מהצהרים ואילך כשהשמש מתחילה לנטות, אפשר שיזדמנו דברים המעכבים את קרני השמש.

אדמו"ר הזקן אמר כי לדעתו יש במרחק כשתים עשרה או חמש עשרה פרסאות מהאחוזה לצד דרום, הר גבוה ובראשו אילנות, ובודאי במשך השנתיים האחרונות גדלו האילנות, ומתוך גובהם הם מעכבים משעה שתים עד חמש את קרני השמש להאיר על שעון השמש.

הנסיך התפעל מאוד מדברי אדמו"ר הזקן, וביקש לשלוח מיד שליח מיוחד לבקר את המקומות במרחק משתים עשרה עד חמש עשרה פרסאות לצד דרום האחוזה, ולראות אם ישנו שם הר גבוה ואילנות בראשו.

פתגמו של החכם גאלינוס

אבל פרופסור מארסעי, המורה הראשי באקדמיה זו ומהנדס מפורסם, צחק וביטל את דברי רבנו הזקן, באמרו: עם פלאי הם היהודים, והכל הם יודעים מספר התלמוד...

"זליג הרופא יודע לרפאות על-פי רפואות מהתלמוד, ברוך הגנן יודע כיצד להיטיב את האדמה על-פי התלמוד, וזנוויל הסרסור יודע לרמות את בעלי האחוזות על-פי התלמוד, ואברך זה יודע איך קרני השמש מגיעים לשעון השמש גם כן על-פי התלמוד", זלזל הפרופסור.

רבינו הזקן ענה במתינות: "המופת [=הוכחה עובדתית] הוא גרזן הגודע את המתיהרים במדע". "האם גם זה פתגם מהתלמוד שלכם?" – שאל הפרופסור. "לא" - ענה רבינו הזקן – "זהו פתגמו של החכם גאלינוס היווני שנשא על המתיהרים במדע שלא הגיעו לרום גבהה".

רבינו הזקן מתפרסם בין חכמי המדע

עקיצות הפרופסור נגעו ללב רי"ל סג"ל, וכשחזר הביתה סיפר על המאורע לאחדים ממכריו הנכרים, וישאל את עצתם. והם אמרו שהם בעצמם ייסעו לבקר את המקומות ההם, וכך היה שבמרחק שהורה רבינו הזקן, מצאו הר גבוה ובראשו אילנות גבוהים מאוד, ויחליטו ביניהם לא לספר מאומה מכך, גם לא להרי"ל סג"ל, וישכרו אנשים לכרות את האילנות הגבוהים מראש ההר.
עברו כמה ימים, ומנהל האחוזה הודיע לאדונו ששעון השמש שבחצר הארמון, החל שוב להראות את השעות גם משעה שתים עד חמש, ויתפלא האדון מאוד על הדבר, ויספר לפקידיו והקול נשמע ברבים ששעון השמש שבחצר הארמון חזר לתיקונו.

כשהגיעה השמועה למכרי הרי"ל סג"ל שכרתו את האילנות מראש ההר, הביאו את אנשי הכפר הסמוך להר ההוא לפני הנסיך, והם סיפרו שעל-פי הוראתם כרתו את האילנות הגבוהים מראש ההר ההוא, והם בעצמם הביאו אתם תעודה כתובה באותם הימים ומאושרת על ידי בית פקידות הכפר שהאיכרים כרתו אז כך וכך אילנות מאותו הר — ואז נתפרסם שמו של רבינו הזקן בין חכמי המדע.

המקום צר, והאיש נהיה גדול...

גם מחותנתו, מרת ביילא, שראתה את יקר תפארת גדולת רבינו הזקן בימי רבנותו, והתחרטה מאוד על עגמת הנפש שסבל מהם - בקשה את רבנו הזקן לשוב לויטבסק ולשכון כבוד בביתה, כשהיא מבטיחה לו שתספק לו את כל צרכיו ואפילו את צרכי חסידיו.

אך רבינו הזקן מיאן, ואמר לה בדרך בדיחותא שהתינוק כשהוא בבטן אמו טוב לו שם במאוד שהרי נר דלוק על ראשו, לומד כל התורה ואוכל ממה שאמו אוכלת, ואחר כך כשיוצא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו וכו', ואף-על-פי-כן, אם יאמרו לו לחזור לשם, לא ירצה בשום אופן, מצד שני טעמים: א) המקום נהיה צר. ב) האיש נהיה גדול...

"הבעש"ט והרב המגיד היו בחדר"

הרבנית סטערנא לא ידעה עד כמה הזיקו המתנגדים לרבינו הזקן ואף פגעו בבריאותו. הסיפור הבא, כפי שסיפרו הרבי הריי"צ, ממחיש את העניין: שנת תקנ"ב הייתה שנה קשה לרבינו הזקן, ובמשך הרבה חדשים, מראש השנה תקנ"ב עד חג השבועות, לא ידעו אפילו בני-ביתו של אדמו"ר האמצעי וזקני המקורבים, מיסוריו הגדולים של רבינו עקב רדיפת המתנגדים.

בחג השבועות דיבר רבינו הזקן - כרגיל בכל שנה - על הבעל-שם-טוב ושר וניגן במרירות. רבינו הזקן היה בדבקות גדולה, פניו הקדושים היו גלויים, רק עיני קדשו סגורות היו.

בשפתיו הקדושים אמר איזה דבר בלחישה, ומעיניו הקדושות נטפו דמעות על לחייו הקדושים, מפניו הרציניות וממרירותו הגדולה שהיתה נסוכה על פניו הקדושות, הבינו כולם שהרבי אומר תפילה של התעוררות רחמים, וכל אחד הרגיש שהבעל-שם-טוב והמגיד ממזריטש נמצאים בתוך החדר.

"זה ינחמנו"
פתאום נעמד הרבי, ובקול בוכים אמר: סבא (הכוונה על הבעש"ט) ורבי! עוררו רחמים רבים בעדי ובעד כל תלמידיכם ובעד המקושרים אליכם ובעד תורתכם. אוי אוי געוואלד געוואלד, אבינו שבשמים חוס ורחם עלינו! ונפל בהתעלפות עמוקה.

החדר נהיה כמרקחת, הרבנית סטערנא והבנות נכנסו לחדר, וקראו ליונה הרופא, ובתוך כך נכנס בריצה הנכד הקטן בן השנתיים ותשעת החדשים — האדמו"ר הצמח צדק — ובראותו את זקנו שוכב על הארץ, זרק עצמו עליו בצעקה, סבא סבא.

רבנו הזקן פתח עיני קדשו בראותו את הילד מושיט אליו ידיו הקטנות בקראו: סבא, תפוס בידי ועמוד, הרבי אחז בידי הילד, באמרו "הב לי ידך", ונעמד באמרו: "זה ינחמנו!".