חודש החגים ב-770 הוא חלום עבורי. חלום מתוק ונושן שאני אוגרת בקרבי במשך שנים.
לחלומות, כידוע, לוקח לפעמים זמן רב להתגשם…

אני בת בכורה, והעזרה שלי בבית היא חיונית כך שבקושי נותר לי זמן בשביל לעבוד ולאסוף מספיק כסף כדי לנסוע לרבי.

שהוריי יממנו את כרטיס הטיסה - מעולם לא העזתי אפילו לחשוב. וזאת משתי סיבות:

1) יש לנו, ב״ה, מספיק כסף כדי לחיות בכבוד, אך עדיין איננו משופעים בעושר. ההורים שלי עובדים קשה בשביל לא לחסוך מאיתנו שום דבר הכרחי, ולא היה נראה לי הוגן להציב בפניהם בקשות גדולות שכאלה.

2) ובעיקר: הכנסתי לעצמי לראש שלנסוע לרבי זו זכות. זכות ענקית וגדולה, שיפים העמל והיגיעה לפניה על-מנת להכין את האדם שיהיה ראוי לה.

כך או כך, החלטתי שאני עומדת לעמול בכדי לזכות לנסוע לרבי.

במשך שלוש שנים אספתי כספים, דילגתי מעבודה לעבודה בזמניי הפנויים, והצלחתי ב״ה לחסוך סכום כסף שיאפשר לי לנסוע למשך חודש שלם ולהתאכסן יחד עם שאר האורחות באחד ממוסדות האירוח.

מעולם לא הייתי בניו יורק לפני-כן, ואינני יודעת מתי תהיה הפעם הבאה בה אוכל להגיע.

התכוננתי למסע הזה במשך הרבה זמן. כל רצוני היה להגיע לרבי, לשהות בד׳ אמות, להשתתף בהתוועדויות ובתוכניות המרתקות, ולספוג חיות ואווירה של קדושה.

בדמיוני המסע הזה עמד להיות ה-מסע, בה׳ הידיעה, והחוויה הנלווית אליו הייתה אמורה להיות החוויה הכי מתוקה וטובה בעולם.

ואמנם, אינני מתחרטת על אף רגע שזכיתי להיות כאן. מי שרוצה באמת, יכולה במשך החודש הזה להרגיש את הרבי בכל פינה. אלפי בנות מתפללות בכוונה, מתכוננות ברצינות להליכה ל׳אוהל׳, יושבות ומתוועדות ומתקרבות ודורשות ומבקשות ׳התקשרות׳. ממש מחזה נהדר.

ותושבי השכונה? רובם אדיבים, מחייכים, משתדלים לקראתנו, מזמינים לארוחות, מבינים את ההתרגשות של האורחות המגיעות הנה אחת בשנה (או אחת לעשרים שנה - במקרה שלי), ובהחלט מקבלים אותנו בסבר פנים יפות.

בקיצור: החודש הזה יכול היה להיות מושלם. ובכל זאת, הייתה הרגשה כללית אחת שהעיבה על ההתרגשות, השליטה בי תחושה של ניכור, וקצת.. במובן מסויים.. הוציאה את האוויר מתוך הבלון שלי - הבלון שחלמתי והתכוננתי אליו במשך שנים - וגרמה לי להרגיש שהחוויה הגדולה שלי היא ״לא באמת כה גדולה וחשובה…״
האמת היא שעד היום, אני עצמי לא ידעתי להגדיר מה מקורה של אותה הרגשה. אולם היום, בעקבות מכתב שהובא לעיניי, ואשר התפרסם באתר האמריקאי COLIVE הבנתי סופסוף מדוע היא קיננה בי.

לא אאריך בנוגע לנושא הספציפי אותו מעלה כותבת המכתב (הקפות-הילדים בשמחת תורה). קודם-כל כי לא נוכחתי במקום ואינני יכולה לשפוט, ובעיקר: כי לא הפרט הזה ספציפית הפריע לי במכתבה, אלא השורות האחרונות דווקא - המסיימות - אותן אצטט בהמשך, וכן התגובות המופיעות תחתיהן באתר, הן אלו שחידדו בי את התובנה שיש איזושהי מחשבה רקובה שמתחילה להסתובב בקרב חלק מאנ״ש, ואשר חייבים, לדעתי, לשים לה סוף.

***
ראשית-כל, הנה הקישור לכתבה שהופיעה באתר האמריקאי colive: "הקפות אלה אינן בשבילך"

שנית, הבהרה: אין כל ספק כי על האורחים המגיעים לקראון-הייטס מוטל לכבד את תושבי השכונה, להיות מודעים לעובדה שהם לאו-דווקא שותפים להתרגשות הגדולה השוררת בקרב האורחים, ולדאוג לכבד את מקום מגוריהם הן מבחינת סדר ונקיון, והן מבחינת שמירה על שקט בשעות המנוחה. שוב: לא על מה שקרה בהקפות הילדים ב770 אני רוצה לדבר. בקשר לזה ישפוט כל אחד בעצמו לפי ראות עיניו, ויסיק את מסקנותיו הוא, בהתבסס על בירור העובדות לאשורן.

וכעת, לגוף העניין - השורות האחרונות של המכתב, אותן אני מצטטת בזה בתרגום חופשי:

״אז אני שואלת אתכם, מדוע אתם גונבים את מקומי?
מדוע הייתי צריכה ללכת הביתה ללא ׳הקפות׳?

הייתי כל-כך עצובה, כל-כך פגועה. הרגשתי כאילו שדדו אותי ואת ילדיי מן הזכות המיוחדת הזו.
אני שמחה שהאורחים מגיעים לתשרי כדי להתקשר ולקבל חיות, אבל מה לגבי התשרי שלי ושל ילדיי?״
עד כאן הציטוט.

ואילו אני רק רוצה לפנות לכותבת המכתב, ולכותבי התגובות שהשתלחו בנו, האורחים, ללא רחמים, ולשאול אותם שאלה אחת נוקבת:

תושבי קראון-הייטס הנכבדים - וכי הרבי שייך אליכם? וכי אנחנו, האורחים, שהתייגענו ועמלנו והזענו בכדי לזכות להגיע לכאן לחודש אחד ויחיד יכולים בכלל ״לגנוב לכם את המקום״? הלא אתם זוכים להראות לילדכם יום יום את בית-המדרש ממנו אורה יוצאת לכל העולם, לנסוע אתם לאוהל הקדוש, להתשטח על הציון, להיכנס למוזיאון הילדים, להראות להם חסידים מתוועדים ותמימים מתפללים וכו׳ וכו׳ - אז מדוע עינכם צרה בנו - האורחים המגיעים מרחוק? נכון, אולי, שחלק מאיתנו לא מתנהג בשיא הנימוס, אבל מדוע לאחרונה משתררת ההרגשה כאילו הקראון-הייטסים המסכנים עושים חסד גדול איתנו האורחים הנודניקים הטרחנים שמפירים להם את השלווה ובאים להרוס להם את סדר-החיים פעם אחת בשנה? מדוע אני, שלא הפרעתי לאף אחד ואחת, ולא התארחתי אצל אף משפחה, ושילמתי ממיטב כספי ודמי בשביל להגיע לרבי שלי לראשונה בחיי, צריכה לסבול מהסטיגמה ההולכת ורווחת ומקבלת-מקום - לפיה כ-ל הקראון-הייטסים עושים לנו טובה ענקית, ואנו צריכים לנוע בדחילו ורחימו ולחשוב פעמיים לפני כל צעד ושעל שלנו שמא נכעיס חס-וחלילה למיטיבנו הנכבדים??.

די. נמאס להתנצל ולהרגיש מנצלים. הגיע הזמן שתפנימו שאינכם חיים בשכונה פרטית על אי בודד. בחרתם לגור בירושלים של זמן הגלות, וכשם שלא יעלה על הדעת שיהודי ירושלים היו מתלוננים בזמן הבית על עולי הרגל החצופים ההולכים ומשתלטים להם על המקום מתוך שירים וריקודים, וכשם שאכן גם היום, ירושלים של החגים מתמלאת במשפחות אמריקאיות תוססות ומלאות חדווה, שגורמות להעלאת מחירי הדירות, ממלאות רחובות ומתפשטות על פני כל האטרקציות, הטיולים והאתרים, ולא נשמע קול ההולך ומתלונן על שגנבו לו, כביכול, את העיר - כך לא יעלה על הדעת שאתם כל שנה תציפו את עניין האורחים, כאילו הם באים לתוך מקום שאינו שלהם.

נכון. ברור שהכל צריך להתנהל מתוך כבוד הדדי, וברור שאם בהקפות לילדים היו אמורים להיות רק אמהות וילדים (ולא נערות) - על פי הסדר המוסכם מראש - אז מתסכל ומציק שנכנסו למקום גם נערות, אבל אין זה מצדיק את המילים הפוגעניות כלפינו האורחים, כביכול אנחנו ״גונבים מקומות ושודדים זכויות״.

לכולנו זכות לקחת ולנצל כמה שיותר מהרבי שלנו. אם מישהו מפיר סדרים - זה דבר אחד, אך להפנות אצבע מאשימה כלפי כל האורחים בצורה כוללת (כפי שקורה לאחרונה, ויעידו על כך התגובות בכתבה הנ״ל) - זה דבר לגמרי שונה, ומצער, ו…כן מה לעשות - גם קצת הורס את החוויה ואת ההרגשה הטובה לאלו שהתכוננו הרבה זמן כדי לגשת אל הקודש.

ובכן, אינני יכולה להימנע מלכתוב את המחשבה הטורדנית המנקרת כעת במוחי:
בסופו של דבר - האם לא חלק מתושבי השכונה הם אלו ש״גונבים״ אט אט את הרבי מאיתנו, ולוקחים עליו בעלות? …

רק מעוררת מחשבה… ויה״ר שתהיה שנה טובה לכולנו!!