ד"ר יחיאל הררי

לקראת שמחת תורה השתנו התוכניות, בנסיבות משמחות, וירדנו לאילת, לחגיגת ברית משפחתית. את שמחת תורה בחרנו לחגוג עם קהילת בית כנסת חב"ד בשכונת השחמון, בניהולם של הזוג הצעיר ר' לוי הכט, בנו של הרב הראשי של אילת ואחד השליחים המיתולוגיים, וזוגתו בתיה מושקא.

השמחה הייתה גדולה, כצפוי מחג שמחת תורה. יותר מהשמחה התפעלנו מהגיבוש הקהילתי ומהצלחת הפעילות של בני הזוג עם תושבי השכונה. כמאתיים גברים, מאה נשים ועשרות רבות של ילדים הגיעו לחגיגות. רוב המשפחות יוצאי עדות המזרח. התפילות היו בסגנון משולב ספרדי וחסידי. הסנכרון הזה, שבהרבה מקומות יוצא מלאכותי, היה מרגש וטבעי. אולי תתקשו להאמין אבל כבר ראיתי קהילות שהבדלי מוצא עוררו נעימות צורמניות ופרצופים לרוב. כאן שררו אהבה ופרגון מופגנים. לפני ההקפות התקיימו התוועדויות מרוממות, השיבס נמזג בנדיבות, והריקודים היו סוחפים.

ביקרנו בבית חב"ד שחמון לפני כארבע שנים, רק שנתיים לאחר שנפתח, וזיהינו היטב את הצמיחה המהירה. זה היה ברור שרבים מהמבקרים אינם חובשים כיפה בחיי היומיום ובכל זאת מקפידים על ביקורים תכופים במקום והשתתפות בשיעורים, בתפילות ובהתוועדויות.

בדרך חזרה, ניסינו לנסח לעצמנו מה היו המרכיבים שאפיינו את ההצלחה הגדולה של קהילת בית הכנסת בשכונת שחמון. מה גרם לאווירה הטובה והמזמינה, שהבנו שקיימת לא רק בחגים, אלא בכל ימות השנה.

כמובן שהמאפיינים התרבותיים והסוציו-אקונומיים משתנים ממקום למקום. גם מידת הכריזמה והיכולת לשאת דברים, שונה משליח אחד למשנהו. ובכל זאת ניסינו לעמוד על מרכיבים שאפשר לכנותם אוניברסליים הדרושים לפעילות של בית חב"ד ובכלל לבניית קהילה מוצלחת.

1. "רחבות" – סוכריות טופי? גומי? תשכחו מזה. תועפות של ממתקים שווים בהחלט נזרקו במטחים בלתי צפויים על הילדים במהלך ההקפות וגרמו להם להתעקש להישאר במקום עד סיום התפילה. ומה שעובד על ילדים עובד גם אצלנו המבוגרים. משקאות איכותיים, כיבודים טעימים, פינוקים, קפה זמין ועוגיות – עושים את ההבדל. אוכל ומשקה מצביעים על כך שהמקום מזמין ופתוח.

2. שותפות והשפעה. כבר כשנכנסנו בשערי בית הכנסת טרח "אב הבית" להסביר לנו ש"למקום רק קוראים בית חב"ד, אבל הוא של כולם. כולם לוקחים כאן חלק וכולם שותפים." ר' הכט הצעיר מקפיד על הגישה הזאת. הקהל הוא לא אורח או מושפע והוא עצמו איננו בעל הבית. הקהל שותף, והשותפות מתבטאת גם בצד הרוחני וגם בצד הגשמי. אי אפשר היה להתעלם מכך שכמעט לכל אחד היה תפקיד, שהקפיד לבצע במסירות. אחד היה אחראי על המשקאות, אחר על אמירת דבר הלכה בסוף התפילה, שלישי אחראי על מטחי הממתקים, רביעי החליף את ניירות הטישו במתקנים.

הכוח הזה של שותפות כרוך בהשפעה. כשאנשים שותפים הם מרגישים שהם משפיעים. עצם ההרגשה של האדם שהוא משפיע על החיים המשותפים היא קריטית לכך שיתעורר בו הרצון להיות מעורב ולתת מעצמו. הדוגמאות היו בכל מקום. הרב הכט לא ניסה להשתלט על שום ממד בהתנהלות, אך הוא בהחלט דחף, עודד ויצר סנכרון. כששאלו אותו מתי חובטים את הערבות, למשל, הוא אמר שהוא נוהג לחבוט באמצע התפילה אך שכל אחד יעשה כראות עיניו. גם בתשובה לשאלות אחרות, בשום אופן לא ניסה לכפות את מנהגיו החסידיים, אלא רק הציע אותם כאפשרות לבחירה.

3. מה התרגום בעברית למילה "גרידי"? אז זהו, בלי זה. "מדוע לא באת לקחת את המשקאות לפני החג?" שאל אחד החוגגים. "כי היה מספיק", ענה ר' הכט בפשטות. הפעם האחרונה שמישהו ענה תשובה כזאת הייתה כשמשה הפסיק את התרומות לבניית המשכן. בבית חב"ד שבו יש דחף מוגזם בנושא התרומות והצרכים הכלכליים מוחצנים, אנשים אינם מרגישים נוח. כשהקהל מרגיש שותף הוא ממילא גם תורם בנדיבות לפעילות. ואכן הגישה הבטוחה הוכיחה את עצמה. ההקפות הראשונות נמכרו בסכומים לא מבוטלים.

4. יחס אישי. כנהוג בשמחת תורה, כל הגברים בבית הכנסת עלו לתורה בתפילת הבוקר. מפליא היה לראות את הרב הצעיר זוכר את השמות של כל אחד מהעולים, כדי להזמינו לעלייה. תארו לכם לזכור שמות של עשרות עולים, לרבות שם אביהם. היחס האישי הוא אבן יסוד משום שהוא מצביע על כך שהקהילה נבנית קודם לכל דרך קשרים אישיים וערבות הדדית פרטנית ורק לאחר מכן באה החוויה הקולקטיבית.

יחס אישי אינו מספיק. צריך גם חום, והרבה. נדמה היה שלא היה אחד מבין 300 המשתתפים שלא זכה מהרב הכט לתשומת לב, חיוך רחב, מילה טובה, חיבוק חם, התעניינות או הזמנה לקחת חלק בפעילות. יחס אישי וחום דוחפים לשותפות ולהרגשה של השפעה.

5. "לא להתפעל מ"העולם". כשנוגנו ניגונים בסגנון מזרחי שהציבור הכיר, ההשתתפות הייתה בשיאה. "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד" מפיק מאנשים שאגות. ה"בעיות" החלו כשהרב התעקש לשבץ ניגונים חסידיים. ההקפות המשיכו אבל עברו למצב MUTE. בחיוך לחשתי לו שיוותר. הציבור אינו מכיר ניגונים חסידיים. תשובתו הייתה "אל תתפעל מ"העולם". עוד מעט הניגונים יחדרו וירוממו. הוא צדק. אחרי שהציבור למד את הניגון הוא גם השתתף.

התופעה חזרה על עצמה גם בהתוועדות לפני ההקפות. היו כאלה שלא אהבו את אריכות ההתוועדות. הם רצו להקדים ולחזור לסעודת החג. ר' לוי לא התרשם. לא בגלל שהוא רצה לחנך מישהו או לכופף ידיים. הוא היה שקוע כל כך בהתוועדות, בציבור שכן שתה בצמא מהמשקה ומהדברים, ולא התפעל מתלונות המזרזים. השיא היה כשבאמצע ההקפות ר' לוי עצר את הריקודים ודרש מכל אחד מהמשתתפים לעשות "קולא". "קולא" הוא גלגול על הרצפה, עם בגדי החג, שמקופלת בו האמירה שבאמת "העולם אינו תופס מקום" ולא צריך להתפעל מהחיצוניות יתר על המידה.

ליכולת הזאת ללכת עם עמוד השדרה הפנימי ולא לנסות כל העת לרצות את הקהל יש עוצמה רבה. בסופו של דבר היא מעוררת תחושה שמתנהל כאן דבר אמיתי.

6. מרומם אך לא מתנשא. סוגיית הכריזמה היא תמיד שאלה מעניינת. בהמשך לסעיף הקודם, ברור שהרב הכריזמטי איננו ראש צוות הווי ובידור של הקהל. הוא צריך לשמור על מידה של רוממות. אולם הרוממות הזאת אינה נקנית באמצעות גינונים חיצוניים ומיותרים. השליח הוא קודם כל חסיד. וחסיד קונה את עולמו בפשטות, צניעות, עבודה קשה, לימוד, ביטחון, שמחה, אהבה לכולם, עין טובה ונתינה מתמדת.

רשמנו לעצמנו לחזור למקום שוב. אולי בעוד ארבע שנים. מסקרן יהיה לראות עד כמה נשמרו העקרונות אליהם שמנו לב במהלך ימי החג. עוד יותר מעניין יהיה לבדוק אם ר' לוי ובתיה הצליחו לפרוץ עוד כמה גדרות ומחסומים.