הדברים התרחשו במהירות גדולה מיכולת העיכול שלנו.

זה התחיל עם אתגרים שגרתיים במערכת העיכול של לויק החמוד שהיום נהיה בן חודש.
הקאה ראשונה, שניה, שלישית. הדחקה. שוב הקאה, עוד אחת ועוד אחת. רופא משפחתי. הרגעה, לא מצב חריג. הסלמה. הקאה חוזרת אחרי כל האכלה. בית רפואה. תרופה. לילה לבן ואז אשפוז. אבל לא סתם אשפוז. ראשון בבוקר. שעות לפני שמיני עצרת ושמחת תורה (יומיים בחו"ל) עם מצב רפואי שדורש החלטות מיידיות. (לויק, אני מבין שלא אהבת את הביקורת שלי על הלו"ז של הלידה והברית שסידרת לנו אז החלטת להראות לנו שיכול להיות גרוע מזה...)

האינסטינקט שלי כאבא היה להפסיק את החיים ולהתמסר למצב. אבל המחיר היה הזנחה מוחלטת של החג המתקרב. אם היה מדובר באוירת החג המשפחתית, הייתי מקריב אותה על מזבח השלווה הנפשית סביב האשפוז בלי לחשוב פעמיים, אבל כאן בשליחות היתה לי משמרת בלתי נטישה.

המצב היה מבלבל מכל כיוון. החג מתקרב, הרופא די נחוש שמדובר בהצרת שוער. הוא מנסה להרכיב צוות לניתוח. לא כל רופא מרדים יכול לבצע הרדמה מלאה לילד בן 26 יום. אנחנו רצינו יותר שיקול דעת. ביקשנו צילום חוזר. סיכמתי עם מאשי שאם יש צורך בניתוח מיידי, שלא תחכה לי. חתמתי על טופס הסכמה לניתוח, הבטחתי לה שאגיע למחרת (יום שני, שמיני עצרת) אחרי התפילה, ורצתי חזרה. 3 דקות לפני הדלקת נרות הגעתי לבית חב"ד...

יחסית לחוסר ההיערכות שקדם לחג, ההיענות היתה מרשימה. בהקפות של ליל שמיני עצרת הילדים, לשמחתי, היו שקועים בריקודים עם ילדים נוספים מהקהילה. בבוקר, אחרי תפילה לא שגרתית, הלל, קריאת התורה, יזכור, תפילת גשם וברכת כהנים ותחילתה של סעודת חג, יצאתי רגלית לבית הרפואה. הרגליים שלי הפגינו כישורים מרשימים שעה שהובילו אותי את 8 הק"מ אבל עבור הראש היתה זו שעה לא קלה. בבית הרפואה כבר המתינו לי הרופא, עם הרופא המנתח והרופא המרדים וכשתוצאות הבדיקה הנוספת בידיהם הודיעו לי שיש לנו תור לניתוח למחרת בשעה 11 בבוקר (יום שלישי, שמחת תורה).

מיד אחרי הפגישה הזו, וכמה דקות יקרות של שיחה עם מאשי, יצאתי רגלית חזרה. כן, חזרה, כי דיי מיד אחרי שהגעתי חזרה לבית חב"ד, התחילו ההקפות של שמחת תורה.

יום שלישי 6 בבוקר. התעוררתי כשהלב שלי דופק. כאילו לא צעדתי רגלית שלוש שעות בשמש אמש, כאילו לא אמרתי לחיים בלילה עם כל אחד ואחד מהמשתתפים, כאילו לא הלכתי לישון שעות ספורות לפני כן.

7. 8. 9. דפיקות הלב שלי הולכות וגוברות. אני לא שם. ואם יהיה סיבוך?

10. התפילה מתחילה. צוות בית חב"ד שחרד אף הוא לגורלו של לויק עומד בקשר רציף עם האחיות.

11. בדיוק מסיימים תפילת עמידה. אני פותח את התהילים ומתחיל לקרוא. מזוית העיין אני קולט מתפללים נוספים שעושים כך. מתחשק לי להמשיך, אבל אנחנו באמצע תפילה. חזרת הש"ץ. הלל. "יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגינם הוא". "יוסף ה' עליכם עליכם ועל בניכם. ברוכים אתם לה'". "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא אנה ה' מלטה נפשי". "כי חילצת נפשי ממות". "לך אזבח זבח תודה". "מן המיצר קראתי י-ה". "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה, יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני". "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". "אנא ה' הושיעה נא".

11:30. הצפי היה 30 דקות ניתוח. אין חדש. קידוש. לחיים. אתה הראת.

11:45. הקפות. אני חש שאני יוצא מדעתי. תיכף מתפרק. אני נושך בחוזקה את האצבע בידיעה שאם הציבור רואה אותי פורץ בבכי הקפות כבר לא יהיו... אני נזכר בסיפור שקראתי בדיוק לפני יומיים (אולי מישהו יכול לעזור לי למצוא איפה קראתי את זה? הייתי משוכנע שזה מ"שיחת השבוע" אבל זה לא שם...) על חסיד של אדמו"ר המהר"ש שהכריח את עצמו לרקוד בשמחת תורה אחרי שהבין מהרבי שכבר נגזרה גזירה על בנו ואחרי הקפות זכה ללחיצת יד חמה במאור פנים וברכה מפורשת לרפואה שלימה. "שמחה פורץ גדר" אמר לו הרבי. מה שלא יכולתי לפעול בתפילותיי חוללת אתה בשמחתך...

12:00. הלב שלי קרוע. חצוי לשתיים. חציו ואולי יותר מכך נמצא בחדר ניתוח בקומה שלישית בבית הרפואה הכי מתקדם בממלכה, דופק בעוז, חרד לכל התפתחות. והחצי השני בבית חב"ד רוקד ושמח בשמחת התורה. חויתי בעבר לב חצוי, כשנדרשתי להשאר על משמרתי בחתונות גיסיי או ברגעי התעלות רוחניים כמו התקיעות של ראש השנה שעז רצוני לחוותם בחצר הרבי, אבל הפעם הניגוד בין חצאי הלב גדול עשרת מונים, והמרחק, כאילו להכעיס, די מזערי.

12:10. פתיחת הארון לקריאת התורה. "א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד". "נוצר חסד לאלפים". "וזכני ואת אשתי ובניי ובנותיי לעשות רצונך בלבב שלם". עדיין בניתוח. ריבונו של עולם. מה קורה שם? מה לוקח כל כך הרבה זמן? משהו הסתבך? מה עם מאשי? למה אני לא שם?

12:15. עדכון. המידע שהיה לנו שגוי. הניתוח התחיל בפועל ב 11:35. אנחת רווחה. מכירת חתן תורה. לא, כאן לא מוכרים בכסף. מי שמתחייב להתחיל שיעור תורה פעם בשבוע מצטרף. קונה ראשון. קונה שני. רגע, אי אפשר להחשיב שיעורים קיימים. רוצה חתן תורה, תחליט על שיעור נוסף. שיקול נוסף, סגור. קונה שלישי. זכה.

12:30 צוות המטבח נכנס בהתרגשות. לויק יצא לחדר התאוששות! הרופאים מרוצים.

2:30 אחר הצהריים אני יוצא שוב רגלית לבית הרפואה. הפעם, הראש ממש בסדר, הרגליים הן אלו שעושות בעיות... לויק מאושפז בטיפול נמרץ ל24 שעות הראשונות שאחרי הניתוח. מאשי ואני לא גומרים להחליף חוויות. הניתוח ארך בדיוק 30 דקות. הלפני, האחרי, כל פרט חשוב... בבית חב"ד היו מניינים לכל התפילות והכי חשוב, השמחה היתה טהורה. בצאת החג, האחות הצמודה מאפשרת למאשי לחזור איתי הביתה ללילה. הילדים כבר משתגעים בלעדיה.

ביום רביעי לקראת צהריים יצאנו שוב לבית הרפואה, לויק התחיל לאכול בכחות עצמו. 5 מ"ל מבקבוק. 7 מ"ל. 15. התרגשות. לויק משוחרר מטיפול נמרץ ושב למחלקה הרגילה דלת מול דלת מהחדר בו בילה לפני פחות מחודש את הימים הראשונים של חייו. 30 מ"ל. רגע. הוא מאדים. משתנק. התקדמנו מהר מידי? הרופא מרגיע. 40 מ"ל. וואו. הרופא הנחה את האחיות להוציא את צינורית המעקב בשעות ערב מוקדמות אבל הצוציק הזה כבר הקדים אותם ומשך אותה לבד... 60 מ"ל. זהו. יום חמישי 8 בבוקר. לויק משתחרר. הולכים הביתה!

ביום שני הבא נשוב להסרת המדבקה מהתפרים. סעודת הודיה תהיה רק לאחר מכן. הפעם יש לנו מספיק זמן לתכנן...