מנדי זאיאנץ, COL יעקב שלמה ישב בשדרה החמישית במנהטן, ונהנה מהיום החופשי שקיבל. תיארנו אותו כיעקב שלמה, אמנם, אך האמת היא שכולם כבר מזמן קוראים לו אחרת. ג׳ייקוב! זו המילה שהוגים חבריו ומכריו כאשר הם רוצים לקבל יחס ממנו, וזו המילה שמעוררת בו את הרצון והאמפתיה להעניק להם את היחס הזה, לפנות לקולם, לצחקק איתם ולרצות בקרבתם. הוא שכח שקוראים לו יעקב שלמה. ג׳ייקוב הוא השם שמעורר בו רגשות. וכעת יושב לו יעקב-שלמה-ג׳ייקוב בשדרה החמישית של מנהטן, בעיצומו של החג שמיני עצרת, ולוגם להנאתו קפה של ערב. הוא מביט בהתנשאות על העוברים והשבים ברחובות. בחור מחושל הינו, כבר עבר וראה הרבה בחייו, כבר נלחם ומעד ושוב קם ונלחם והתעקש ועיצב מציאות ויצר עצמאות עד שלאט לאט צייר אישיות. וכשכבר בנה לעצמו אישיות, הייתה זו אישיות מרשימה ופיקחית, כזו שמורידה עליך מבט אחד ואתה ישר קולט שניצבת לידך דמות מבינה-ענין, בעלת מודעות לעצמה ולסביבתה, ונושאת כשרונות מרובים. אז כעת הוא עובד כפרסומאי צעיר בחברה גדולה ומצליחה, מתרועע עם אישים חשובים, זוכה להערכתם של מנהלי-קמפיינים נכבדים ומייצר לעצמו קופה לא קטנה… ואם בנוסף לכל הנזכר הוא גם מוצא את עצמו ביום של חופשה, ישוב נינוח בבית-קפה חמים וקטן ומשקיף על העיר המדליקה בעולם, אין סיבה שרוחו לא תהיה טובה עליו, ומבטו על העולם לא יהיה מתנשא במקצת, יהיר, כשל אחד שלא כל חברה מתאימה לו… לפתע, קולות של ניגונים נשמעים מכיוון הרחוב. ג׳ייקוב ממש לא יודע מי הם השרים, אך הוא בהחלט מזהה את הניגונים שבפיהם. ״או מאי גוד, אלו ניגוני חב״ד!״, הוא חושב. ״מה הם עושים פה, החב״דניקים האלו, באמצע היום-טוב של שמיני-עצרת? איך למען ה׳ הם הגיעו למנהטן, ומדוע הם שרים בקולי קולות??״ בתור אחד שגדל בבית חסידי, תמיד ידע שהחב״דניקים שונים במקצת. ״כל מיני דברים מוזרים יש להם״, אמרו האנשים סביבו. ״הם רוקדים ברחובות ועוברים שעות בין חנויות לעשות ׳מבצעים׳, נוהגים במצווה-טאנק ומדברים כל היום על משיח…״ ״אבל בסך-הכול הם חבר׳ה טובים״, נהג אביו לומר, ״והניגונים שלהם… אוי ה-נ-י-ג-ו-נ-י-ם שלהם… אין על ניגוני חב״ד!״ אז את הניגונים הוא הכיר בהחלט. אפילו גדל עליהם, ניתן לומר. אבל מדוע הוא זוכה לשמוע אותם באמצע מנהטן בשמיני-עצרת? - זאת לא הצליח לקלוט. יוצא איפוא ג׳ייקוב לרחוב בכוונה להתחקות אחר מקורות השירה, ועיניו נתקלות בחבורת בחורים עטויי חליפות וחובשי כובעים, שצועדים בהבעת-פנים קורנת ונחושה ומזמרים בקול-רם ניגון מארש תקיף ושמח! באותם רגעים הוא לא הצליח להתאפק. ״גוט-יום-טוב!״ - הוא קרא לעברם. ״מה אתם עושים?״ ״גוט יום טוב, גוט יום טוב״, השיבה לו המקהלה. ״שמחת תורה היום, אז הרבי שלח אותנו לשמח יהודים ולערוך הקפות בבתי-הכנסת… אתה יהודי?״, שאלו. ג׳ייקוב לא השיב. במקום זאת רק המשיך את הניגון מהמקום בו עצרו הבחורים, ועשה זאת בצורה מדוייקת. תוך כדי שהוא שר, ידיהם של שניים מהבחורים הונחו על כפתיו, ועוד לפני שהוא קלט מה מתרחש, כבר היה הוא נתון בעיצומו של ריקוד מרומם עם חבורה של ׳חבדסקערס׳, מול בית-קפה, בשדרה החמישית והגדולה של מנהטן! רוחו הייתה טובה עליו, וכיוון שהספונטניות מעולם לא הייתה לו זרה, החליט ג׳ייקוב לזרום עם החבר׳ה הנחמדים האלו, ולראות לאן יובילוהו הרפתקאותיו בחברת החבדסקערס. ״אני בא אתכם״, הוא הכריז פתאומית. ״מצויין!״, השיבו לו הבחורים מיידית, ויותר לא הוסיפו דבר. וכך צעדה לה חבורה של ארבעה בחורים חב״דיים טיפוסיים + נשמה טהורה בלבוש לא טיפוסי, ושרה לה יחד ניגונים שמחים בקולי-קולות. ג׳ייקוב לא אכזב. הוא ידע את כל הניגונים על דקודוקיהם, ׳קוועטשיהם׳ ו׳קנייטשיהם׳, ובהיות שהחב״דניקים פקחים היו ולא תחקרו אותו יותר מידי כך שהוא הרגיש נוח בקרבתם, נתן דרור לקולו בשירה ובזמרה, והרגשה חמימה הלכה והתפשטה בגופו, אופפת את כולו מרגליו ועד ראשו. הגיעה לה החבורה ביחד למקור חייה ולבית יניקתה, הלוא הוא בנין-הלבנים האדום שבשדרת איסטרן-פארקוואי בברוקלין, ומיד נבלעה בין ההמון הצוהל. ג׳ייקוב היה בעננים. מזמן לא הייתה לו הרגשה נפלאה כזו של שייכות. תמיד הרגיש עצמו קצת זר ומנוכר, אדיש לסובבים, אך כעת אף אחד לא הכיר אותו, וכולם היו חברים של כולם. ידיים שולבו, כתפיים חוברו, אנשים רקדו וזימרו, שמחו וקרנו, ולאף אחד לא היה אכפת מי אתה, מה מעשיך ולאן מועדות פניך. הן ישראל כולם בני מלכים הם, ולכולם מגיע לשמוח בשמחת התורה שהיא לנו עוז ואורה. משתלב ג׳ייקוב בין ההמון, ונותן לנוסטלגיה להשתלט עליו. ולמחרת כשהוא קם, מוצא הוא עצמו שפוך ונשפך, דורך ונדרך, ספון על ספסל פינתי במרכז הסואן והעמוס הזה, המתקרא בפי כל בשם סעווען-סעווענטי. ובשעה זו חוזרת היא המרירות הקבועה, המביאה אחריה נחישות מוזרה מנוכרת ואדישה, להשתלט על ג׳ייקוב. ״השמחה הזו מתוקה אמנם, אך היא לא שייכת לך״, לוחש לו קול מוכר מבפנים. ״אתה שישבת לסעוד ביום-כיפורים, והשתוללת עם חבריך ההוללים - אתה תבוא ותשמח בשמחת התורה?״ - הוסיף הקול לייסר אותו. ״כלך. אתה כבר לא שם. אינך שייך עוד למקום הזה. התנקת, מבחירה, מדרך החיים הפשוטה והלפעמים-מגבילה הזו, ובחרת בחיים של ריבוי אפשרויות. אינך קושר את עצמך לתורה, אז מה לך להידחף ולשמוח בשמחתה? לך מכאן. חזור לחייך המשתנים והבלתי-קבועים, ואל תיתן לשמחה הפשוטה והתמימה הזו להשתלט עליך. אין היא חלק ממך עוד!״ והנה כמעט כבר קם ג׳ייקוב ללכת, ולפתע הוא קולט חבורה צעירה יושבת ומקשיבה לדברי אברך מזוקן ומבוסם, האוחז בידו כוסית ׳לחיים׳, מנענע בידיו, ומשמיע דברים בקול ברור ויציב. ״ולכן מסתיימת התורה בשבירת הלוחות״, הוא אומר, ״כי זה השבח הגדול ביותר שניתן למשה!״ ״אתם קולטים? שבירת הלוחות הוא השבח הגדול ביותר, שבו בחר הקב״ה לסיים את תורתו הקדושה!! ולמה? משום ששבירתם מגלה את המעלה של יהודי. את מעלתו הנפלאה של כ-ל יהודי ויהודי. כל-כולה של התורה לא באה אלא כדי לגלות ליהודי את מהותו, כדי ללמדו שהוא הדבר היקר והנעלה ביותר עלי אדמות. אם יהודי חוטא בחטא העגל - משה רבינו שובר את הלוחות. משה רבינו מגלה ליהודי שהוא כל-כך נעלה, עד שאם הוא חוטא - אין צורך בתורה, כביכול. כזו הכתובה שאין כל תוכן בה אם החתן או הכלה אינם נוכחים… רבונו של עולם, חבריה - אתם קולטים בכלל מה הולך כאן?! אנחנו, בניו של בורא העולם, הדבר הנעלה ביותר עלי אדמות. וזו הסיבה שאנו חוגגים את שמחת התורה בחודש תשרי ולא בחג השבועות, ללמדנו שאחרי התשובה שערכנו בתחילת החודש, מתגלה המעלה של השבירה שבאה לפני-כן, ומתגלה גם-כן המעלה של התורה שכל כולה אינה אלא בשביל ישראל! דווקא אז - כן! דווקא לאחר החטא והשבירה, כאשר התורה נשברת כדי לזעזע את היהודי ולגרום לו לשוב - דווקא אז מתגלה מעלתה האמיתית של התורה, ודווקא אז יכולים לשמוח בשמחתה. ואין הפירוש שרק אנחנו, היהודים, שמחים בתורה. אלא שגם התורה שמחה אז בנו, בכל אחד ואחד מאיתנו, שמגלה את החפץ והתוכן האמיתי שלה. ולכן, הבה נשמח כולנו. נחזיק את ספר-התורה בידינו, נחבקו וננשקו בחום, לא נעזבהו והוא לא יעזוב אותנו. נרקוד איתו ונלחש לו בשקט: אנחנו שלך. גם אם לא פתחנו אותך הרבה במשך השנה, דע לך ספר׳ל: אנחנו שלך ואתה שלנו…״ שאגת ״א-א-שרנו, מה טוב חלקנו!״ אדירה התפרצה מפי הנוכחים כולם, כשלפתע עינו של האברך-המשפיע המזוקן צדה את ג׳ייקוב, שעמד מן הצד בקומתו הטמירה ועיניו הזילו בחן דמעות קטנות ואציליו. דמעותיו של השקט הפנימי, הזועק. ״היי יו, וואט׳ס יור ניים?״ צעק לו האברך, והניף לעברו אגרוף קמוץ בתנועת עידוד מרוממת ובחיוך-שיכורים ענק על פנים. וג׳ייקוב השיב בשקט: יעקב שלמה. יעקב שלמה שמי.