מענדי דיקשטיין

מעטים מאוד הם הזכרונות המוחשיים ולא התת הכרתיים אותם נושא האדם משנות ילדותו הממש מוקדמת, כאשר שמעתי את הבשורה המעציבה על פטירתו של המחנך הרב ראובן מרנץ, צף ועלה בזכרוני זיכרון מתוק ממנו מלפני יותר משלושים שנה, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.

קיץ תשמ''ה ואני ילד קטן ומרוגש שסיים את גן חובה ומחכה בקוצר רוח לפתיחתה של שנת הלימודים החדשה ולעלייתי לכיתה א', מכיוון שבעיר מגורינו הלימודים הסתיימו על פי שנה''ל של משרד החינוך והיות שקייטנה דתית לא היתה אז בעיר לגיל הזה החליטו הורי שי' לעבור ולהתגורר מספר שבועות בכפר חב''ד על מנת שנכנס ונלמד במוסדות החינוך שבכפר שכמובן פעלו עד תשעה באב.

מה רבה היתה שמחתי, הנה במקום לחכות עד תום תקופת הקיץ אני נכנס ממש עכשיו לבית ספר, אמיתי!

דוד היה לאימי ושמואל גורביץ שמו, יהודי חכם חם ושמח שבמשך עשרות שנים שימש כמנהל התלמוד תורה, והוריי פנו אליו בבקשה כי יסכים לקבל אותי ואת אחי לתקופת זמן עד לסיום שנה''ל.

בתחילה לא רציתי לשמוע על לימודים לתקופה קצרה במקום לא מוכר, אולם הבטיחו לי כי שם מקבלים גם את אופן הקריאה שלי ובכלל המנהל הוא דוד של אמא והוא יעזור לך וכו', שוכנעתי ללכת לנסיון.

וכך פסעתי בחשש כבד עם מנהל הת''ת לכיוון כיתה ג' (א' במושגים שלנו)

את חיוכו הרחב של הכיתה לא אשכח לעולם, הרב ראובן מרנץ ע''ה קידם את פניי בשמחה ובנאום חגיגי, וכעבור כזו פתיחה המנהל נפרד ממני בלבביות והתלמידים התחילו לריב ליד מי אשב, היתה זו תקופה נפלאה בה למדתי מספר דברים שמלווים אותי עד היום (ברוך הוא וברוך שמו, אמירת בריך שמיה, נטילת ידים לאוכל עם מגבת ועוד).

וכך התנהלו הימים כאשר מידי בוקר באים לבית סבתי הנערים מוטי ושמוליק ל. באופניהם ומרכיבים אותי ואת אחי על הסבל של האופניים לעוד יום מעניין.

וכאן מגיע רגע השיא שאותו אני זוכר יותר מכל, כמו בכל ת''ת לקראת סוף שנה גם שם נערך מבצע גדול של לימוד משניות בעל פה, וכאשר שמעתי על כך שמחתי מאוד משום שבגן חובה שיננו מידי בוקר משניות ספורות מפרק א' בפרקי אבות, מיד נגשתי לרב מרנץ ובקשתי להיבחן, כששאל אותי כמה משניות אני יודע והסברתי לו שאני יודע 'עד אמצע העמוד השני' הוא בחן אותי ואחר כך אמר לי שהוא רוצה לעשות משהו מיוחד.

לקראת השיעור הבא העמיד אותי הרב מרנץ על כיסאו וביקש שאחזור שוב על המשנה האחרונה שנבחנתי אצלו, עד רגע זה ממש אני זוכר את המילים שחזרתי בפני כל תלמידי הכיתה השותקים 'ניתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתייאש מן הפורענות'.

כאשר סיימתי וירדתי מהכיסא בחשיבות, פנה הרב מרנץ לכיתה ואמר להם, תראו ילד מבאר שבע שלא לומד בכיתה שכולה חבדניקים יודע להגיד את כל הפרק עד משנה ז'..

בגמר דבריו העניק לי המחנך בשיא הטקס והחגיגיות ספרון קטן של מנחה וערבית עם הקדשה כתובה בכתב ידו (באותיות דפוס כמובן) על הצטיינות בלימודים ובמיוחד בשינון בעל פה. 

בכל פעם שפגשתי בו אם זה בבית הכנסת או בשמחות שניגן תמיד עורר בי הרב מרנץ ע''ה נעימות בלב וחיוך על השפתיים.

אני מקווה שסיפור זה יצטרף לאין ספור סיפורים רבים על מסירותו ורגישותו של המחנך הדגול ויעמדו לו לזכות בעומדו בפני בית דין של מעלה.