בנימין ליפקין

פורים מגיע וכולם נחפזים לחפש את התחפושות. גם המבוגרים שבינינו שאינם נוהגים לעטות על פניהם מסכות ולהתאדר במחלצות היתוליות, מבקשים לצאת מגדרם הנוקשה ומאפרוריות השגרה. זה פותח את זקנו העבות המקופל כל ימות השנה, זה ניאות לחבוש כובע שמעלה חיוך, אלו ואלו מקיימים בגופם ובנפשם, חייב איניש לבסומי בפוריא, מי במשקה לבן ומי בצהוב, ובלבד שיכוונו ליבם עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

אולם לא על שמחת הפורים בטהרת ססגוניותה מרנינת הלב באתי לשוח הפעם אלא דווקא על נוהגים ומנהגים שונים שפרצו לחללנו, בחסות החושך הכפול והמכופל בו אנו שרויים זה למעלה משני עשורים, בבחינת "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", הכתוב המופיע במקורותינו כתשובה לשאלה, אסתר מן התורה מניין.

אפשר בהחלט לקרוא לזה "ונהפוך הוא" משום שיש כאן היפוך יוצרות, סוג של אכילה דשנה של החמאה ללא נגיסה בלחם שעליו היא מרוחה. אימוץ נלהב של מעשה 'שפיץ-חב"ד', כלשון הצחות בשיחותיו הקדושות של הרבי, תוך נטישת העיקר שעליו אמור הכול להיות מושתת ונסמך.

למרבה האירוניה, ניתן לראות זאת על כל צעד ושעל. דומה כי ראוי לפרט את הדברים ולקרוא להם בשם ואולי קל יותר לפתוח בעולמה של התפילה הקרוב יותר ללב כל אדם. אהיה נא כרוכל ואתחיל בדברים הניבטים לנגד העיניים, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כדי לסבר את אוזנו של הקורא ולהזכיר לו נשכחות כמו גם מעשים שבכל יום.

מנהג נפוץ ומבורך הוא בקרב אברכים רבים כתלמידי התמימים לחקות ולהתחקות אחר דרכו בקודש של הרבי, עד תשל"ח, להיות ניצב על רגליו במשך כל עת קריאת התורה. יבורכו העושים כן אולם אם הם עצמם, בהגיע שעת ההפטרה הצמודה לאותה קריאת התורה, אינם אומרים יחד עם המפטיר מילה במילה, כמנהג חב"ד המחייב כל יחיד ולא כמעשה שפיץ-חב"ד, אלא ממהרים איכשהו למלמל את ההפטרה לעצמם או גרוע מכך, לפטפט עם עמיתיהם בעוד קולו של המפטיר נישא מעל בימת בית הכנסת  – האין בכך טעם לפגם ויצא שכר התקשרותם בהפסד אי קיום המנהג שלו הם חייבים להיות אמונים?

דומה כי אין כמעט בנמצא אברך חב"די שקצת נמצא בעניינים אשר אינו מפנה אינסטינקטיבית מבטו אל בעל התפילה עם תום ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות", כדי להתבונן בו עד תום נוסח ברכת כהנים היוצא מפיו – כמנהגו בקודש של הרבי, הזכור היטב לכל מי שזכה והיה בבית חיינו בשנות האורה והטובה. אולם מה עושים כל אותם מקושרים שעה שברכת כהנים בוקעת מפי הכהנים, אם בימים טובים או בימים אחרים בארץ הקודש, האומנם מקפידים הם על ההוראה הברורה והמחייבת להיות ראשו של המתברך מימין, משמאל, באמצע, בהתאם לכל אחת מהתיבות, כמפורש ב'היום יום'?

לא תמצא כיום כמעט אברך חב"די שאינו יודע כי באמירת "מזמור שיר ליום השבת" שלאחר "לכה דודי" אין מתיישבים אלא ממשיכים לעמוד עד לאחר "ברכו" (אגב: לידיעת המקושרים, הרבי ניצב על רגליו, במשך כל קבלת שבת, מ"לכו נרננה" ולא רק מ"לכה דודי"), אולם האם כל אותם ניצבים יודעים ומקפידים על ההלכה הפסוקה להיות עומדים, ולא יושבים, כל אימת שנשמע קדיש כתום פסקה שבה מצווים המה לעמוד?

רבים ומבורכים המה בעלי התפילה כמו המתפללים בינם לבין עצמם כשהם הוגים את החולם בהגיה שאותה הגה הרבי, ואם בכל השנים הייתה זו הנהגה שמרנינה את הלב ומדשנת את העצמות, לראות חסידים ובני חסידים שמאמצים אפילו הגיה של רבם כאות להתקשרות, על אחת כמה וכמה בעתות אלו שהחושך יכסה ארץ הרי כל מעשה כזה של הליכה באורחותיו, אף אם אינו אלא 'חיצוני', מבורך ביותר וקדוש יאמר לו. עם זאת, אתאפק לא אוכל להסב תשומת לבם של הוגי החולם כלשון רבנו, האם מקפידים המה גם על מנהג חב"ד שלפיו שליח הציבור ממשיך לומר בקול רם את "מודים", אף בשעה שהציבור אומר 'מודים דרבנן'? כאן אין מדובר ב'שפיצקייט' אלא במנהג חב"ד על כל המחייב והמשתמע מכך.

ומן הקל אל הכבד ואולי הקשה יותר: רבים וטובים מעמנו, אברכי ומשפחות אנ"ש, מקפידים כי בשולחן שבת השירים שיושרו מפי המסובים יהיו על טהרת ניגוני חב"ד. ועם כל הברכה השורה בנוהג זה ובחינוך החסידי שגלום בו על הבית ועל יושביו, בינינו לבין עצמנו ועם יד על הלב, כמה מעמנו מקפידים על הוראת הרבי המחייבת לְזַמֵן בכל ברכת המזון, ולאו דווקא בעת שמחה או שבע ברכות, על היין?

ובהתדפק חג הפסח על פתחי דלתותינו, בבחינת שלושים יום קודם החג, בכמה מבתי אנ"ש בכל מקומות מושבותיהם נהוג ומוקפד לשמור מכל משמר על מנהגי חב"ד המסורים לנו מדור דור, להיזהר ולהישמר מכל דבר תעשייתי ככל אשר ידינו מגעת והרבה מעבר לכך, שלא לצרוך את שפע הדברים שהשוק הכשר לענפיו מציע לנו וללכת בדרך המסורה לנו במישור זה מבלי לסטות ימין ושמאל, ללא היתרים וקולות שאבותינו ואבות אבותינו לא היו מרשים לעצמם להעלות על דעתם?

ועוד לא פציתי פה ולא אמרתי דבר על המקושרים להפליא שרק אם תיקלע לידם הזדמנות פז חביבה להתכבד בקלון חברם, אם בחסות ההתוועדות שבה הם ראשי המדברים ונקלעת לפיהם השוטף הפריבילגיה 'לרדת' על אחד היושבים או אם גרוע מכך ההין מאן דהוא ליטול לעצמו את רשות הדיבור ולגזול לרגעים אחדים את תשומת הלב הכללית מהם ומאמירתם – הלזאת התקשרות חסידית תיקרא או שמא גסות רוח באיצטלה מזויפת דקדושה מעושה?

ארכה היריעה וטרם נגעתי בעוד דברים של חיבוק ואימוץ התוספת המבורכת תוך התנשלות מן העיקר והמחייב, ואולי עוד חזון למועד לשוב ולפרט את הדברים. יבורכו נא המקושרים והמתקשרים ואל נא יראו בדברים האמורים רפיון ידיים בכל אשר המה עושים ומעשים, כי כבר אמרתי וחזרתי ואמרתי שכולם קדושים ומקודשים המה אולם הבה נחזק את העיקרים ולא ניטוש אותם.

לחיים, לחיים ולברכה!