מערכת COL
|
יום כ"א סיון ה׳תשע״ד
19.06.2014
כשרבי יוחנן אמר "זרעו בחיים" - למה הוא התכוון?
בעוד בשנים הראשונות שלאחר ההסתלקות הנוראה בג' תמוז, היה זה, בינינו לבין עצמנו סוג של אמונה טהורה בדברי חז"ל ובדברי הרבי, שהלוואי וכן תהיה לנו – בשנים האחרונות עדים אנו להתגשמות מופלאה ומוחשית של הדברים הללו, עד כי לא ניתן שלא להצביע על "אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", דווקא ובייחוד במישור זה של "זרעו בחיים" ● טורו השבועי של בנימין ליפקין לקראת ג' תמוז, מיוחד ב-COL זרעו בחיים
בנימין ליפקין
אחת היא האמרה שמלווה אותנו בימים ובשנים שמאז אותו יום מר ונמהר, יום ההסתלקות של אבינו רוענו, כ"ק אדמו"ר זי"ע, בג' תמוז תשנ"ד. האמרה הזו שגורה בפי כל ינוקא, חוזרת ונשנית בפי כל חסיד. ומי יודע כמה פעמים שפתיו של רבי יוחנן שאמרה דובבות בקבר במרוצת שני העשורים האחרונים.
זוהי המימרא (במסכת תענית ה:) בשם רבי יוחנן: "יעקב אבינו לא מת". כולנו כבר יודעים על פה את ההמשך. "אמרו לו: וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטייא וקברו קברייא. אמר להם: מקרא אני דורש, שנאמר, 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
שש המילים הללו הפכו כבר אז וביתר שאת, ככל שנוקפות השנים וחשכת הגלות מתארכת, לעמוד האש ההולך לפני המחנה להאיר את חשכת הגלות המתארכת למגינת כל לב. העמוד הזה כמו צועד שלוב זרוע עם קביעת הזוהר הקדוש, המצוטטת באיגרתו הקדושה והנודעת של רבנו הזקן (אגה"ק כז), "ליושבי ארץ הקודש תובב"א לנחמם בכפליים", על פטירת הרה"ק רבי מנחם מענדל מהורודוק – לאמור: "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי".
לא בכוחנו הדל ובשכלנו המצומצם דלינו את אוצרות העידוד הללו, בדמות שתי אמרות הקודש הללו. שיחותיו הקדושות של הרבי בפעמים רבות מספור, אך בייחוד בשנה שבין יו"ד שבט תש"י ליו"ד שבט תשי"א, גדושות היו בדברים אלו. במו פיו הקדוש יצק הרבי את היסודות לעת כזו בהניחו לנו את אמת המידה, הערובה לעצם קיומנו כחסידים ומקושרים לעת חושך כפול ומכופל שאותו אנו חווים זה קרוב לעשרים שנה.
אבל בעוד בשנים הראשונות שלאחר ההסתלקות הנוראה בג' תמוז, היה זה, בינינו לבין עצמנו סוג של אמונה טהורה בדברי חז"ל ובדברי הרבי, שהלוואי וכן תהיה לנו – בשנים האחרונות עדים אנו להתגשמות מופלאה ומוחשית של הדברים הללו, עד כי לא ניתן שלא להצביע על "אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", דווקא ובייחוד במישור זה של "זרעו בחיים".
כי מה הוא "זרעו בחיים"? יש כאן איזו הבטחה סנטימנטלית, סגולית, מטאפיזית, שגורסת כי אם בניו אלו התלמידים, החסידים, המקושרים, ההולכים באורחותיו, בחיים עלי אדמות – אף הוא בחיים? ברור לגמרי שברובד העמוק יותר של הדברים חייבת להיות משמעות לחיות של זרעו. לא סתם חיות פיזית של נשמה בגוף אלא חיות דומיננטית, "חי להחיות", טופח על מנת להטפיח, שעליה ועל כל ביטוי מובהק שלה ניתן לומר ולהצהיר: "זרעו בחיים".
צאו אל היכלי ישיבות 'תומכי תמימים', היפגשו עין בעין בתלמידי התמימים. נערים בשנות העשרה המוקדמות והמאוחרות שלהם. אף לא אחד מהם זכה לראות את הרבי בעיני בשר. רבים מספור מהם נושאים את השם מנחם מענדל על שם הרבי, ולא על שם מי שהרבי נקרא על שמו כשארי בשרם וחבריהם הבוגרים יותר. היווכחו נא במו עיניכם בהתקשרות הלוהטת שלהם אל הרבי. נסו לבחון אותם בתאריכים, בשיחות, במאמרים, באנקדוטות, בניואנסים. כל מי שלא התנסה בכך מובטחת לו התפעמות עד אין קץ.
הצעירים הללו, לא ראו את מה שאנו זכינו לראות ולשמוע, אלא באמצעים תיעודיים בלבד. מאז לידתם הם לא נדחפו ב'תקיעות'; לא התרוממו במאמצים כבירים על קצות בהונות רגליהם ב'החזרת פנים'; לא הגירו זיעה מכל גופם במאמצי על לראות הכי טוב שאפשר את ה'מארש'; לא עמדו בתור לנענוע ד' המינים של הרבי; לא נשאבו לשיא השמחה בטהרתה של הקפות של הרבי; לא עמדו בתור לדולרים, לא ללעקאח ולא לכוס של ברכה; לא התעוררו מעודם באמצע הלילה ורצו ל'זאל' לשידור – ועל אף ולמרות כל זאת, הם מקושרים לרבי בלב ובנפש, בכל הרמ"ח והשס"ה שלהם. הם יושבים ולומדים בשקידה ובהתמדה מאמרים ושיחות, קוראים ומעיינים ב'אגרות', בעתות הפנאי שלהם הם שרויים במסכת של מטלות לימודיות בתורת הרבי; מאזינים לשיחות של הרבי, לניגונים של הרבי; עוסקים בלהט ובשטורעם בלתי נלאים במבצעים של הרבי; נוסעים מדי שנה לציון של הרבי ול-770, מנצלים שם עד תום את הזמן ב'קבלת עול' הכי רצינית שניתן להעלות על הדעת ושבים מלאי חיות חסידית אמיתית ורוויית תוכן.
אין רק אחד מעיר, שניים ממשפחה. זוהי תופעה רווחת. תופעה שכובשת שורות-שורות מקרב 'חיילי בית דוד'. ואתה עומד משתאה ושואל את עצמך: מהיכן ירק זה חי? מילא בדורנו שלנו, יכול היה המשפיע האגדי ר' מענדל פוטרפס להיישיר מבט לבחור שנראה היה כי עומד הוא לגלוש וכטוב לבו במשקה לומר לו, בלשון-הקודש אופיינית: "אַתּ צְרִיכָה לִנְסוֹע אֶל הַרֶבֶּה" - וההמשך היה ידוע מראש. אבל הם? מניין שואבים המה את כל זאת?
התשובה אחת היא ואין בלתה: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכשהוא בחיים, הוא מעניק להם את הכוחות ואת החיות. אין לכך כל הסבר אחר. ויש גם שלוחים טובים למקום שמורידים את זה לכלים מעשיים ומנגישים את כל כלי ההתקשרות הללו לכל תמים. כזה הוא 'ועד התמימים העולמי' שקם והתקומם בימי תוהו ובוהו, ערפול ומבוכה, בהם כל הרוצה היה ליטול את השם היה בא ונוטל, ואשר כיום הזה קוצר את פירות הזריעה שלו, בדם ובדמעות. אשריכם ואשרי חלקכם, שבכם ועל ידכם נשתמרו יבנה וחכמיה – הלא המה תלמידי התמימים ההולכים בראש המחנה והם מושא לגאוות כולנו!
ובבוא יום ההילולא ג' תמוז, נישיר פנינו כלפי שמיא ונזעק, כמו אבותינו ואבות אבותינו במעמד הר סיני: רבי! בנינו עורבים אותנו! בנינו התמימים יעידו כי לא נשכחה תורת התקשרות. רצוננו לראות את מלכנו, בעיני בשר, בגאולה האמיתית והשלמה.
אחת היא האמרה שמלווה אותנו בימים ובשנים שמאז אותו יום מר ונמהר, יום ההסתלקות של אבינו רוענו, כ"ק אדמו"ר זי"ע, בג' תמוז תשנ"ד. האמרה הזו שגורה בפי כל ינוקא, חוזרת ונשנית בפי כל חסיד. ומי יודע כמה פעמים שפתיו של רבי יוחנן שאמרה דובבות בקבר במרוצת שני העשורים האחרונים.
זוהי המימרא (במסכת תענית ה:) בשם רבי יוחנן: "יעקב אבינו לא מת". כולנו כבר יודעים על פה את ההמשך. "אמרו לו: וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטייא וקברו קברייא. אמר להם: מקרא אני דורש, שנאמר, 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
שש המילים הללו הפכו כבר אז וביתר שאת, ככל שנוקפות השנים וחשכת הגלות מתארכת, לעמוד האש ההולך לפני המחנה להאיר את חשכת הגלות המתארכת למגינת כל לב. העמוד הזה כמו צועד שלוב זרוע עם קביעת הזוהר הקדוש, המצוטטת באיגרתו הקדושה והנודעת של רבנו הזקן (אגה"ק כז), "ליושבי ארץ הקודש תובב"א לנחמם בכפליים", על פטירת הרה"ק רבי מנחם מענדל מהורודוק – לאמור: "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי".
לא בכוחנו הדל ובשכלנו המצומצם דלינו את אוצרות העידוד הללו, בדמות שתי אמרות הקודש הללו. שיחותיו הקדושות של הרבי בפעמים רבות מספור, אך בייחוד בשנה שבין יו"ד שבט תש"י ליו"ד שבט תשי"א, גדושות היו בדברים אלו. במו פיו הקדוש יצק הרבי את היסודות לעת כזו בהניחו לנו את אמת המידה, הערובה לעצם קיומנו כחסידים ומקושרים לעת חושך כפול ומכופל שאותו אנו חווים זה קרוב לעשרים שנה.
אבל בעוד בשנים הראשונות שלאחר ההסתלקות הנוראה בג' תמוז, היה זה, בינינו לבין עצמנו סוג של אמונה טהורה בדברי חז"ל ובדברי הרבי, שהלוואי וכן תהיה לנו – בשנים האחרונות עדים אנו להתגשמות מופלאה ומוחשית של הדברים הללו, עד כי לא ניתן שלא להצביע על "אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", דווקא ובייחוד במישור זה של "זרעו בחיים".
כי מה הוא "זרעו בחיים"? יש כאן איזו הבטחה סנטימנטלית, סגולית, מטאפיזית, שגורסת כי אם בניו אלו התלמידים, החסידים, המקושרים, ההולכים באורחותיו, בחיים עלי אדמות – אף הוא בחיים? ברור לגמרי שברובד העמוק יותר של הדברים חייבת להיות משמעות לחיות של זרעו. לא סתם חיות פיזית של נשמה בגוף אלא חיות דומיננטית, "חי להחיות", טופח על מנת להטפיח, שעליה ועל כל ביטוי מובהק שלה ניתן לומר ולהצהיר: "זרעו בחיים".
צאו אל היכלי ישיבות 'תומכי תמימים', היפגשו עין בעין בתלמידי התמימים. נערים בשנות העשרה המוקדמות והמאוחרות שלהם. אף לא אחד מהם זכה לראות את הרבי בעיני בשר. רבים מספור מהם נושאים את השם מנחם מענדל על שם הרבי, ולא על שם מי שהרבי נקרא על שמו כשארי בשרם וחבריהם הבוגרים יותר. היווכחו נא במו עיניכם בהתקשרות הלוהטת שלהם אל הרבי. נסו לבחון אותם בתאריכים, בשיחות, במאמרים, באנקדוטות, בניואנסים. כל מי שלא התנסה בכך מובטחת לו התפעמות עד אין קץ.
הצעירים הללו, לא ראו את מה שאנו זכינו לראות ולשמוע, אלא באמצעים תיעודיים בלבד. מאז לידתם הם לא נדחפו ב'תקיעות'; לא התרוממו במאמצים כבירים על קצות בהונות רגליהם ב'החזרת פנים'; לא הגירו זיעה מכל גופם במאמצי על לראות הכי טוב שאפשר את ה'מארש'; לא עמדו בתור לנענוע ד' המינים של הרבי; לא נשאבו לשיא השמחה בטהרתה של הקפות של הרבי; לא עמדו בתור לדולרים, לא ללעקאח ולא לכוס של ברכה; לא התעוררו מעודם באמצע הלילה ורצו ל'זאל' לשידור – ועל אף ולמרות כל זאת, הם מקושרים לרבי בלב ובנפש, בכל הרמ"ח והשס"ה שלהם. הם יושבים ולומדים בשקידה ובהתמדה מאמרים ושיחות, קוראים ומעיינים ב'אגרות', בעתות הפנאי שלהם הם שרויים במסכת של מטלות לימודיות בתורת הרבי; מאזינים לשיחות של הרבי, לניגונים של הרבי; עוסקים בלהט ובשטורעם בלתי נלאים במבצעים של הרבי; נוסעים מדי שנה לציון של הרבי ול-770, מנצלים שם עד תום את הזמן ב'קבלת עול' הכי רצינית שניתן להעלות על הדעת ושבים מלאי חיות חסידית אמיתית ורוויית תוכן.
אין רק אחד מעיר, שניים ממשפחה. זוהי תופעה רווחת. תופעה שכובשת שורות-שורות מקרב 'חיילי בית דוד'. ואתה עומד משתאה ושואל את עצמך: מהיכן ירק זה חי? מילא בדורנו שלנו, יכול היה המשפיע האגדי ר' מענדל פוטרפס להיישיר מבט לבחור שנראה היה כי עומד הוא לגלוש וכטוב לבו במשקה לומר לו, בלשון-הקודש אופיינית: "אַתּ צְרִיכָה לִנְסוֹע אֶל הַרֶבֶּה" - וההמשך היה ידוע מראש. אבל הם? מניין שואבים המה את כל זאת?
התשובה אחת היא ואין בלתה: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכשהוא בחיים, הוא מעניק להם את הכוחות ואת החיות. אין לכך כל הסבר אחר. ויש גם שלוחים טובים למקום שמורידים את זה לכלים מעשיים ומנגישים את כל כלי ההתקשרות הללו לכל תמים. כזה הוא 'ועד התמימים העולמי' שקם והתקומם בימי תוהו ובוהו, ערפול ומבוכה, בהם כל הרוצה היה ליטול את השם היה בא ונוטל, ואשר כיום הזה קוצר את פירות הזריעה שלו, בדם ובדמעות. אשריכם ואשרי חלקכם, שבכם ועל ידכם נשתמרו יבנה וחכמיה – הלא המה תלמידי התמימים ההולכים בראש המחנה והם מושא לגאוות כולנו!
ובבוא יום ההילולא ג' תמוז, נישיר פנינו כלפי שמיא ונזעק, כמו אבותינו ואבות אבותינו במעמד הר סיני: רבי! בנינו עורבים אותנו! בנינו התמימים יעידו כי לא נשכחה תורת התקשרות. רצוננו לראות את מלכנו, בעיני בשר, בגאולה האמיתית והשלמה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
