מערכת COL
|
יום ט' אייר ה׳תשע״ד
09.05.2014
התגלית שצריכה להפוך לנושא המרכזי בשבת ● הרב זושא וולף
זו הזדמנות פז עבור כל אחד מאתנו לחקוק אצל ילדינו את החיבה והיוקר לתורת הרבי. כאשר בסעודת השבת נושא השיחה המרכזי יהיה השיחה החדשה שראתה אור והדיון בתכניה, מתוך חיות והתלהבות אמיתית ● או-אז ייחקק בוודאי בלב ילדינו אהבת התורה ואהבת תורת הרבי, מה שבוודאי יחיש וימהר את הייעוד "תורה חדשה מאתי תצא", בקרוב ממש הרב זושא וולף במאמר מיוחד
כותב השורות לצד המאמר החדש שמעורר הדים
הרב זושא וולף
מסופר על אחד מגדולי ראשי הישיבות בדור הקודם, גאון מופלג שהעמיד אלפי תלמידים ועסק כל ימיו בהקמת עולה של תורה בארץ הקודש, אשר נשאל על ידי מקורביו, כיצד הגיע לאהבת התורה העצומה שפיעמה בו.
השיב לו ראש הישיבה: בילדותי ואני ילד כבן עשר בעיירת הולדתי בפולין, מידי שנה הייתי ממתין בציפייה לחג הפורים, אז אמי הייתה שולחת בידי עבור רב העיירה משלוח מנות ממעשי ידיה, והרב היה מקבל את פני בחיבה ומעניק לי ממתקים ביד רחבה.
באחת השנים, אבי שהיה סוחר ולרגלי מסחרו היה נוסע רבות לערים הגדולות, חזר לפני הפורים לביתנו ועמו כרך "תלמוד בבלי" חדש שהודפס באותם ימים במהדורה מאירת עיניים. בחג הפורים, נתן לי אבי למסור אל הרב, בנוסף למשלוח המנות הרגיל, גם את הכרך הגמרא.
כאשר באתי אל בית הרב והרב ראה את כרך הגמרא החדש שהבאתי עבורו, אורו עיניו בשמחה עצומה. הוא פנה אל זוגתו הרבנית, התנצל בפניה ואמר לה כי סעודת הפורים תיאלץ להידחות במספר שעות. הרב נטל את הגמרא והסתגר בחדרו שעה ארוכה, כשהוא הוגה בה בשקיקה עצומה.
"מאורע זה", השיב ראש הישיבה לשואליו, "חקק בי לנצח אהבת תורה מהי".
מה לנו יותר מ"מעשה רב" של רבינו בעצמו, באגרת המפורסמת מערב יום הכיפורים תשל"ד, אותה שיגר אל הגאון הרב מרדכי פנחס טייץ רבה של אליזבט שבניו ג'רסי, בה הוא מאשר את קבלת הספר "צפנת פענח כללי התורה והמצוות" חלק שני להגאון הרוגוטשובי, אשר יצא באותם ימים ונשלח לרבי על ידי הרב טייץ.
אגרת זו רצופה בביטויים נפלאים ונדירים. בראשית האגרת הרבי מתאר את קבלת הספר החדש בכך ש"נתמלא הבית אורה", והרבי ממהר לאשר את קבלת הספר "מרוב ההתפעלות על האור כי טוב כו' – מזדרז הנני לאשר הקבלה בצירוף רוב תשואות חן"...
"מילתא אלבישייהו יקירי"
והגע עצמך: ערב יום הכיפורים היה היום העמוס ביותר בשנה בעבודת הקודש של הרבי. היום שעבודת הקודש שלו נפתחה בסדר ה"כפרות" לפנות בוקר, ולאחר מכן תפילה בשעת בוקר מוקדמת; שעות ארוכות של חלוקת לעקאח לקהל החסידים, נסיעה למקווה, תפילת מנחה, שיחה לאנ"ש, סעודת היום וסעודה מפסקת, "ברכת הבנים", ועוד. כל רגע יקר, כל רגע מדוד ושקול ביום העמוס ביותר.
ואם כך הדברים אמורים בעבודת הקודש של ערב יום הכיפורים בכל שנה ושנה - שונים ומיוחדים היו הדברים באותה שנה, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים שהחלה שעות אחדות לאחר כתיבת מכתב זה.
ובתוך כל עבודות הקודש של היום הקדוש "אחת בשנה", ובשיאן של ההכנות הרוחניות למלחמת יום הכיפורים - מצא הרבי זמן לקבל את ספרו של הגאון הרוגוטשובי, לעיין בו, ולכתוב אגרת מפורטת מענה אל משגר הספר (אשר אפשר לשער שהביא את הספר אל הרבי בעת חלוקת הלעקאח).
וכל כך למה? הנה הרבי עצמו עומד במכתב זה על הסיבה לכך: "מילתא אלבישייהו יקירי". הסבר הדברים בלשונו של רש"י, "מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו, כלומר, לפי שאתה תלמידו של רב ובקי בשמועותיו, אתה מחזר אחריהם"...
החביבות העצומה, הידועה והמפורסמת שהרבי רחש לספריו ולתורתו של "שר התורה" הגאון הרוגוטשובי, חביבות שבאה לידי ביטוי בין היתר במאות האזכורים והדיונים בתורת הרבי מתורתו של הגאון – גרמה לכך ש"אתה מחזר אחריהם".
למרות כל עבודות הקודש הכבירה של ערב יום הכיפורים, הנה כאשר מגיע ספר חדש מתורתו של הגאון, אזי "נתמלא הבית אורה", והרבי מצא את הזמן המתאים לעסוק בעיון בספרו של הגאון ולהשיב על כך בעיצומו של יום---
עיון במקור ביטוי זה בדברי חז"ל, מעניק מימד עמוק יותר ל"חיבת הקודש" ל'גילויים' מתורת רבינו היוצאים לאור מעת לעת, כמו ה'גילוי' המרגש והמפעים אודות השיחה המוגהת החדשה מל"ג בעומר תשל"ו שראתה השבוע אור.
חז"ל במסכת שבת (דף י' עמוד ב) מספרים כי רב חסדא שהיה כהן, היה מחזיק בידו זוג מתנות כהונה שהורמו משור, ואמר, כל מי שיבוא ויאמר לי שמועה חדשה שלא שמעתיה משמו של רב, אתן לו מתנות אלו. אמר לו רבא בר מחסיא, "כך אמר רב, הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו". כששמע רב חסדא את השמועה חדשה מרבו, נתן לרבא את המתנות.
שאל אותו רבא, וכי חביבים עליך כל כך דברי רב? השיב לו רב חסדא בחיוב. אמר לו רבא, זהו שאמר רב "מילתא אלבישייהו יקירא – מפני שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו, אתה מחזר אחריהם". אמר לו רב חסדא: השמועה הזו האחרונה שאמרת בשמו של רב עדיפה עלי מהשמועה הראשונה שאמרת בשמו, ואם הייתי מחזיק בידי מתנות נוספות, הייתי נותנם לך בשביל שמועה זו"...
כלומר, הביטוי "מילתא אלביישיהו יקירא" עצמו עוסק בהשתוקקותו העצומה של רב חסדא לשמוע דבר חדש מרבו, וכי גדולה הייתה שמחתו כאשר שמע אמרה מרבו העוסקת בעניין זה עצמו.
עד כמה עלינו לייקר כל מילה, 'ווארט' של הרבי, ובוודאי כאשר מופיע שיחה חדשה מוגהת, ניתן אולי ללמוד מה'הרגש' החסידי הבא:
בהתוועדות חסידים שנערכה לאחרונה, דובר אודות הספר "היום יום", אשא הוא כדברי הרבי הריי"צ אוסף של "יהלומים ואבני חן". כל פתגם יומי הוא אמרה חסידית המחיה ומאירה את חיי החסיד.
והנה, ב'פתגם היומי' בתאריך ג' טבת מופיעים המילים הבאות: "בתורה אור בד"ה "ת"ר מצות נר חנוכה", "כי אין כדאי כל הדינים", צ"ל: "כי כדאי כל הדינים"; שם ביאור לד"ה "רני ושמחי" סעיף המתחיל "ועתה נבוא", "שהוא פנימיות א"א", צ"ל: "שהיא פנימית א"ס".
זהו הפתגם היומי. שני תיקוני טעות הדפוס בתורה אור. והועלתה התמיהה בהתוועדות, מהי ההוראה והלימוד מפתגם זה? מדוע הרבי מצא לנכון להקדיש פתגם יומי יקר מפז עבור ציון תיקון טעות, שעל פניו אין בו כל לקח והוראה, בשעה שהרבי יכול היה להביא תמורת זאת "יהלום ואבן חן" של סיפור או אמרה חסידית בעלת משמעות?
הוסבר בכך 'בדרך אפשר', שאולי זה עצמו המסר שהרבי ביקש להעביר בפתגם זה: לחיות יום שלם עם עצם דברי הרבי. עם עצם העובדה שנמסרו לנו מילים מהרבי, 'א ווארט פון רבי'ן'. גם כאשר על פניו אין באמרה לקח והוראה מיוחדת, אבל יש בה משהו הרבה יותר עמוק. יש כאן מילים של הרבי עצמו, ואתם אפשר וצריך לחיות ולהחיות! ---
כאשר זכינו בחסדי ה' לגילוי חדש ומופלא מתורת נשיא הדור, כ'גילוי' שיצא לאור השבוע על ידי וועד הנחות בלה"ק, לא רק פתגם בן שורותיים אלא שיחה שלמה ומוגהת, הרי בנוסף על ה'חיבת הקודש' שיש בוודאי לכל חסיד לעיין וללמוד בשיחה זו כהנה וכהנה - לעמוד על הלקחים המופלאים שהרבי לומד מתלמידי רבי עקיבא ורשב"י ומשמעותם בימינו אשר כל יהודי הנו תלמיד של נשיא הדור וביכולתו להפוך את העולם מ"עולם שמם" ל"דירה בתחתונים", ועוד -
הרי זו הזדמנות פז עבור כל אחד מאתנו לחקוק אצל ילדינו את החיבה והיוקר לתורת הרבי. כאשר בסעודת השבת נושא השיחה המרכזי יהיה השיחה החדשה שראתה אור והדיון בתכניה, מתוך חיות והתלהבות אמיתית - ייחקק בוודאי בלב ילדינו אהבת התורה ואהבת תורת הרבי, מה שבוודאי יחיש וימהר את הייעוד "תורה חדשה מאתי תצא", בקרוב ממש.
מסופר על אחד מגדולי ראשי הישיבות בדור הקודם, גאון מופלג שהעמיד אלפי תלמידים ועסק כל ימיו בהקמת עולה של תורה בארץ הקודש, אשר נשאל על ידי מקורביו, כיצד הגיע לאהבת התורה העצומה שפיעמה בו.
השיב לו ראש הישיבה: בילדותי ואני ילד כבן עשר בעיירת הולדתי בפולין, מידי שנה הייתי ממתין בציפייה לחג הפורים, אז אמי הייתה שולחת בידי עבור רב העיירה משלוח מנות ממעשי ידיה, והרב היה מקבל את פני בחיבה ומעניק לי ממתקים ביד רחבה.
באחת השנים, אבי שהיה סוחר ולרגלי מסחרו היה נוסע רבות לערים הגדולות, חזר לפני הפורים לביתנו ועמו כרך "תלמוד בבלי" חדש שהודפס באותם ימים במהדורה מאירת עיניים. בחג הפורים, נתן לי אבי למסור אל הרב, בנוסף למשלוח המנות הרגיל, גם את הכרך הגמרא.
כאשר באתי אל בית הרב והרב ראה את כרך הגמרא החדש שהבאתי עבורו, אורו עיניו בשמחה עצומה. הוא פנה אל זוגתו הרבנית, התנצל בפניה ואמר לה כי סעודת הפורים תיאלץ להידחות במספר שעות. הרב נטל את הגמרא והסתגר בחדרו שעה ארוכה, כשהוא הוגה בה בשקיקה עצומה.
"מאורע זה", השיב ראש הישיבה לשואליו, "חקק בי לנצח אהבת תורה מהי".
מה לנו יותר מ"מעשה רב" של רבינו בעצמו, באגרת המפורסמת מערב יום הכיפורים תשל"ד, אותה שיגר אל הגאון הרב מרדכי פנחס טייץ רבה של אליזבט שבניו ג'רסי, בה הוא מאשר את קבלת הספר "צפנת פענח כללי התורה והמצוות" חלק שני להגאון הרוגוטשובי, אשר יצא באותם ימים ונשלח לרבי על ידי הרב טייץ.
אגרת זו רצופה בביטויים נפלאים ונדירים. בראשית האגרת הרבי מתאר את קבלת הספר החדש בכך ש"נתמלא הבית אורה", והרבי ממהר לאשר את קבלת הספר "מרוב ההתפעלות על האור כי טוב כו' – מזדרז הנני לאשר הקבלה בצירוף רוב תשואות חן"...
"מילתא אלבישייהו יקירי"
והגע עצמך: ערב יום הכיפורים היה היום העמוס ביותר בשנה בעבודת הקודש של הרבי. היום שעבודת הקודש שלו נפתחה בסדר ה"כפרות" לפנות בוקר, ולאחר מכן תפילה בשעת בוקר מוקדמת; שעות ארוכות של חלוקת לעקאח לקהל החסידים, נסיעה למקווה, תפילת מנחה, שיחה לאנ"ש, סעודת היום וסעודה מפסקת, "ברכת הבנים", ועוד. כל רגע יקר, כל רגע מדוד ושקול ביום העמוס ביותר.
ואם כך הדברים אמורים בעבודת הקודש של ערב יום הכיפורים בכל שנה ושנה - שונים ומיוחדים היו הדברים באותה שנה, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים שהחלה שעות אחדות לאחר כתיבת מכתב זה.
ובתוך כל עבודות הקודש של היום הקדוש "אחת בשנה", ובשיאן של ההכנות הרוחניות למלחמת יום הכיפורים - מצא הרבי זמן לקבל את ספרו של הגאון הרוגוטשובי, לעיין בו, ולכתוב אגרת מפורטת מענה אל משגר הספר (אשר אפשר לשער שהביא את הספר אל הרבי בעת חלוקת הלעקאח).
וכל כך למה? הנה הרבי עצמו עומד במכתב זה על הסיבה לכך: "מילתא אלבישייהו יקירי". הסבר הדברים בלשונו של רש"י, "מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו, כלומר, לפי שאתה תלמידו של רב ובקי בשמועותיו, אתה מחזר אחריהם"...
החביבות העצומה, הידועה והמפורסמת שהרבי רחש לספריו ולתורתו של "שר התורה" הגאון הרוגוטשובי, חביבות שבאה לידי ביטוי בין היתר במאות האזכורים והדיונים בתורת הרבי מתורתו של הגאון – גרמה לכך ש"אתה מחזר אחריהם".
למרות כל עבודות הקודש הכבירה של ערב יום הכיפורים, הנה כאשר מגיע ספר חדש מתורתו של הגאון, אזי "נתמלא הבית אורה", והרבי מצא את הזמן המתאים לעסוק בעיון בספרו של הגאון ולהשיב על כך בעיצומו של יום---
עיון במקור ביטוי זה בדברי חז"ל, מעניק מימד עמוק יותר ל"חיבת הקודש" ל'גילויים' מתורת רבינו היוצאים לאור מעת לעת, כמו ה'גילוי' המרגש והמפעים אודות השיחה המוגהת החדשה מל"ג בעומר תשל"ו שראתה השבוע אור.
חז"ל במסכת שבת (דף י' עמוד ב) מספרים כי רב חסדא שהיה כהן, היה מחזיק בידו זוג מתנות כהונה שהורמו משור, ואמר, כל מי שיבוא ויאמר לי שמועה חדשה שלא שמעתיה משמו של רב, אתן לו מתנות אלו. אמר לו רבא בר מחסיא, "כך אמר רב, הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו". כששמע רב חסדא את השמועה חדשה מרבו, נתן לרבא את המתנות.
שאל אותו רבא, וכי חביבים עליך כל כך דברי רב? השיב לו רב חסדא בחיוב. אמר לו רבא, זהו שאמר רב "מילתא אלבישייהו יקירא – מפני שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו, אתה מחזר אחריהם". אמר לו רב חסדא: השמועה הזו האחרונה שאמרת בשמו של רב עדיפה עלי מהשמועה הראשונה שאמרת בשמו, ואם הייתי מחזיק בידי מתנות נוספות, הייתי נותנם לך בשביל שמועה זו"...
כלומר, הביטוי "מילתא אלביישיהו יקירא" עצמו עוסק בהשתוקקותו העצומה של רב חסדא לשמוע דבר חדש מרבו, וכי גדולה הייתה שמחתו כאשר שמע אמרה מרבו העוסקת בעניין זה עצמו.
עד כמה עלינו לייקר כל מילה, 'ווארט' של הרבי, ובוודאי כאשר מופיע שיחה חדשה מוגהת, ניתן אולי ללמוד מה'הרגש' החסידי הבא:
בהתוועדות חסידים שנערכה לאחרונה, דובר אודות הספר "היום יום", אשא הוא כדברי הרבי הריי"צ אוסף של "יהלומים ואבני חן". כל פתגם יומי הוא אמרה חסידית המחיה ומאירה את חיי החסיד.
והנה, ב'פתגם היומי' בתאריך ג' טבת מופיעים המילים הבאות: "בתורה אור בד"ה "ת"ר מצות נר חנוכה", "כי אין כדאי כל הדינים", צ"ל: "כי כדאי כל הדינים"; שם ביאור לד"ה "רני ושמחי" סעיף המתחיל "ועתה נבוא", "שהוא פנימיות א"א", צ"ל: "שהיא פנימית א"ס".
זהו הפתגם היומי. שני תיקוני טעות הדפוס בתורה אור. והועלתה התמיהה בהתוועדות, מהי ההוראה והלימוד מפתגם זה? מדוע הרבי מצא לנכון להקדיש פתגם יומי יקר מפז עבור ציון תיקון טעות, שעל פניו אין בו כל לקח והוראה, בשעה שהרבי יכול היה להביא תמורת זאת "יהלום ואבן חן" של סיפור או אמרה חסידית בעלת משמעות?
הוסבר בכך 'בדרך אפשר', שאולי זה עצמו המסר שהרבי ביקש להעביר בפתגם זה: לחיות יום שלם עם עצם דברי הרבי. עם עצם העובדה שנמסרו לנו מילים מהרבי, 'א ווארט פון רבי'ן'. גם כאשר על פניו אין באמרה לקח והוראה מיוחדת, אבל יש בה משהו הרבה יותר עמוק. יש כאן מילים של הרבי עצמו, ואתם אפשר וצריך לחיות ולהחיות! ---
כאשר זכינו בחסדי ה' לגילוי חדש ומופלא מתורת נשיא הדור, כ'גילוי' שיצא לאור השבוע על ידי וועד הנחות בלה"ק, לא רק פתגם בן שורותיים אלא שיחה שלמה ומוגהת, הרי בנוסף על ה'חיבת הקודש' שיש בוודאי לכל חסיד לעיין וללמוד בשיחה זו כהנה וכהנה - לעמוד על הלקחים המופלאים שהרבי לומד מתלמידי רבי עקיבא ורשב"י ומשמעותם בימינו אשר כל יהודי הנו תלמיד של נשיא הדור וביכולתו להפוך את העולם מ"עולם שמם" ל"דירה בתחתונים", ועוד -
הרי זו הזדמנות פז עבור כל אחד מאתנו לחקוק אצל ילדינו את החיבה והיוקר לתורת הרבי. כאשר בסעודת השבת נושא השיחה המרכזי יהיה השיחה החדשה שראתה אור והדיון בתכניה, מתוך חיות והתלהבות אמיתית - ייחקק בוודאי בלב ילדינו אהבת התורה ואהבת תורת הרבי, מה שבוודאי יחיש וימהר את הייעוד "תורה חדשה מאתי תצא", בקרוב ממש.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
