סיפורה של סתם תמונה מהפירמידה ב-770 ● בנימין ליפקין

בבת אחת, למראה התמונה הזו, כמו נזרקתי למטוטלת של הרהורים, מערבולת של רגשות, לקראת כ"ב שבט, יום הסתלקותה של הרבנית הצדקנית, מרת חיה מושקא ע"ה ● אילו ניתן היה פה לאותה פירמידה והיא יכולה היתה לדבר ולשיח את אשר היא צופנת במעמקי תודעתה, היא הייתה לבטח מגוללת את אשר עבר עליה מאז אותו לילה שחור של כ"ב שבט תשמ"ח ● בנימין ליפקין בטורו השבועי ב-COL סיפורה של תמונה

בפנים: התמונה במלואה

בנימין ליפקין

ימים אחדים לפני כ"ב שבט, הגיעה לידי השבוע, בהשגחה פרטית, תמונה שפורסמה בעלון באנגלית. תמונה סתמית לכאורה שאולי אינה אומרת דבר מיוחד למי שמחטיף מבט לעברה אבל מי שמעמיק להתבונן בה, יכול לגלות איזה אוצר מבצבץ מאחוריה ובעצם גלום בה ובמה שהיא מייצגת, כמות שהיא.

לא יום של חג ומועד נראה בתמונה. אף לא מעמד מיוחד או תכונה לקראתו נראים בה. במרבית שטחה העליון נראות חמש דמויות בתנוחה סתמית לכאורה. שמותיהם הופיעו באותו עלון, מלמטה למעלה: דוד מנדלבוים. מעליו, יוסף יצחק חריטונוב. מעליו, ישראל פרידמן ואיטקין. מעליהם, שמואל בוקיעט. היום כל אחד מהם בעל בעמיו ונושא תארים. היום השם של כל אחד מהם מעורר נים בקרב באי 770 בשנות האורה והטובה. אז הם היו בחורים צעירים לימים. 'תמימים'.

מיד כשראיתי את התמונה והתבוננתי בה, ידעתי להכיר בעוצמתה. התמונה הזו מספרת ומבטאת המון.

הם ניצבים ב'פירמידה'. זו אותה פירמידה שהייתה מכסה במשך שנים את כל כותל המערב של הזאל הגדול ואותה היו גודשים מדי התוועדות של הרבי מאות בחורים ואברכים. הפירמידה נראית בתמונה ריקה כמעט מאדם אבל כל אחד מה'תמימים' ניצב בתמונה בדיוק על המשבצת המדויקת 'שלו'. בל נטעה: לכל פיסת קרקע, ליתר דיוק לכל מקום דחוס שבו יכולות בקושי להצטופף שתי כפות רגליים, יש שם. אין מקום כזה ללא שם מוגדר של בעלים.

ובבוא הרגע, לקראת תחילתה של ההתוועדות, אפילו אם סיכה תנסה להשתחל, היא לא תצליח, אם אין לה 'חזקה', המכונה ב-770 כל שנות האורה והטובה, "א מקום קבוע".

היו ימים.

● ● ●

בבת אחת, למראה התמונה הזו, כמו נזרקתי למטוטלת של הרהורים, מערבולת של רגשות, לקראת כ"ב שבט, יום הסתלקותה של הרבנית הצדקנית, מרת חיה מושקא ע"ה.

אילו ניתן היה פה לאותה פירמידה והיא יכולה היתה לדבר ולשיח את אשר היא צופנת במעמקי תודעתה, היא הייתה לבטח מגוללת את אשר עבר עליה מאז אותו לילה שחור של כ"ב שבט תשמ"ח. הלילה בו לפתע פתאום המילה "הרבנית" הפכה שגורה בפי כל 'תמים', כל חסיד. הלילה בו רק מי שהיה במקום, בשפת הרחוב בפרזידנט, עת הובא ארונה של הרבנית מבית הרפואה, וראה את עיניו הקדושות של הרבי שקועות בחוריהן, בצאתו מן הבית – יכול היה לקלוט ולהבין את עומק השבר.

הפירמידה, לו ניתן לה פה, הייתה מספרת בבת שחוק על התוועדויות רבות מספור, בימי חול, שבהן היו גודשים אותה כל אותם מאות בחורים, בעלי 'מקום קבוע', כשהם מאזינים בדממת קודש לכל הגה שיוצא מפיו הקדוש של הרבי, תוך כדי התנועעות גופם אנה ואנה; כשהם מרימים ידיהם בעת השירה ואצבעותיהם אוחזות בכוס 'משקה' בצפותם לרגע בו ייפגש מבטו הקדוש של הרבי בעיניהם ושפתיו הקדושות ילחשו "לחיים".

כן, נכון, הייתה ננערת הפירמידה וכמו מודה, נכון שגם אחרי כ"ב שבט, המשכתי להיות גדושה בהמון אדם בעת התוועדויות. אבל אז זה היה רק בשבתות. התוועדויות בימי החול כבר לא היו. חל פיחות דרמטי במעמדי, היתה שחה הפירמידה ביבושת. כבר לא נדרשה 'חזקה' כדי להשתחל באחת מקומותיי ולהתייצב.

מי שעמד בפירמידה בשבת, כבר לא יכול היה לשמוע את קולו הקדוש של הרבי בשבתות. הפכתי לברירת המחדל של אלו שלא זכו, לא הסתדרו במקום אחר, לא קנו לעצמם מכוח 'חזקה' או מעמד מקום קרוב יותר.

הם אכן עמדו ונדחסו ועקבו אחר כל הנעשה בכל אחת מההתוועדויות. הם שרו בעוז בשירים שבין שיחה לשיחה, אף הניפו את כוסיותיהם וזכו, כל אחד ואחד באופן אישי, כבני מרון לפני רועם, לאמירת "לחיים", אבל את השיחות כבר לא יכלו לשמוע.

אם תרצו, הייתה מוסיפה הפירמידה ואומרת, אני נושאת את הצלקת שלא הגלידה מאז כ"ב שבט תשמ"ח. העדרן של ההתוועדויות בימות החול הייתה לעובדה גם כשתמה שנת האבל של הרבנית.

הן אמת, היו לי גם ימי עדנה. בשמחת תורה, למשל, כשאכלסתי המונים שיכלו לצפות דווקא על גבי טוב יותר את הרגעים בהם הרבי רוקד בהקפות הראשונה והשביעית. היו גם מועדים אחרים. אבל איש לא יכול להחזיר לי את ימי ההתוועדויות הארוכות, הגדושות, שנמשכו על פני שעות ארוכות, ביומי דפגרא שחלו בימות החול.

● ● ●

ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח.

עד מתי!

הצטרפו עכשיו לכל החדשות החמות של 'קול חב"ד' בווטסאפ

למקרה שפספסתם

הוסף תגובה

0 תגובות

נצפה באתר

עוד באתר