קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







"לא אני, הקב"ה הוא זה שמציל חיים"
(יום שלישי, ד' חשוון תשס''ה)
פרופסור ר' פטריק סורקין, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ כללי באיכילוב בתל-אביב, נאבק זה שנים להציל חיי אדם, אבל הוא אינו חושב שניתן להצליח במאבק ללא עזרה משמים. "אני אדם מאמין, ואני יודע שלא אני הוא זה שמציל חיים. לא אני זה שמחליט, אלא הקב"ה. אני רק מנסה להיות חייל טוב שלו ולעשות ככל האפשר למען החולים". עבודתו הפגישה אותו עם ילדים שנפצעו קשה בפיגועים ועם הוריהם. מולם הוא חש שעליו להיות חזק, אבל לא אחת הוא נשבר, עלה על גג בית-החולים ובכה. "לרופאים ולאחיות אין תמיכה. הם לבד מול כל הכאב הזה".

במשפטים אלו נפתחת כתבה מרתקת, שהתפרסמה בגליון האחרון של 'אתרוג' שיוצא לאור ע"י הסתדרות המורים ונשלח לכל המורים והגננות במגזר הממלכתי-דתי, על פרופסור ר' פטריק סורקין, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ כללי באיכילוב בתל-אביב, שהתקרב לחסידות חב"ד ע"י המשפיע ר' ראובן דונין ע"ה. בראיון המרתק מגולל סורקין את סיפור חייו, אם כי ללא קשר כלשהו לחב"ד.

הראיון המלא מאת אילת ניסימיאן - ב'כתבה המלאה'
את פרופסור פטריק סורקין פגשתי לפני כשנתיים וחצי כאשר הייתי מאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ כללי בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. הורעלתי בטעות, הכבד שלי נהרס כמעט כולו, הכליות הראו סימני קריסה והצוות המסור של המחלקה לטיפול נמרץ נאבק להציל את חיי. התרופות המקובלות לא השפיעו, מצבי הידרדר משעה לשעה וכבר נעשו כל ההכנות להטיס אותי לבלגיה להשתלת כבד. ברגע האחרון, שעות ספורות לפני ההטסה, החליט פרופ' סורקין לנסות להציל אותי בטיפול חדשני, שלא נוסה מעולם לפני כן, והציע לחבר אותי למכונה חדשה, דיאליזה של כבד. המכונה, שבאותה תקופה ניתן היה למצוא כמוה רק באיכילוב, נרכשה ביוזמתו של מנהל המחלקה. בדמדומי ההכרה שלי שמעתי את חברי הצוות מתווכחים אם לחבר אותי, או לא, ואם יש או אין תקדים לניסוי מעין זה, ואז שמעתי את פרופ' סורקין מרעים בקולו, קוטע את הוויכוחים ואומר: "אני כאן האחראי ואני מחליט לחבר".



חוברתי למכונה, השעות עברו ולא חלה כל הטבה במצבי. פרופ' סורקין נכנס לחדר מדי כמה דקות, התבונן בגיליון הבדיקות בארשת מתוחה ויצא.



אחרי שש שעות בערך בהן הייתי מחוברת למכונה, חל השיפור המקווה. הבדיקות הראו שתהליך הרס הכבד והכליות נעצר ושחל שיפור ניכר במצבי. פרופ' סורקין נכנס לחדר נרגש כמו ילד והתחיל להסביר לי בפרטי פרטים את השינוי בנתוני הבדיקות ואת משמעותו. התבוננתי בו במבט מעורפל, חצי מעולפת, על סף איבוד הכרה ולא הגבתי, אך הוא צחק בקול רם ואמר: "יום יבוא ותביני מה קרה לך, ותביני איך בנס ניצלו חייך".



בזמן שעבר מאז, כל אימת שאני נזכרת ברגע ההוא, אני מבינה יותר ויותר את גודל התעוזה של פרופ' סורקין - לחבר אותי למכונה, שהצילה את חיי. מאז, באמצעות דיאליזת הכבד שבמחלקתו, ניצלו חייהם של עוד כ- 120 בני-אדם ובית-חולים נוסף החליט גם הוא לרכוש את המכונה.



בטיפול נמרץ התוצאות הן מיידיות



פרופסור פטריק סורקין נולד בפריז בשנת 1948 למשפחה חילונית. אביו הגיע מרוסיה ואמו ממצרים, שניהם פליטים שגרו באותו בניין. אביו היה מנהל בתי-החולים הפרטיים בפריז של קרן רוטשילד, והמפגש עם החולים השפיע מאוד על פטריק הנער: "בבית-החולים ראיתי את החולים הזקנים, וזה השפיע עלי מאוד בקבלת ההחלטה מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול". בשנת 1966 החליט ללמוד רפואה בפריז, ומאז, כך הוא מסביר, לא הפסיק ללמוד: "בצרפת להתקבל ללימודי רפואה זה הרבה יותר קל מאשר בארץ. מקבלים את כולם ומנפים במהלך השנתיים הראשונות את מי שלא עומד בדרישות. לדעתי, זו שיטה טובה בהרבה מהשיטה אצלנו, בה ממיינים תלמידים בכניסה. לא כל מי שעובר את המבחן הפסיכומטרי בציון גבוה, מתאים להיות רופא".



את שלב ההתמחות החליט הרופא הצעיר לעבור בבית-חולים יהודי פרטי. הוא התקבל והתחיל לעבוד כרופא בטיפול נמרץ, וכך הצטרף למסורת המשפחתית של העיסוק ברפואה. לא רק הוא, גם אחיו שנשאר בפריז עובד כמנהל מחלקה לטיפול נמרץ. "ההחלטה לעבוד בטיפול נמרץ היא החלטה אגואיסטית. בטיפול נמרץ התוצאות הן מיידיות, ולי כנראה אין סבלנות לחכות שלושה חודשים כדי לראות תוצאה. אני אדם מאמין, ואני יודע שלא אני הוא זה שמציל חיים. לא אני זה שמחליט, אלא הקב"ה. אני רק מנסה להיות חייל טוב שלו ולעשות ככל האפשר למען החולים".



בשלב מסוים נקלע למשבר והפסיק את עבודתו במחלקה לטיפול נמרץ בפריז: "הרגשתי שאני רוצה לראות אנשים צעירים ובריאים ושאני לא יכול לשאת יותר את העבודה בטיפול נמרץ. עזבתי את בית-החולים והתחלתי לעבוד כמנהל בחברת תרופות. עשיתי שם מחקרים אבל לא הצלחתי להחזיק מעמד. אמנם, ראיתי הרבה אנשים בריאים, אבל אחרי שנתיים הבנתי שזה לא בשבילי".



כאשר עבד בחברת התרופות, הוא השתתף בכינוס רופאים בפריז, שלקחו בו חלק גם רופאים ערבים וישראלים. הוא פגש שם את מי שהיה מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים רמב"ם, פרופ' בורשטיין ז"ל, שוחח אתו ארוכות וקיבל החלטה לעלות ארצה: "בצרפת הרגשתי זר, לא שייך, אף פעם לא הצבעתי שם בבחירות" הוא מסביר את ההחלטה.



את ישראל הכיר ממלחמת ששת הימים. "בתקופת המלחמה אני וקבוצת חברים באנו לסוכנות וביקשנו להתנדב. בסוכנות אמרו לנו לחכות, אבל היינו צעירים מלאי התלהבות, ולא רצינו לחכות. התקשרנו ל'אל על' שהייתה אז החברה היחידה שטסה לישראל, והזמנו כרטיסים. בישראל, עבדנו בקיבוץ משמר העמק, ובצאלים ואפילו צבענו טנקים בבסיס צבאי מול בית-החולים 'העמק'. אחר-כך שלחו אותי לסיני. בתום הקרבות שבתי לצרפת. ארץ הקודש נראתה לי כמו גן עדן, ורציתי כבר בשנה השלישית ללימודי הרפואה לעלות ארצה. בסוכנות יעצו לי קודם כל לגמור את לימודי הרפואה. אבל, בסופו של דבר, ההשגחה הפרטית הובילה אותי לכנס בו פגשתי את מנהל רמב"ם ז"ל, ואז גם קיבלתי את ההחלטה לעלות ארצה".



ידעתי שאני יהודי רק בגיל 11



את תהליך השיבה ליהדות החל סורקין בצרפת. "הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי. כיהודי שלא חי בארץ-ישראל, אתה מרגיש לא שייך, והיהדות היא מקום להשתייך אליו. זה התחיל ברצון חזק לדעת מאיפה אני בא, ומצאתי ביהדות אוצר ענקי. התחלתי להבין, שהמדע ודרווין הם רק חלק משרשרת ארוכה בת אלפי שנים, שבה לאמונה יש תפקיד חשוב. מבחינת המשפחה שלי זו הייתה מכה. סבי מצד אבי עזב את רוסיה ובמלחמת העולם השניה נלקח למחנה ריכוז בפולין. הוא שב משם כשהוא לא רוצה לשמוע לא על קומוניסטים פולנים ולא על יהדות. הסבא השני שלי היה מ'הבונים החופשיים', כך שלמשפחתי לא היה שום קשר ליהדות. ידעתי שאני יהודי רק בגיל 11. כאשר כל חברי עברו טקס דתי נוצרי. שאלתי את ההורים: 'למה אני לא' והם הסבירו לי: 'אתה לא כמוהם. אתה יהודי'. כשהוספתי לשאול אותם: 'מה זה יהודי?' הם ענו לי: 'כשתגדל תבין'. ההורים שלי חינכו אותנו להיות כמו כולם, כמו הצרפתים והאנגלים. מבחינתם, החזרה בתשובה שלי הייתה כישלון מוחלט של החינוך שלהם. בהתחלה הייתי מסורתי ולאט לאט הקפדתי יותר ויותר על מצוות. הורי נפגעו כי לא אכלתי אצלם בשר. התחלתי להקפיד על כשרות".



אשתו של פטריק, ז'קלין, יהודיה פריזאית ממשפחה מסורתית אותה פגש במהלך לימודיו באוניברסיטה, הייתה בחודש שביעי, כאשר בסוף שנת 1981 הם ושני ילדיהם הגיעו בשעה ארבע לפנות בוקר לשדה התעופה לוד יחד עם הרבה עולים נוספים.



אנשים דפקו את ראשיהם בקיר מתוך כאב



המשפחה התמקמה בחיפה, והוא החל לעבוד במחלקה לטיפול נמרץ של בית-חולים רמב"ם כאשר פרצה "מלחמת שלום הגליל". בית-חולים רמב"ם היה בית-החולים העיקרי שאליו פונו הפצועים לטיפול. סורקין: "פתאום אני מוצא את עצמי לבד, אחרי שבועיים בטיפול נמרץ, מקבל פצועים בלי לדעת לדבר עברית ובלי להכיר את המנטליות הישראלית. כל הרופאים האחרים הוצבו בחזית ובמחלקה נשארנו רק אני ורופא נוסף. זה היה ניסיון קשה מאוד. חזרתי לראשונה הביתה אחרי שבועיים, ובקושי זכרתי את משפחתי וילדיי. אישתי הלכה לעשות קניות וביקשה ממני לשמור על הילדים ואני נרדמתי על הספה. בינתיים, הבן הקטן בן השלוש, הסתובב בשכונה עירום כולו. בשבועיים האלה ראיתי אנשים דופקים את הראש בקיר מכאב על אובדן יקיריהם ולא ידעתי מה לעשות עם פרצי הרגשות האלה. בצרפת לא ראיתי אנשים בוכים ולא צועקים כי הפגנת הכאב נעשתה בצורה שונה. המקרה שהכי נגע לליבי היה מקרה של אב שאיבד את שני בניו באותו יום. הכאב הזה של המשפחות נשאר איתי. אני לא חושב על זה, אבל לפעמים זה יוצא ממני החוצה. אחרי השבועיים ההם, למדתי המון על ארץ-ישראל".



סורקין לא שוכח לפרגן לאישתו, היום מורה בבית-ספר תיכון, על תמיכתה: "כאשר אתה עולה חדש ואישתך הולכת אתך באותו כיוון, זה מחזק. היא עברה איתי דברים לא פשוטים, אבל תמיד המשיכה לחזק ולתמוך. היא סופגת את הכל ואני מרגיש שמגיע לה את כל הכבוד".



לא יכול שלא לבכות



אחרי שנתיים של עבודה ברמב"ם עבר סורקין לאיכילוב ומאז, זה 21 שנה, גורלו נקשר עם המחלקה לטיפול נמרץ במקום, כאשר ב-15 השנים האחרונות הוא משמש בה כמנהל: "כשאתה עובד בטיפול נמרץ אתה לא יכול שלא לבכות. אנחנו מקבלים את התוצאה של המלחמות ושל הפיגועים. שירתי בצה"ל ביחידה לחילוץ ופינוי של חיל האויר וגם שם פגשתי בלא מעט מצבים קשים, אבל פה באיכילוב זה לחם חוקנו. במקרה של פיגוע, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים תומכים במשפחות, אבל לרופאים ולאחיות אין תמיכה. הם לבד מול כל הכאב הזה. בשבילי, התפילה והאמונה זו דרך מסוימת להקל על הכאב. חוץ מזה שפיתחתי מנגנון הדחקה שמאפשר לי את עבודתי. לפעמים, אני לא יכול יותר. אני עולה על הגג של בית-החולים ובוכה. כמנהל אתה צריך לחייך כל הזמן ואסור שיראו שאתה נשבר. אחרי הפיגוע בדולפינריום, הגיעו אלינו ילדים בני 14-18 כמעט בלי ראש והוריהם, עולים חדשים מאופקים ושקטים, ביטאו את הכאב שלהם בכך שהראו את התמונות של יקיריהם בריאים ושלמים. ומה אתה יכול לעשות מולם? אתה חייב לעודד ולחייך. אני מאמין שזה תפקידי בעולם, לעזור לטוב. רופא מציל חיים. הוא משתדל, ואני עושה הכל כדי לוודא שלא פיספסתי אפילו מיליגרם של תרופה, או טיפול, מול המחלה. החלק הקשה ביותר בטיפול נמרץ הוא לקבל החלטות גורליות. אני מוביל צוות של רופאים ויש מצבים שכל אחד מהם ממליץ על טיפול אחר ואני הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה הסופית. אני מתפלל לבורא עולם כל פעם מחדש כאשר עליי לקבל החלטות קשות"



העבודה בטיפול נמרץ, כך טוען פרופסור סורקין, בשל אופיה, דורשת יצירתיות רבה מהרופאים: "אני מסביר לרופאים הצעירים, שבספר המחלות מוגדרות, אבל החולים לא קראו בספר, ולכן אף חולה לא מגיב בדיוק כמו בספר. אנחנו בני-אדם ובני-אדם זה לא רק גוף, אלא גם נשמה המשפיעה על הגוף ולכן צריך בטיפול נמרץ למצוא, לעתים, דרכים חדשות, להיות יצירתי, לעשות את המקסימום ולקחת אחריות. אנחנו חושבים על החולים שלנו 24 שעות ביממה, זו לא עבודה שגומרים משמרת והולכים הביתה. תמיד יש רעיון חדש, ניסיון חדש, כיוון אחר. זו עבודה של 24 שעות כל ימות השנה. אנחנו עובדים בצוות, כמו במשפחה".



ביהדות הדתית צריכים לתת דוגמה



סורקין זוכר במיוחד פצוע בפיגוע, שחזר בתשובה: "קיבלנו בחור צעיר, שהיה צריך לעבור ניתוח קשה בבטן וכריתת יד. הוא היה בסכנת חיים והצלחנו לאוששו. כשבאתי להוציא ממנו את צינור ההחיאה, הוא חשב שאני רב וסיפר לי שחזר בשאלה. הוא אמר לי: 'עזבתי את הכל, התחלתי לעשן בשבת ולראות טלוויזיה, וביום הפיגוע ידעתי שעומד לקרות לי משהו, אפילו הכנתי את כל המסמכים שלי. לא ציפיתי שזה יהיה פיגוע, חשבתי על תאונת דרכים'. אחרי חודשיים הוא בא לפגוש אותי עם חיוך על הפנים וכיפה על הראש".



השיבה ליהדות בעיני סורקין היא לא רק קבלת עול מצוות: "אני רואה בכולם בני-אדם, אבל אני חושב שהיהדות הדתית צריכה לשמש דוגמה, דווקא בחברה בה אנו חיים, חברה בה הנשמה הבהמית מודגשת. אנחנו חושבים רק על הצרכים הפיזים שלנו; להחליף מכונית כל שנתיים, איפה נראה את הסרט הזה או האחר, מה נלבש, מה נאכל, ושוכחים שלכולנו יש גם נשמה אלוקית. השכם בבוקר, אחרי שאני חוזר מהעבודה בטיפול נמרץ, יש בי חוסר רצון ללכת להתפלל, אבל כשאני מתגבר על עייפות הגוף והולך לתפילה, אני מרגיש חופשי. אני מרגיש אדם".



הכסף כשלעצמו אינו זה שמנחה אותו: "כסף ורפואה לא הולכים ביחד. אני חושב שמהות הרפואה זה לא עסקים, אלא לעזור לזולת. כרופא גם אם לא אקבל כסף, אמשיך את עבודתי. היה מקרה שקיבלתי צילצול באחת עשרה בלילה, מאישה שבעלה נפגע בתאונת דרכים, והיא ביקשה שאבוא במיוחד לראות אותו. זה היה מרחק שעה נסיעה, ובדרך חשבתי שהיות שמדובר בביקור פרטי, אוכל לפחות לקבל תגמול ראוי. בדקתי את החולה ונשארתי אתו עד הבוקר, ובבוקר, כאשר יצאתי וראיתי את משפחת הנפגע, האישה עם ילדיה, אומללה, בוכה ועייפה, לא הייתי מסוגל לקבל ממנה כסף".



החיבור בין כסף ורפואה בארץ מעורר אצלו ביקורת קשה: "כל הזמן יש קיצוצים ואף אחד לא רוצה להשקיע כסף בבניית בתי-חולים, והתוצאה היא שמי שיש לו כסף יכול לקבל טיפול טוב ויכול לנסוע לקבל טיפול בחו"ל, אבל רוב העם לא בהכרח מקבל את הטיפול שמגיע לו. אולי צריך רפואה פרטית, אבל לא על חשבון הרפואה הציבורית. היום הצעירים לא רוצים ללכת ללמוד רפואה כי מדובר בהשקעה של הרבה זמן, ואין הרבה כבוד וגם לא הרבה כסף. בתי-החולים מקוצצים תקציבית ולכן קשה להשקיע ברכישת מכשור, שלעיתים הוא קריטי להצלת חיי אדם. תרופות רבות, אשר אנשים זקוקים להן כדי להישאר בחיים, לא נמצאות בסל התרופות, והמשמעות היא הוצאה של עשרות אלפי שקלים בחודש המוטלת על אנשים, שלא תמיד יש להם. אני מרגיש כי המצב הידרדר מאוד בעשר השנים האחרונות. פעם, כשהייתי יושב עם חברי הנהלת בית-החולים, היו מתייעצים איתי לפני רכישות של ציוד מבוקש והרבה ממה שביקשתי הייתי מקבל. היום, כל בקשה כזו כרוכה במאבקים תקציביים ואנחנו נאלצים להיעזר, לעיתים, בתרומות. המצב התקציבי של מערכת הבריאות קשה ומורכב, ומדי פעם אני נדרש לנמק ולהסביר מדוע השתמשתי בטיפול זה או אחר, כי העלויות של האישפוז בטיפול נמרץ הן גבוהות מאוד. עם זאת, אני לא זז מפה, לא מהמחלקה ולא מארץ-ישראל. במשך השנים הגיעו אלי הצעות עבודה שונות, אבל אני מרגיש שאני שייך לפה וזה לא עומד בסימן שאלה".

צילום: שחף הבר
צילום: שחף הבר

הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
תגובות
הוספת תגובה
כותרת:

תגובה:


אין כרגע תגובות לכתבה זו


© 2018 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן