פ. ברוד


נירה (שם בדוי) נלחצת מאוד כאשר זוג ידידים מגיע לסעודה. היא בודקת שוב ושוב את רשימת התבשילים, לפי סדר הגשתם, מעבירה יד על השיש הבוהק כדי לוודא שאין עליו אף פירור. אורחים מגיעים ואותה זה מלחיץ נורא!

יש נשים שאירוח בסעודות שבת או חגים הוא אצלן מעשה תכוף ומקובל. אין אלו נשים מזן אחר. אם כן, מה הסוד שלהן וכיצד הן מצליחות לעשות זאת, ועוד בחיוך?

סביב השולחן העגול עמנו השבוע נשות החיל הגב' עדי קשת, שליחה במערב הוותיק של ראשון לציון, הגב' בת שבע כהן, שליחה בעיה"ק חברון והגב' הינדה גרליצקי, שליחה בתל אביב. (אם כי מובן מאליו שאירוח בכמויות אינו דווקא נחלתן של שליחות. ובבואנו מחודש תשרי נשוב ונעלה על נס את נשות החיל של קראון הייטס שכבר הפכו לסמל של הידור במצוות הכנסת אורחים).

הכירו את האורחים

ספרי לנו על האירוח שלך, על המאפיין אותו ועל אוכלוסיית המתארחים.

עדי: האורחים שלי מגוונים מבחינות רבות: מגיעים צעירים ומבוגרים, ברמות שונות של שמירת תורה ומצוות – החל מחב"דניקים שגרים באזור מגורנו ועד המתהדרים בקוקו ועגיל – וכל מה שביניהם. גם בני המשפחה המורחבת שלנו מצטרפים לעיתים אל החגיגה.

רוב האורחים אינם מודיעים על בואם. חלק מהם מעבירים הודעה שלא תמיד מגיעה אל יעדה עוד לפני שבת. ובקיצור: אני אף פעם לא יודעת כמה אורחים יגדשו את שולחן השבת שלנו, אך הדבר לא מלחיץ אותי וכבר התרגלתי לכך.

הינדה: גם האורחים שלי מגוונים וכוללים אורחים חדשים, דוברי עברית או אנגלית, ואורחים קבועים שמגיעים בכל שבת, (אלו האחרונים, כבר מרגישים כמו בני בית ושואלים אם מגיעים אורחים לשבת...).

האירוח אצלי החל ממש מייד אחרי החתונה. בעוד זוגות צעירים טריים הולכים להתארח אצל ההורים, גרנו אחרי החתונה בקראון הייטס, ואורחים נשלחו אלינו דרך צא"ח לעיתים תכופות, כמו גם בנות מ'מכון חנה' ובחורים (בשבתות שונות) מ'הדר התורה'. אירוח בשבתות היה עבורי דבר מובן מאליו. בכפר חב"ד של ילדותי לא הייתה משפחה בכפר שלא אירחה בשבתות קיבוצניקים, נערי בר מצווה וכדומה וכבת הכפר גדלתי בידיעה שכך נראה שולחן שבת!

בת שבע: האירוח שלנו מייחד את עיר האבות והעיר שהתאפיינה בהכנסת האורחים במשך דורות. רוב האורחים שלנו, אולי שני שליש מהם, הם חיילים שמשרתים בעיר (לפעמים יש המוותרים על שבת חופשה כדי להישאר לסעודה אתנו), ואילו השליש הנוסף הם תיירים מחו"ל שבאים לבקר פה, סטודנטים ואפילו 'תמימים', חברים של בני מהישיבה.

יש כמובן קסם מיוחד באירוח במקום כה קדוש. מרפסת הסוכה שלנו הממוקמת בין בתי השכנים, בבנייה הצפופה של חברון, נקבעה למקום האירוח כל ימות השנה, כאשר רק בחג הסוכות יש עליה סכך.

התארגנות ורמת ציפיות

קשה להתארגן אפילו עם מספר מדויק של אורחים. איך את מתארגנת עם קניות, בישול ולוגיסטיקה כללית שבוע אחר שבוע, בלי לדעת תמיד לכמה אורחים בדיוק לצפות?

הינדה: בתקופת האירוח הראשונה שלנו בארץ, הייתי מטופלת בקטנטנים ותנאי המחיה היו שונים. מתוך רצון לא לפגוע באירוח אך גם לא לפגוע בי – בעלי היה מקל עליי ונוסע לכפר חב"ד כדי לקנות סלטים מוכנים אצל הגב' ספרנאי. אז עוד לא היו אפילו כלים חד פעמיים כפי שיש היום, ובכל זאת תמיד היו אורחות נחמדות שנחלצו לעזור.

היום יש כבר אורחות קבועות שמגישות ולא עוזבות עד שהמטבח נקי. לעומתם האורחים מסירים את הלוחות מהשולחנות ודואגים להניח במקום גם את ה"חמורים" של השולחנות.

אני בעד להקל על עקרת הבית, ובמידת האפשר לא לפגוע באלגנטיות של שולחן שבת ובכבוד השבת. על כן אני מרשה לעצמי להשתמש בכלים חד-פעמיים, ויחד עם זה להניח סכו"ם אמיתי וכוסות זכוכית – דבר המשווה מראה מכובד ומזמין לשולחן.

ההכנות לשבת מתחילות אצלי במוצאי שבת, בכל יום אני מכינה מאכל שונה ועד שבת יש מגוון מחמיא ומשביע. ולגבי הכמות: למדתי להכין כמויות ענקיות בכל שבוע, מעשה שבשגרה. כך, אם מגיעים אורחים רבים לא חסר ב"ה אוכל, ואם לא – מתקיים במקרר שלנו הנאמר "ממנו מתברכין כל הימים"...

בת שבע: היות ואף פעם איני יודעת את הכמות המדויקת של אורחים שיגיעו לסעודה, גם אני מכינה תמיד כמות ענקית המתאימה לשמונים עד תשעים סועדים (ראי מדור מתכונים). בפועל מגיעים בממוצע בין ארבעים לשמונים סועדים, כאשר בשבת פרשת חיי שרה ובחגים הכמות עולה על אלו. מעטות מאוד הן הפעמים שבהן הייתי חייבת לזרוק אוכל, בפרט בעיר מגוריה וקבורתה של הרבנית מנוחה רחל שעליה מסופר שהקפידה לא להשליך את מאכלי השבת...

גיליתי שאם אני מאורגנת דיי, אני מצליחה להספיק הכל. הרשימות שאני מכינה עוזרות לי מאוד. הימים בשבוע לקניות ובישול הם קבועים, כאשר בימי ד' נערכות הקניות, בימי ה' ההכנות לבישול: קילוף, קיצוץ, ניקיון העופות וכדומה, וכך שנשאר לי בימי ו' רק להכניס תבניות לתנור ולהעמיד סירים מוכנים על האש. אם כי אין לי מטבח תעשייתי, שני התנורים ושני המקררים שלי מקלים עליי מאוד.

ובנוגע לבישול: עד לא מזמן עשיתי את כל האוכל בעצמי, כולל אפיית חלות. בחודשים האחרונים, כבקשת בעלי, התחלתי לקנות חלק ממאכלי הסעודה של ליל שבת. אני עדיין אופה חלות בעצמי ומבשלת חלק גדול מהתבשילים.

עדי: גם אני תמיד לוקחת בחשבון שיבואו הרבה יותר אורחים מהמצופה (למרות שאת הוותיקים אני מנסה ללמד להודיע מראש...) ובהתאם לכך אני נערכת.

מאז הנישואין שלנו, בעלי היה מביא כמויות של אורחים. בס"ד הצלחתי תמיד שלא יצאו מהבית רעבים ואם חסר מאלתרים סלט נוסף ועוד מאכל, וב"ה כולם שבעים. במשך הזמן התרגלתי לכך שעליי להכין הרבה יותר מראש. אני מכינה יותר תוספות ויותר סלטים, ואם קורה שלא מסיימים את האוכל באותה סעודה – יש אורחים אחרים שיאכלו זאת למחרת.

האירוח מאתגר אותי אבל לא מלחיץ. אני אוהבת את התכונה והאירוח ומייחסת להם חשיבות. אני משתדלת להיות מוכנה בהתאם לצורך שאולי יתעורר.

ועוד דבר: למדתי עם הזמן להכין מתכונים פשוטים ולא מורכבים. וכך, מצד אחד לא לטרוח מדי ומצד שני להכין דברים טעימים שאנשים אוהבים. ברגע שאת מורידה את רמת הציפיות מעצמך להכין רק מתכוני גורמה וכדומה, את פחות נלחצת ומארחת יותר בשמחה.

גם להגיש וגם להתחבר

זמן הסעודה מוגבל. איך אפשר לשלב את הפן הטכני של הגשה וניקיון עם הפן החברותי-רגשי-אישי?

בת שבע: בעלי שיחי' אוהב תמיד לדבר אל האורחים דווקא כשכולם אוכלים ואז שקט יותר סביב השולחן...

גם בפן הזה, אני מוצאת שארגון מוקדם מסייע בעת הסעודה. החלות כבר פרוסות ונתונות בתוך סלסילות (מלבד אלו של ה'לחם משנה' שחייבות להיות שלמות), מגשים מוכנים ועליהם הכוסיות פזורות ורק נשאר למזוג לתוכן מהקידוש, וכל הסלטים כבר בקעריות – זה מקל על המלאכה. פעם היה אורך לי להגיש מרק כמעט שלושת רבעי שעה. מאז למדתי: קניתי מרקיות גדולות, אני מניחה במרכזי השולחנות קעריות מרק וכל אורח מוזג לעצמו. כך יש לי זמן להתייחס אל האורחים שלי ולקבל אותם במאור פנים וללא לחץ.

בדרך כלל יש גם מי שמציע לעזור במטלות האירוח ואני מקבלת את הצעות העזרה בשמחה. כדי להקל על כל המסייעים במלאכה, גם ארונות החד-פעמי וגם כל דבר אחר במטבח חייב להיות מאורגן ומונח במקום.

עדי: בביתנו ב"ה הסעודה מתארכת בדרך כלל. יש מספיק זמן לשבת ולהקשיב, זמן לניגונים וזמן להגיש ולהוריד.

היו ימים שהייתי צריכה לעזוב את השולחן להאכיל תינוק וכדומה, וחשבתי לעצמי: טרחתי כל כך הרבה ואני אפילו לא נהנית... היום גם אני למדתי להיעזר באורחות בהגשה ובפינוי, למדתי להשתמש בכלים חד-פעמיים, וכך אני מסוגלת ליהנות משולחן השבת, הן מהאווירה, הן מהאורחים וגם מהאוכל עצמו. בעלי שיחי', בחלוקה הלא רשמית של עבודת הצוות שלנו, הוא הממונה על הרוחניות ודברי התורה בעוד אני עוסקת בהכנת הגשמיות שהיא למעשה גם כן רוחניות. וברור שלכל דבר צריך סייעתא דשמיא. אנחנו עושים את שלנו, מתפללים וסומכים על הקב"ה שיעשה את שלו.

הינדה: אני לא דוגמא מתאימה למי שמתמרנת בין אירוח פיזי לאירוח לבבי-אישי. היום אני כמעט כמו מלכה ליד השולחן משום שהאורחות הקבועות נהנות להגיש ולארגן, כפי שהזכרתי, ויש לי אפשרות לשבת ולשוחח ולתת הרגשה טובה. גם בשנים עברו די הצלחתי לתמרן בין האורחים והמטבח בעזרת בנותיי, שכאשר אני הייתי במטבח הן עזרו לנהל שיחה ולארח וכן להיפך. בכלל, אני מוצאת ששולחן השבת, גם ללא שיחה מתוכננת, משפיע המון על המשתתפים בו. האורחים מבחינים בכבוד ובהערכה ששוררים בין בני המשפחה המארחת ובהתנהלות הכללית, וזה עצמו נוסך כוחות ומעורר רצון לחקות.

איפה הילדים בתמונה?

איך את משלבת את היחס שמגיע לילדים עם היחס לאורחים?

עדי: אצלנו הילדים הם חלק בלתי נפרד מכל העניין. קודם כל הילדים ממש דורשים אורחים. אחד הילדים שלי לא היה מוכן לשבת לשולחן שבת ללא אורחים, ואם אי פעם ארע מקרה כזה, הוא היה מבקש מבעלי לצאת אתו החוצה לרחוב כדי לחפש אורח... לפני הראיון הזה שאלתי את ילדיי מה הם חושבים על אירוח. התגובה המיידית הייתה "מתי?" ומייד לאחריה הם הגיבו גם: "אוהבים את זה" או "אורחים זה כיף".

אצלנו, לא רק שהילדים אינם מפסידים תשומת לב מהאירוח, אלא אפילו מרוויחים עוד מאזינים. חלק מ"הצגת" הערב זה כאשר כל ילד בתורו מוציא את דפי הקשר, מראה, מסביר ומפגין בקיאות. האורחים הוותיקים כבר מכירים את הנוהל הזה בו כל ילד מספר.

האורחים שומעים את הילדים מספרים פרשת שבוע, ענייני דיומא והידע היהודי הנשפך הזה ממש מרגש אותם וגורם לקירוב הלבבות.

בת שבע: גם בסעודות שלנו הילדים מהווים חלק אינטגראלי ממהלך הסעודה. ילד אחד אחראי לעזור לאורחים למצוא, במבוך הבניינים של שכונת אברהם אבינו, את הבית שלנו, השני נקרא 'אחראי שולחן' ותפקידו להושיב את החיילים, לוודא שלכל אחד יש כיסא ודי אוכל, לוודא שגם הביישנים מוצאים את מקומם, השלישי אחראי על השירה ואפילו הקטנים רצים להודיע לי אם חסר אוכל.

בליל שבת הילדים שלי הם שלוחים לכל דבר, ובסעודת היום קוראים את דפי הקשר ואנו מקשיבים למה שלמדו במשך השבוע.

הינדה: בביתנו הונהג שבליל שבת אנחנו מארחים ומתמסרים לאורחים, ואילו הסעודה בשבת ביום (בגלל התוועדויות, תפילה באריכות וכדו' שאז זמן הסעודה משתנה) מוקדשת רק לבני המשפחה. יחד עם זה גם בליל שבת הילדים די 'מככבים' אם בחזרה על שיחה, אמירת דבר תורה וכדומה, כך שאינם 'סובלים' מהאירוח המתמיד.
פעם השתתפה אחת מבנותיי בסדנא של בנות השלוחים, בה העלו הבנות קשיים. היא חזרה הביתה נרעשת ואמרה שיש בנות ממורמרות בגלל אירוח... ושאלה: איך אפשר לרטון על דבר יפה כל כך?... לגבי ילדיי, האירוח מוסיף נופך לבית ולמשפחה, ואם ההורים משכילים לתת תשומת לב לילדים - האירוח מאפשר רק להעשיר את חיי המשפחה ולא להיפך.

סיפור אורח

ספרי על סיפור אירוח מיוחד שארע לך.

בת שבע: סיפורים שונים ומעניינים מתרחשים על יד וסביב שולחן השבת שלנו. פעם התארחו אצלי אורחים מהסוג שמציע עזרה ומשתתף בכל המטלות.

כאשר שני חיילים הציעו עזרה, אמרתי להם בצחוק שהשבוע אין צורך לעזור, אבל אם הם רוצים הם יכולים לבוא ולשטוף כלים במוצאי שבת. כולנו צחקנו והם הלכו. כרבע שעה לאחר צאת השבת דפקו שני החיילים בדלת, והגיעו נכונים להדחת כלים...

סיפור אחר קשור בכך שבעלי, הרב דני, קם תמיד בסעודת שבת, מציג את עצמו ואת בני המשפחה ואחר כך מזמין את האורחים להציג את עצמם ולספר משהו. בדרך כלל מישהו מהאורחים אומר "קוראים לי X ואני חילוני" ונותן בכך הזדמנות לדני להסביר ש'חילוני' מגיע מהמילה 'חול', ויהודי לא יכול להיות חילוני, משום שכל יהודי הוא קדוש.

פעם הגיע אלינו מפקד הפלוגה. אחרי שדני דיבר, הוא קם להציג את עצמו ואמר "קוראים לי כך וכך, אני המ"ם פ"א ואני חילוני". דני הפסיק אותו ונתן הסבר, ואז חידש האורח את דבריו ואמר: "קוראים לי כך וכך, והערב גיליתי שאני חילוני קדוש"...

עדי: היינו אז שלוחים טריים מאוד. שבת אחת הגיעו עשרים אורחים בהפתעה גמורה, ובשבת שלאחריה, כאשר הגיעה שוב קבוצה גדולה של אורחים, זיהיתי אחד מהם שהיה אצלנו כבר בשבת הקודמת.

החמאתי לו על הדרך הארוכה שעשה ברגל שבת אחר שבת, ואז, הודה (הוא באמת לא ידע כמה העציב אותי) שאמנם בשבת הקודמת הוא צעד ברגל מרחק גדול, אך כשראה שהשבת יורד גשם, החליט להגיע ברכבו...

אך ה' חשבה לטובה. בעקבות הקשר שנוצר עם בחור זה, הוא החל להגיע מדי שבוע, להשתתף בשיעורי חסידות והלכה, ו... היום הוא ברוך ה' מנהל ביחד עם אשתו בית חסידי מובהק וכבר סיים 'סמיכה' בהיכל שלמה.

הינדה: אחת מהאורחות הקבועות שלנו היא שחקנית לשעבר שהחלה את דרך החזרה בתשובה על ידי ארגונים שונים. כשהכירה את חב"ד והפכה להיות בת בית אצלנו, התקבלה להצגה נחשבת בתפקיד נחשק ומכניס. מבחינת התוכן, ההצגה התאימה לה ולעובדה שהיא כבר הקפידה על שמירה של כמה וכמה מצוות.

בתוך קלחת החזרות להצגה, הסתבר לה שהצגת הבכורה נקבעה לליל שבת. היא התקשרה אליי ושאלה לדעתי. היא גם ציינה ששנים ספורות קודם לכן, כשכבר החלה ללמוד על שמירת שבת, פסק לה אחד הרבנים שהיא יכולה ללכת ברגל לתיאטרון ולא להפסיד את עבודתה. הפניתי אותה כמובן לרב החב"די שלנו, בעלי שיחי'. הרב פסק שהבעיה ההלכתית אינה מסתיימת בנסיעה לתיאטרון, אלא גם במקום עצמו יהיו חילול שבת ופעולות אסורות שונות. הוא יעץ לה לוותר על התפקיד למרות ההילה, הפרנסה והרצון העז לקבלו.

יום אחד קיבלתי טלפון: "החלטתי לוותר על התפקיד! כאשר ישבתי באולם בו התבצעו החזרות וחשבתי: אני אשתתף בפרמייר, במופע הפתיחה, בתיאטרון החשוך, ובאותו זמן בבית של הינדה יוציאו מהמטבח פשטידת בטטה ופאי קישואים... לא יכולתי לשבת שם".

"הפשטידות שאת מגישה", אמרה השחקנית הרואה דברים לעומק, "אינן אוכל סתמי, הן מבטאות את היחס לשבת קודש. העוגות הן לא עוגות של יום חול, אלא מבטאות את ההתייחסות לדברים של קדושה".

אותה שחקנית, למרות האמביציה שהייתה לה להעפיל בעולם התיאטרון, הודיעה: "אם הצגת הבכורה תתקיים בשבת, לא אשתתף". שבוע לאחר מכן התקשרו אליה: מסיבות שונות, הועברה הצגת הבכורה ליום חול באמצע השבוע.

*

כתוב "אין אורח מכניס אורח". המילה "אֵיין" באידיש משמעה "אחד". אמרו אצל חסידים: איין אורח – אורח אחד, מכניס עוד אורח.

יש בתים בערים שונות, וביניהן בחברון, בראשון לציון ובתל אביב שאצלם הפתגם החסידי ופשרו מתקיימים בהידור.

מודל חיקוי

מספרים על האירוח במחיצת הרבי:
הרב חיים גוטניק ז"ל, היה פעם בין המוזמנים לסעודת יום טוב במחיצת הרבי. הסדר היה כזה: המקום בראש השולחן, מקומו של הרבי הקודם, נותר ריק. הרבי ישב מצידו האחד ומצידו השני ישב גיסו, הרש"ג ז"ל. הרב גוטניק ישב לצידו של הרש"ג, כמעט מול הרבי, ומכיוון שישב מול, לא היה נעים לו לאכול והוא ממש רעד. הרבי העיף מבט לעברו ושאל: "מדוע אינך אוכל?" השיב הרב גוטניק בשאלה ואמר: "אני כוהן ואיני מבין כיצד היו הכוהנים מסוגלים לאכול בבית המקדש, מקום של קדושה נעלה כזו?" - ענה לו הרבי בחיוך מבין: "בפעם הראשונה זה תמיד קשה"...

*

מפי אלו שזכו לאכול על יד הרבי (בקומה השנייה) שמענו על שתי הנהגות:

א. הרבי לא התחיל לאכול עד שסיימו להגיש את האוכל לכולם, למרות שכמובן הגישו לו תמיד ראשון.

ב. הרבי הוסיף "לשחק" בסכין ובמזלג גם כשסיים לאכול, כדי שיהיה נעים לכל מי שעדיין לא גמר, להמשיך לאכול.