הרב דובי ברוד יועץ חינוכי מוסמך ומטפל בנוער
במסגרת המועצה האזורית עמק לוד

בשנים האחרונות אני מתמודד יום-יום עם הבעיה הכואבת ביותר לציבור שלנו – הנשירה. במסגרת עבודתי צללתי עמוק-עמוק לתוך הבעיה הזאת. ישבתי אין-ספור שעות עם הנערים, והם חשפו בפניי דברים שלא סיפרו לאיש.

בשנים האלה הגעתי להכרה עמוקה של תהליך הנשירה לכל אורכו. השלב שבו תלמיד ישיבה מוצא את עצמו ברחוב – הוא כבר שלב מתקדם מאוד. קדמו לו שלבים רבים, שלא טופלו כראוי. למדתי להבין מה קורה בנפשם של בחורים שנמצאים בישיבות, נראים בחורים חסידיים לכל דבר, אבל התהליכים ההרסניים כבר אוכלים אותם מבפנים. למעשה, הסיפור מתחיל הרבה קודם, בשנות הלימודים בתלמוד-תורה וב'חדר'.

בתום כל יום של עבודה קשה ומתישה, בעיקר נפשית, אני חוזר הביתה ושואל את עצמי שאלה אחת: מה עושים כדי שזה יהיה אחרת? איך מבטיחים שבעיות כואבות כל-כך יטופלו בשלב הראשוני שלהן, ולא יצברו מוגלה שתתפוצץ כאשר זה כבר מאוחר מדי?

כמה מהתובנות שרכשתי ומהמחשבות הממלאות אותי אתכבד לחלוק כאן עמכם.

מוכרחים לחשוב אחרת

מערכת החינוך הכללית בימינו דוגלת בכיתה הטרוגנית, שבה יינתן מענה לכולם. סיוע למתקשים, אתגור לימודי למחוננים, טיפולים רגשיים וניסיון להתאים את המערכת לילד ולא את הילד לפס הייצור.

למרבה הצער, עולם הישיבות עדיין לא התאים את עצמו לאתגר הזה. גם היום, כמו בעבר, ה'טובים' מצליחים והחלשים סובלים, או למצער – נושרים. המערכת שלנו עדיין לא בנויה לתלמידים הזקוקים ליחס מיוחד.

תלמידים שבורכו ביכולות קוגניטיביות גבוהות, ללא בעיות משמעת והתנהגות, ומגיעים מבתים תומכים – עושים חיל. הם פורחים וזוכרים תמיד את מוסדות החינוך לטובה. לעומתם, מי שבאים ממציאות חיים מורכבת יותר – לקויי למידה, בעלי בעיות קשב וריכוז, ובעיות רגשיות שלא טופלו, חווים את המוסד כמקום מתסכל, וכגודל המצוקה או הלקות - כך עוצמת הכאב.

מסגרת שמנציחה את הכישלון

לאורך השנים נעשו ניסיונות לבנות מערכת מותאמת לאותם בחורים שלא שרדו את המסגרות הרגילות. ניסיונות אלו לא צלחו. כשיודעים מה באמת עובר על הנערים האלה, מבינים שמסגרת כזאת אינה יכולה להצליח.

כי מה בעצם קרה כאן? אותם בחורים רצו בכל מאודם ללמוד, להצליח, להיות חסידיים ולגרום נחת לעצמם ולהורים. הם לא הצליחו כי עמד לפניהם קושי שלא היה בכוחם לגבור עליו בכוחות עצמם. הם היו זקוקים למענה המותאם לכל יחיד לפי צרכיו האישיים, ולא קיבלו אותו.

הנערים השתדלו ככול יכולתם, אך לאחר שעות של שיעורים שבהם התקשו להשתלב בגלל קשיי למידה, ולאחר אין-ספור מצוקות רגשיות שלא קיבלו מענה מקצועי – הם נשרו, מתוסכלים ומאוכזבים.

רבים מהנערים מלאים טענות על המערכת. האמון שלהם בה נפגם. האמון ביכולות שלהם נעלם. רובם מפתחים דחייה עצומה ללימוד בכלל ולגמרא בפרט. הם מתקשים להסתגל למשמעת ומפתחים הנהגות רחוביות ותרבות עבריינית. כשאנו מנסים לקבץ אותם יחד ולשקמם, אנו מגלים שלפחות למקצתם זה כבר מאוחר מדי. בעבר הם ניסו, התאמצו וזעקו לעזרה, אך לא היה מי שישמע וייתן להם מענה.

מסגרת מיוחדת לאותם נערים יוצרת קבוצה מלאת תסכול ומרמור. עצם ההתקבצות המשותפת של הנערים האלה פוגעת בהם. הם מתקנאים בחבריהם שמצליחים בישיבות, וזוכרים כמה הם רצו להצליח. עובדת היותם במסגרת שונה מצביעה על הכישלון. העזרה במצב הזה מורכבת הרבה יותר וההצלחות קטנות. נחלצנו, כביכול, לעזרתם, אך מאוחר מדי!

'חליפה אישית' בישיבות

אנו מוכרחים לחשוב אחרת, לשנות את אופי החשיבה לחלוטין. ישיבה אינה יכולה עוד לפעול כבית חרושת או כפס ייצור המוני. הישיבה אמורה לנסות ולתפור 'חליפה אישית' לכל בחור ובחור.

הצורך הזה חיוני גם לבחורים הטובים והמוכשרים. פגשתי נערים שנשרו מישיבות, אבל באבחונים שעשינו גילינו למרבה הפלא כי הם נערים מחוננים, ללא קשיי למידה. מוקד הבעיה שלהם היה הפוך – חסר באתגרים. הם הבינו הכול בקלות רבה והשתעממו. גם הם זקוקים ל'חליפה אישית'.

השינוי צריך להתחיל מהישיבות הטובות דווקא. בחורים מחוננים צריכים לקבל עידוד ודחף לניצול כישוריהם. בחורים מתקשים זקוקים לשיעורי עזר במסגרת הישיבה. הם צריכים מורים להוראה מתקנת, בדגש על לימוד הגמרא (מקובל לחשוב בטעות שלקויי למידה זקוקים ללימוד ברמה יותר נמוכה. למעשה, לא הרמה היא המשמעותית, אלא דרכי הקניית החומר). נחוצה להם עזרה של מטפל רגשי או של יועץ, שישמש אוזן קשבת ומקור כוח לנער. כמו-כן דרוש שההורים ישתפו פעולה. בחלק גדול מהישיבות ההורים אינם משתפים את הצוות במידע על הנער, כי אינם מוצאים את הדמות המתאימה לכך. במצב כזה גם צוות הישיבה עומד חסר אונים ומשווע להכוונה והדרכה.

נערים עם לקויות למידה, שחסרים במיומנויות חברתיות, יעברו סדנאות חברתיות. המתקשים יקבלו מענה עוד לפני שיגלשו למסלול ההידרדרות הרוחנית, כדי לזעוק לעזרה. כך הישיבה תשמור על שמה הטוב, ומקבלי העזרה לא יחושו חריגים ובעיתיים.

השפה שבה הנערים זועקים

עלינו להבין כי נערים וילדים מתקשים להביע את מצוקתם במילים. הם מדברים במעשים! כשבחור בשיעור א' בישיבה קטנה מתוסכל מקשייו בלימוד, או סובל, למשל, מלקויות למידה, ואינו מצליח כבר כמה שבועות לעמוד בקצב ולהבין על מה המגיד-שיעור מדבר - לרוב הוא ינסה למשוך תשומת לב לבעיה על-ידי הנהגה לא ראויה. הוא יפריע בשיעור, יתחצף למגיד-שיעור, יאחר לסדרים, יחסיר, יתעמת עם המשגיח או המדריך, יתעמת עם הוריו במהלך שבת חופשה, יציק לאחיו. הוא יקווה שנבין כי משהו מציק לו.

כשייווכח שזה לא עוזר, הוא ישתמש בכלי הרבה יותר חזק, שאליו, הוא יודע, כולנו רגישים: בעיות ביראת שמים וירידה רוחנית. בתחום הזה, כל שינוי קל מקפיץ אותנו. אנו רגישים לכל חריגה. כשהבחור מתחיל לפזם שירים לא-ראויים ומזלזל בתפילות ובהנהגה חסידית - כולנו נעמדים על הרגליים. אבל אז אנחנו צריכים לעצור רכבת שכבר החלה לדהור!

הלוואי שנצליח להיות יותר עירניים ורגישים לכל שינוי קל במצב הלימודי, החברתי והרגשי של הבחור, כפי שאנו רגישים לשינויים ביראת-שמים ובהנהגה חסידית. הלוואי ונשכיל לקרוא אותו ולתת לו מענה בזמן.

ראיתי בחורים שנתקלו בקשיים בישיבה, וכשהבינו אותם נכון והישיבה נתנה להם מענה מקצועי, הידרדרותם נעצרה מיד. כשזה לא קורה, הבחור יגביר את הקצב וינסה להתגרות בנו עד ש...הישיבה לא תוכל לעמוד בכך והוא יסולק, עקב "הנהגה שאינה מתאימה לישיבה חסידית".

אבל מה בעצם קרה כאן? הקביעה על הנהגתו של הבחור נכונה, אך מבחינתו הוא חווה תסכול איום מנשוא: "הרגשתי כישלון בשיעורים, כולם סביבי מהנהנים בהבנה ואני פשוט לא קולט". או: "ראשי מלא במחשבות על הבעיות בשלום-בית של הוריי". או: "אני מרגיש בודד ודחוי בחברה". או: "עברתי התעללות שלא טופלה". הוא אוכל את עצמו מבפנים, לא מסוגל להתרכז בלימודים, אך גם מתקשה לבטא את כאבו במילים. הוא זועק אלינו בדרכו-שלו.

כשהוא נשלח הביתה הוא מלא כעס פנימי: "ביקשתי עזרה והתחננתי, בדרך שאני יודע. השתמשתי בכלי הכי יעיל כדי לבטא זאת – הידרדרתי ברוחניות. ובסוף סילקתם אותי כי אני לא מתאים??? אני רוצה להתאים! הלוואי והייתי מצליח להתגבר בכוחות עצמי ולחוות הצלחה בישיבה! הגעתי עם רצון עצום להצליח ולהיות בחור חסידי, אבל לא הצלחתי בלי עזרה מתאימה!".

הכעס הזה מתורגם להחלטה לפעולה: "עכשיו, כשהרחקתם אותי, תראו שלא אשאר בבית. בגיל ההתבגרות אני מוכרח להיות חלק מקבוצת שווים (בגיל ההתבגרות הבחור מייחס משקל רב לחברה, והמשפחה קצת נדחקת). אתחבר לחבורת נערים בני גילי שעברו, כל אחד בדרכו, חוויה של ניסיון, מאמץ חסר סיכוי, כישלון ואכזבה. אל תתפלאו למצוא אותי מדוכא או מעורב בעבריינות נוער. עד היום שימשה יראת-השמים כלי-ביטוי לקשיים שלי. מעתה היא תהפוך לסמל שבאמצעותו אצעק את מצוקתי ואת חוסר הסיפוק שלי מעצמי".

כולנו מקווים כי בעז"ה יפגוש את השליחים הנכונים יחזור בחזרה, אך גם במקרה הטוב, הוא יחזור פצוע ושותת-דם.

הלב נצבט מהמחשבה שאילו השכלנו להעניק לנערים היקרים הללו טיפול מקצועי, היינו יכולים להעניק להם חוויות של הצלחה בתוך הישיבות הקיימות!

היום יש כלים ואפשרויות

מניסיוני אני קובע חד-משמעית: מתוך עשרות הנערים שפגשתי, כולם נשרו בגלל קשיים לימודיים או רגשיים שלא טופלו בכל המישורים!

בתחילת דרכי התפתח אצלי כעס על אנשי הישיבות. הרגשתי שהאצבע קלה מדיי על ההדק בסילוק בחורים מהישיבות. כיום אני מבין שזה לא נעשה מרוע-לב או מאטימות, אלא שהצוות פשוט אינו מסוגל 'להכיל' בחורים מסוימים. כל עוד הבעיות הן 'קלות' - בעיות למידה קלות, בעיות משמעת או בעיות 'קלות' ביראת שמים - יש לישיבה יכולת ומשאבים אנושיים להתמודד, לתת מענה ולהצליח. אך כשמגיע בחור שסובל מקשיים רציניים, אין למעשה לישיבה אנשים מתאימים וכלים להתמודדות, אך יש להם חשש שהוא יפגע בחברה סביבו. זו הסיבה לדחייתו מהישיבה.

בימינו יש הרבה חומר וידע בנושאים הללו. הדברים נחקרים ונלמדים ויש דרכים ואנשי טיפול מדהימים כדי לעזור לנער. על הישיבות להפסיק לחשוש מההתמודדות, בתנאי שיעמידו לצורך האתגר הזה את המשאבים הדרושים ואת כוח-האדם המקצועי.
ב"ה, בתקופה האחרונה יש תזוזה רצינית בעולם הישיבות. הצוות יותר קשוב ויותר ערוך אך מוכרחים למנף זאת.

דוגמא אחת לטיפול נכון שהצליח: סיפרה לי אם לבן שעולה השנה לישיבה גדולה, שבנה אובחן בתלמוד-תורה כלקוי למידה וסבל מלקויות שגרמו לו לבלות חלק ניכר משעות הלימודים מחוץ לכיתה או בחדר המנהל. במבחן לישיבה הוא נכשל, ולא נמצאה ישיבה שתסכים לקבלו. לאחר לחצים/עסקנים וכדומה, אחד מראשי הישיבות הסכים לקבלו, בתנאי שההורים יממנו טיפול רגשי פעם בשבוע (הילד נכנס לייאוש עמוק בשל מצבו), והישיבה תדאג ללימוד פרטני. הבחור, שכבר צבר פערים מול בני כיתתו ובקושי שרד, נאלץ להתמודד עם חומר עיוני רב, לימוד אישי ומשמעת חזקה.

לכאורה, לא היה לו שום סיכוי להצליח. אלא שהישיבה הצמידה לו חונך, שלימד אותו כמה שורות גמרא בכל יום. בסבלנות ומתוך כבוד החונך גרם לו לחוש בעל ערך, לחוש שווה, ולחוות הצלחה בישיבה. המטפל הרגשי עשה את העבודה, רומם את הבחור וחיזק את ביטחונו העצמי, וגם לימד אותו מיומנויות חברתיות שכה חסרו לו (בעלי לקויות למידה סובלים מקשיים חברתיים. רובם חשים דחויים ולא אהובים, ואין להם כלים לשפר זאת ללא עזרה חיצונית). השנה הבחור עולה לישיבה גדולה, ואימו מספרת בדמעות בעיניים שהצילו לה את הילד! את המשבר הוא ב"ה עבר.

הערכה עצמית

לפני הכול הבחור מוכרח להרגיש "שווה בעיני עצמו" ובעל ערך. אי אפשר לתבוע ממנו להיות חסיד קודם שהוא, כבן-אדם, קיים בכלל. תן לו לחוות הצלחה, תן לו להשתכנע שהוא מסוגל להבין ולהתקדם ותראה שהעלייה הרוחנית בוא תבוא.
לא פגשתי בחורים שעוזבים את הישיבה מתוך אידיאולוגיה. הדור הזה חלף. כשהכול הולך כשורה, אין סיבה ורצון לעזוב. כשיש תענוג וסיפוק וחווים ימים מוצלחים בישיבה – שורר איזון בין הנפש האלוקית והבהמית. בחור שטוב לו לא יחפש צרות והסתבכויות עם המשגיח. הנשירה היא מחיר כבד מדי; קודם כול מחיר אישי לבחור בעיני עצמו, מחיר חברתי ומשפחתי. כשבחור בוחר בנשירה, זה קורה רק מתוך מצוקה קשה מנשוא.

לעזור בגיל צעיר

ככל שנתחיל לעזור מוקדם, כן ייטב. ככל שהמורים בתלמודי-התורה יהיו עירניים בגיל צעיר, יבקשו הדרכה והכוונה וישלחו את הילד לטיפול, ייקל להדביק את הפער ולחסוך את עוגמת הנפש.

עמדתי נפעם מול עבודה מופלאה שעשו מורים במהלך השנה. מורים שחדרו עמוק לעולמם של לקויי הלמידה. מורים שנעשו מעורבים רגשית עם הילדים, ויכלו לומר מתוך שינה מי נגד מי בכיתה ומי סובל בחברה. מורים שנפגשו עם הורים, הפנו לאבחונים וביקשו מהמטפלים הדרכה.

כמורים וכאנשי צוות בישיבות, יש לנו אפשרות לקבל מידע על משפחת הילד במטרה לעזור לו. מי שמתבונן בסבלנות ובשיקול דעת, יכול לראות לפי התנהלות הילד מאיזה רקע ומציאות חיים הוא מגיע. כשהמורה רואה שהילד לא מצליח לשחות לבד בגלים הסוערים, חובתו להושיט עזרה!

עלינו לחתור לעידן חדש, שבו ישיבות מעסיקות חונכים ללימוד פרטני ומותאם, שולחות בחורים לאבחונים פסיכו-דידקטיים, מצרפות אנשי מקצוע לאסיפות הצוות, מפנות נערים לטיפול ואף מתנות את קבלתו של הבחור בהתחייבות ההורים למפגשים קבועים ודיסקרטיים עם פסיכולוג/ פסיכיאטר/ מורה מתקן/ מטפל רגשי ועוד. זה הכיוון שייתן את הפיתרון.

***
בכתבה הבאה נדבר בע"ה על תפקיד ההורים בגיל ההתבגרות, על חשיבות מעורבותם בישיבה ועל יכולתם לפעול שינוי ולעזור גם במקרים שבהם הבן מתקשה מאוד.

כמו-כן נדון בחשיבות וברווח העתידי לבריאותו הנפשית של הילד ולמהלך חייו התקין מקבלת עזרה, ייעוץ, טיפול והכוונה מאנשי מקצוע.

באדיבות: משפחה חסידית המגזין לנשים של שבועון כפר חב"ד