מתוך המבוא לספר:

בית המקדש, בית ה', שיא הפאר וההדר עם עיקר שכינה וקדושה במבנה אחד. כל הנכנס פנימה מבעד לשער, מוצא את עצמו במקום שכל כולו עבודת ה' וגילוי אלקות. העבודה העיקרית במקדש היתה עבודת הקרבנות על גבי המזבח שבעזרה. עבודה זו כונסת בתוכה תורה שלימה הכוללת הלכות ופרטים רבים.

הקרבת הקרבן שייכת לכלל עם ישראל, כאשר כל אחד משלושת החלקים המרכזיים, יודע את מקומו, כפי הנאמר "כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, וישראל במעמדם", כאשר המטרה המשותפת היא העלאת הקרבן וריצויו כלפי ה'. בעוד שהכהנים ממונים על הקרבת הקרבן שכלל מהלכים רבים, היו הלויים אחראים לעלייתו הרוחנית של הקרבן באמצעות שירתם ונגינתם.

הזמן שבו היו הלויים מנגנים במקדש

שירת הלויים ונגינתם בעת הקרבת קרבן העולה, לא היה כהמלצה להוסיף ביופי עבודת המקדש, אלא מוכרחת, מה שאין כן בקרבנות יחיד. לפחות פעמיים בכל יום ויום היתה מנגנת מקהלת הלויים ותזמורתם בבית המקדש, בעת הקרבת שני קרבנות ה'תמידין' – תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים.

מקהלת הלויים עמדה בכוננות מלאה לקראת סיום הבאת הקרבן, וברגע שהכהן היה מתחיל בניסוך היין על גבי המזבח, היתה פוצחת בשירה ונגינה.

כיוון שהשירה הינה חלק בלתי נפרד מן הקרבן וחיובה הוא מן התורה, היא התקיימה גם בימי שבת ומועד. אדרבא, באותם ימים היו הלויים מנגנים פעם נוספת בעת הבאת קרבן המוסף, אף הוא קרבן ציבור.

האם גם מי שאינו לוי יכול לנגן על הדוכן?

הגמרא לומדת מפסוקים שונים שעבודת השירה היא חיוב מן התורה עבור הלויים. אולם נחלקו חכמים, האם עיקר החיוב מן התורה הוא לשיר בפה או שמא עיקר החיוב הוא לנגן בכלי נגינה.

הרמב"ם פוסק כי עיקר שירה היא בפה דוקא, ולכן ראויים לכך אך ורק לויים מיוחסים, בעוד שהניגון בכלי נגינה יכולים גם ישראלים שאינם לויים, משום שאין זו עיקר המצוה, והיא באה רק לייפות את קול שירת הלויים, כהידור ונוי מצוה.

הרבי מליובאוויטש מביא מהגאון הרוגוצ'ובי, שלעתיד לבוא, לא רק הלויים כי אם כל ישראל יהיו ראויים לומר שירה, גם שירה בפה.

תנאי קבלה

במשכן שנדד עם בני ישראל במדבר, הוגבלה ההצטרפות למקהלה רק ללויים מגיל 30, מפני שעליהם היה מוטל גם תפקיד נשיאת המשכן ממקום למקום, ולשם כך נדרש כושר גופני וכח רב בידיים. לעומת זאת במקדש יכול היה הלוי להצטרף למקהלה כבר מגיל שלוש-עשרה, והיה ממשיך בתפקיד ללא הגבלת גיל, עד שיתקלקל קולו מזקנה.

אולם, אי אפשר היה להצטרף בוקר אחד למקהלה. כל לוי היה חייב לעבור הכנה והכשרה של חמש שנות לימודי-נגינה.

מעניין לציין, שהלוי המשורר הראשון היה משה רבינו, והוא היה אף המורה הראשון לנגינה זו, כנאמר במדרש רבה: "כמה יגיעות יגע בן עמרם עד שלימד שירה ללויים".

המקום בו היו הלויים אומרים שירה

הדוכן עליו עמדו הלויים בעת שירתם היה ממוקם בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים, לפני המזבח שעליו הקריבו את הקרבן. שלש מדרגות היו על הדוכן ועליו עמדו המשוררים והמנגנים בכלים. רק בשמחת בית השואבה עמדו המנגנים על חמש עשרה המעלות שבעזרת נשים, שכן שם היו עורכים את הריקודים בלילות חג הסוכות.

הלויים (גם אלו שהחזיקו בידיהם כלי נגינה כבדים) היו מנגנים בעמידה, שכן "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד".

כלי הנגינה

ככל שאר כלי המקדש, גם כלי הנגינה היו בנויים על פי חכמה אלקית, כפי שמעיד דוד המלך "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל לכל מלאכות התבנית". במקדש היו כמה כלי נגינה שנשתמרו מימי משה רבינו, ואף כלים שהיו מעשה ידיו של משה רבינו. לדעה שעיקר מצוות השירה היא בכלי, היה על כלי הנגינה גדר של 'כלי שרת', כמו שאר כלי הכהנים ששימשו לעבודת הקרבנות.

מסופר במשנה שבמקדש ניגנו בכלי נגינה "עד אין מספר", ומכאן ניתן להבין גם שבכלי נגינה אלו יש מימד שמיימי.

במשנה ובגמרא נזכרים כלי הנגינה העיקריים ששימשו במקדש: חליל, כינור, נבל ועוד. מפרשי המשנה והגמרא נחבטו רבות בזיהויים, כיוון שכלי הנגינה שינו את אופיים ואת פניהם מדור לדור במשך אלפי השנים שחלפו. לדוגמה, החליל שאנו מכירים היום שונה מן החליל שהיה בתקופת אדמו"ר הזקן, ובוודאי ביחס לחליל הנזכר במשנה.

כלי הנגינה המופיעים בתורה, בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, טמונה בהם הוראה ומסר בעבודת האדם לקונו. לדוגמה: מובא במאמרי חסידות, ש"כנור" הוא אותיות "כו נר", היינו נר ה'. סגולת הכנור הוא לעורר ולהדליק בתוך האדם את "נר הוי' נשמת אדם". "חצוצרה" היא "חצי צורה". קול החצוצרה פועל ביטול בנפש האדם, מעין שברון לב, שהאדם יחוש שהוא רק "חצי" ולעולם לא יגיע לשלמות ללא יהודי נוסף וללא הקב"ה.

מחסן כלי הנגינה

חמש עשרה מדרגות הובילו מעזרת נשים לעזרת ישראל, כל מדרגה גבוהה חצי אמה. בחלל זה של שבע אמות וחצי מתחת לעזרת ישראל, היו בנויות לשכות מיוחדות לאחסון כלי הנגינה כשהכניסה אליהן היתה מתוך עזרת הנשים. יש שהוסיפו מסברא, ששם אוחסנו גם "ספרי הניגונים" וספרי לימוד הנגינה של הלויים.

אילו ניגונים שרו הלויים?

בתפילת שחרית הנאמרת מדי בוקר אנו אומרים "שיר של יום" שהיו הלויים אומרים על הדוכן, בכל יום פרק תהלים אחר. את פרקי התהלים היו הלויים מנגנים במנגינת הטעמים (טעמי המקרא) של ספר התהלים. טעמים אלו שונים מטעמי הנגינה של שאר כתבי הקודש. טעמים אלו מורכבים במיוחד וקשים לביצוע.

נגינה במקדש השלישי

על בית המקדש השלישי נאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". כל פרטי בית המקדש השלישי יהיו מפוארים יותר ובדרגה נעלית יותר מאשר בבית ראשון ובבית שני. גם שירת הלויים והנגינה בבית המקדש השלישי יהיו ללא ספק עוד יותר נעלים מאשר בזמן הבית הראשון והשני.