בשנת 1977 פרסמה עיריית ראשון לציון תוכנית המפקיעה מקרקעין מבעלים שונים. מטרת התכנית היתה: "להפקיע שטחים לשטחים ציבוריים פתוחים לדרכים ציבוריות ולבנייני ציבור". בנוסף קבעה התוכנית כי: "השטחים יועברו על שם עירית ראשון לציון ללא תמורה". עוד נקבע כי מימוש התוכנית יהיה תוך 5 שנים. חלפו כ-30 שנה ולא נעשה דבר בחלקה.

לבעלים של המקרקעין התברר כי העירייה מעולם לא ביצעה את ההפקעה, וכי אין צורך ציבורי אמיתי בחלקה. אחד מבעלי המקרקעין שעתר לביהמ"ש טען כי המצב מראה על הזנחת מטרת ההפקעה, המחייב את ביטולה.

הערייה השיבה לעתירה בצורה שהעלתה את חמתו של השופט. היא טענה לקונית ושרירותית כי מדיניות ההפקעות מתנהלת: "בהתבסס על שיקולים שונים ומגוונים דוגמת: סדרי עדיפויות, יכולת תקציבית, מניעויות שאינן תלויות בה, הרצון לעשות זאת ללא התנגדות התושב וכיוצא באלה". מעניין לציין כי העירייה התבקשה להסביר: כמה מתוך השטח שיועד להפקעה אכן הופקע, ואם כן באילו מועדים."

העירייה השיבה כי מדובר בהפקעת שטח עצום של 188 דונם, ועל כן היה קיים קושי במימוש ההפקעות בתוך זמן קצר". על כך העיר השופט בנימת ביקורת כי: "עובדה זו הייתה ידועה גם למתכננים, שהם אלו שקבעו בתקנון תקופת ביצוע של חמש שנים, וממילא אין תשובה לשאלה מדוע לקח 27 שנים להפקיע את חלקתו של בעל הקרקע שהופקעה".

בית המשפט מצא כי, החלקים בתכנית שיועדו לצרכי ציבור אכן מומשו, רובם ככולם בתוך 5 שנים. זאת, בניגוד למה שניתן היה להבין מתגובות העירייה כי המימוש מתבצע מאז אישור התכנית ועד עצם היום הזה.העירייה המשיכה לטעון בנוגע לעיכוב בביצוע התכנית. נטען כי הפסיקה קבעה שהמועד לביצוע תכנית הוא מועד משוער, ואם בוצעו חלק מההפקעות במועד די בכך.

בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי: "אין להביא כלל זה לידי אבסורד. לא ניתן לראות בשנת 2008 גם כתאריך משוער, כאשר המועד לסיום חמש השנים על פי התכנית היה ב-1986, היינו, 22 שנה קודם לכן, וכאשר במשך קרוב ל-20 שנה לא נעשה דבר ביתרת השטח".

השופט הסביר בתחילה את ההגיון של הפקעת מקרקעין מידי אנשים פרטיים ומתי חדל לפעול ההגיון הזה: "הפקעת קנינו של אדם מהווה פגיעה בזכויותיו. מאידך, יש חשיבות ציבורית בהפקעת קרקעות לצרכי ציבור, כדי לענות על צרכי הכלל". הוא ציטט את בית המשפט העליון לפיו: "על הרשות הציבורית לפעול בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, למימוש מטרת ההפקעה ... מעמדה החוקתי-על-חוקי של זכות הקניין של הבעלים המקוריים, אשר נפגעה בעת הפקעתה, מצדיק את ביטול ההפקעה מקום בו הרשות הציבורית לא פעלה בשקידה הראויה ובמהירות הסבירה, באופן שמעיד על העדר קיומו של צורך ציבורי".

לבסוף קבע בית המשפט כי נמצא שההפקעה לקתה בשיהוי ניכר, ככל הנראה כי כבר לא היה צורך ביתרת הקרקע שיועדה להפקעה לצרכי ציבור. לאור כך נקבע כי יש להעדיף במקרה זה את אינטרס הפרט ועל כן הורה בית המשפט על ביטול ההפקעה לצרכי ציבור, ועל ביטול רישום הערות האזהרה על המקרקעין שהופקעו.

הכותב הוא עו"ד חיים קנר ממשרד עורכי-דין אמנון הלוי גת.