הרב ישעיהו הרצל רב העיר וקהילת חב"ד נצרת עילית

מובא בשיחותיו של הרבי, שכ”ק אדמו”ר האמצעי היה מאחל לעצמו שכששני אברכים יפגשו, ידברו הם אודות “יחודא עילאה” ו”יחודא תתאה”.

דומני, שבמצבנו העכשווי, לאחר כ”ח בניסן - יום בו מסר לנו הרבי (בשנת תנש”א) את העבודה להבאת הגאולה - הרי שהרבי אף הוא מאחל לעצמו, ע”ד הנ”ל, שכשחסידיו יפגשו, ישוחחו הם אודות הגאולה האמיתית והשלימה, שכן בידינו הדבר לקבל פני משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

כל זמן שהגאולה לא נמצאת בפועל, הרי שכל רגע הוא קריטי בגשמיות וברוחניות. הסבל והצער הוא לא רק עבורנו, אלא “שכינתא בגלותא” וגם הרבי עצמו סובל את יסורי הגלות ומצפה להתראות איתנו בעיני בשר שלנו. ממילא מובן, עד כמה מאחל הרבי לעצמו שחסידיו יעסקו בהבאת המשיח ולא יתנו לנושא זה לרדת מסדר היום.

שמעתי פעם אימרה, שאם היו מודיעים לנו שמחר בבוקר בשעה מסויימת יבוא משיח בודאות, הרי מטבע הדברים כל העולם היה שמח וצוהל, מלבד מאדם אחד ויחיד, הלא הוא הרבי שכן איך יתכן שיהודים יסבלו עוד כמה שעות בגלות...

כל ענינו של הרבי הוא משיח. ובסגנון האימרה אודות כ”ק אדמו”ר האמצעי שאם היו חותכים את אצבעו לא היה יורד דם אלא חסידות, כך גם הרבי, דמו ובשרו - משיח. לא רק בגלל היותו משיח (וכמובא בשיחות הק’ שנשיא הדור הוא משיח שבדור וכו’), אלא שכל מעשיו תורתו ועבודתו ותכלית ירידת נשמתו לעולם הוא משיח.

*

משיח בכלל הוא ענין כלל עולמי. דבר שקשור לכלל ישראל, וכפי שכל יהודי אומר (או חושב אודות) “אני מאמין בביאת המשיח, אחכה לו בכל יום שיבוא”. כיום רואים במוחש, שהעולם, על כל חוגיו, עדותיו וכו’ זועק למשיח. אם פעם היה זה סימן היכר לחסיד חב”ד, הרי שכיום הפך הדבר לנחלת הכלל (כפי שקרה עם הרבה ממבצעי הקודש וכמפורסם). וכפי שניתן לראות זאת גם מרשימת הספרים, הניגונים, המכונים השונים וכו’ וכו’ שהולכים ומתרבים, וכולם בנושא הגאולה.

מובא בא’ הספרים פירוש מעניין בפיסקא בהגדה של פסח “רבותינו הגיע זמן ק”ש של שחרית”: החכמים כבר היו בדרגת הגאולה, הם התענגו במעלות הנשגבות של יציאת מצרים, יציאה מכל המיצרים וההגבלות, אך התלמידים לא אחזו עדיין בדרגה זו. ועל זה באו בטענה וזעקה: “רבותינו”! הגיע זמן קריאת שמע - שתתגלה אחדות השם בעולם, “של שחרית” - כאור השחר. במילים אחרות זעקו התלמידים: גם אנו זקוקים למשיח!

[אגב, כדאי להוסיף בביאור זה מהמובא בשם הרה”ק רבי שלום מבעלז (ע”ד הרמז), שאנו מתפללים שיגיענו למועד, שאחדות השם יהיה נחלתם של “שחרית”: כל ארבעת הבנים המרומזים בתיבת שחרית: שאינו יודע לשאול, חכם, רשע, תם].

דומה שזה היום המצב בעולם, העולם כולו זועק לגילויו של מלך המשיח.

אך אצלנו חסידי חב”ד, נוסף בכל זה דבר עיקרי. אנו זכינו לינוק מהמקור. זכינו לשמוע דברי אלקים חיים מנשיא הדור, לשמוע את בשורת הגאולה מפי נביא הדור. הרי שאנו מצווים ועומדים שבעתיים לעסוק בעבודה היחידה. אצלנו ענין הגאולה וביאת המשיח, הוא לא דבר נוסף לעבודת השם, אלא חלק מאיתנו. זה ענין נפשי ופנימי. זה ענין ‘עצמי’ בקשר שלנו עם הרבי. אנו צריכים ומוכרחים לעסוק בדבר כל הזמן באופן של “לא ימוש”.

*
במצבינו חובה להוסיף ולהבהיר:

העבודה להבאת הגאולה מחייבת שיתוף פעולה פורה בין כל החסידים. אסור לתת לענינים שוליים להסית אותנו מהמטרה והתפקיד. אסור להיגרר למאבקי כוחות, יוקרה, ממון, כבוד וכל שאר מריעין בישין שלצערינו אוכלים כל חלקה טובה בדרך להבאת הגאולה.

מספרים על אותו אחד שכעס על החזן בבית הכנסת, ולכן כשהחזן הכריז “יעלה ויבוא”, צעק יריבו לעברו: “לא יעלה ולא יבוא!”...

ישנו פתגם האומר: מי שלא עושה לא טועה. יתכן אמנם ומרצון טוב לעשות פעולות להבאת הגאולה, יקרו טעויות מסויימות. ולכן חשוב להתייעץ אודות הפעולות ו”תשועה ברוב יועץ”. אבל בודאי שאין להשתמש בזה כתירוץ על אי-עשיה בדבר כה חיוני.

מכיון שזוהי העבודה היחידה שנשארה כיום (כדברי הרבי בש”פ חיי-שרה תשנ”ב), הרי שיש להשתדל לקשר כל פעולה וכל דבר עם הגאולה, ובמיוחד להתחזק בלימוד עניני גאולה ומשיח.

בואו של היום כ”ח ניסן, מהוה תזכורת ותוספת “נתינת כח” מהרבי לכל אחד ואחד - וכלשונו הק’: “איך גיב דאס איבער צו יעדערן פון אייך” [=אני מוסר זאת לכל אחד ואחד מכם] - להבאת הגאולה. 

ניתן לסכם ולומר:

כ”ח ניסן הוא לא יום אחד בשנה, אלא, בכל יום ויום מימות השנה! כל זמן ואנו לא רואים בעינינו הבשריות את הרבי הרי שזה “כ”ח ניסן”. זעקת הרבי עומדת בחלל האויר וקוראת לכל אחד מאיתנו: “טוט אלץ וואס איר קענט” להבאת הגאולה תיכף ומיד ממש. וכל זאת - כסיום דברי הרבי באותה שיחה: בשמחה וטוב לבב.

ויהי רצון שהגאולה תהיה כבר בפועל, תיכף ומיד ממש, והוא יגאלנו.