מערכת COL | יום כ"ב טבת ה׳תשע״א 29.12.2010

התוועדות סוחפת: הרב ירוסלבסקי והרב גופין מגלים אוצרות

בערב יומא דהילולא קדישא של ה'אדמו"ר הזקן' הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זי"ע, מייסד חסידות חב"ד ובעל 'התניא', נועד 'מורשה' עם שתים מהדמויות הרבניות החשובות ביותר בחסידות חב"ד: הגה"ח רבי יצחק יהודה ירוסלבסקי שליט"א, מרא דאתרא נחלת הר חב"ד, ומשנהו המשפיע החב"די הגה"ח רבי שניאור זלמן גופין שליט"א, כדי לשמוע מהם על היסודות עליהם העמיד בעל התניא את משנתו החסידית, ובמיוחד כיצד מיישמים אותה למעשה ● מיוחד ב-COL: התמליל המלא מההתוועדות  לסיפור המלא
התוועדות סוחפת: הרב ירוסלבסקי והרב גופין מגלים אוצרות
תניא, האב'ן מיר געלערנט. שער "מורשה" והדף הפותח של הכתבה (עיבוד: COL)
ישראל סבינר

במוצאי שבת פרשת שמות, בארבעה ועשרים יום לחודש טבת תקע"ג, דקות אחדות קודם שנתבקשה נשמתו הגדולה של הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זי"ע לעלות לישיבה של מעלה, פנה הוא אל נכדו בעל ה'צמח צדק' ושאלו מה רואות עיניו. הפנה ה'צמח צדק' את עיניו כלפי מעלה ואמר: "רואה אני את תקרת הבית". נענה הסב הגדול ואמר: "אני כבר איני רואה תקרה, כי אם את כוח הפועל בנפעל"...

לא בכדי נחתמה מסכת חייו של האדמו"ר הזקן בזה העולם, באמירה רבת משמעות זו. עניין זה של ראיית הכוח המחייה בכל דבר ודבר, הינו אחד מאבני היסוד של תורת החסידות ונידון בהרחבה ובהעמקה בתורת חב"ד. "הנבראים נחשבים לאין ואפס ממש ביחס לכוח הפועל שמהווה אותם תמיד ומוציאם מבחינת אין לבחינת יש", כותב רבנו בספר 'התניא'.

"ומה שכל נברא ונפעל נראה לנו כדבר ממשי, זהו מחמת שאין אנו משיגים ורואים בעיני בשר את כוח ה' ורוח פיו שבנברא, אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות ולהשיג את החיות ורוחניות שבכל נברא השופע בו ממוצא פי ה' ורוח פיו, לא הייתה גשמיות הנברא, חומריותו וממשותו, נראה כלל לעינינו, כי הוא בטל במציאות ממש לגבי החיות והרוחניות שבו, וזאת מאחר שמבלעדי הרוחניות הייתה הגשמיות לאין ואפס ממש, כמו קודם ששת ימי בראשית, ורק הרוחניות השופע עליו ממוצא פי ה' ורוח פיו, הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש".

דברי בעל התניא הנ"ל, השזורים בצורה זו או אחרת בכל מאמריו, מושתתים על דברי קדשו של ה'בעל שם טוב' הקדוש על הנאמר בתהילים, "לעולם ה' דברך נצב בשמים", ופירש שאותיותיהם של תיבות המאמר "יהי רקיע בתוך המים", שהן כוח רוחני, נצבות ועומדות בתוך הרקיע ונותנים בו חיות, ובלעדי כוח זה המחייה אותו בכל רגע ורגע, הרי שהיו השמים חוזרים להיות כמו שהיו טרם מאמר "יהי רקיע".

ראייה בלי מסכים

לרגל יומא דהילולא קדישא של האדמו"ר הזקן בעל ה'שולחן ערוך' ו'התניא' זי"ע, בחרנו לשוחח עם הגאונים החסידים רבי יצחק יהודה ירוסלבסקי ורבי שניאור זלמן גופין שליט"א. לא בקלות ניתן היה לכנס את שני האישים יחדיו לשיחה משותפת.
הגר"י ירוסלבסקי מכהן כבר למעלה משלושים שנה כמזכיר בית דין רבני חב"ד, שהוא הגוף הרבני העליון של מוסדות חסידות חב"ד בארץ, ומשמש גם כאב בית דין בקריית מלאכי, מקום מגוריו. מתוקף תפקידו בחסידות הסמיך הגר"י מאות צעירים לרבנות בארץ ובעולם, לשם כך יוצא הוא לעיתים תכופות מהארץ בכדי לבחון בוגרים שלמדו להסמכה ולהסמיכם לרבנות. שאלות בהלכה המופנות אל הגר"י מ'שלוחי חב"ד' הפזורים בכל רחבי תבל, תורמות אף הן לייקר את זמנו הצפוף בלאו הכי.

את הגר"ז גופין, המשפיע החבד"י הנודע, שעל 'חסידיו' נמנים מאות אברכים שוחרי חסידות ולאו דווקא מבוגרי ישיבות חב"ד, תפסנו בין שיעור אחד למשנהו, שיעורים בהם משקה הגר"ז את העדרים מהמעיין הבלתי נדלה של תורת החסידות המשתפך מפיו בבהירות. וכך, שהם אמונים על מושגי זמן ולמעלה מהזמן, ישבו הם ל'שיחה חסידית' מחכימה ורבת עניין.

בראשית שיחתנו מזכירים אנו את המעשה המובא לעיל, אודות פטירתו של האדמו"ר הזקן והתבטאותו על כך שאינו רואה תקרה כי אם את כוח הפועל בנפעל. ביקשנו לקבל מעט מושג בעניין, להבין מה מלמדנו סיפור זה?

הגר"ז גופין שופך לנו קצת אור ומסביר: "העולם נברא לאחר צמצומים רבים שמסתירים את הכוח האלוקי המחייה את הבריאה כולה, אולם הצמצומים עצמם אף הם כוח אלוקי, רק שהם נסתרים ומכוסים. האדמו"ר הזקן, לא רק שראה בכל דבר את הכוח המחייה שלו, אלא ראה גם בעצם הדבר הגשמי, כביכול, אלוקות. ובמילים אחרות, האדמו"ר הזקן לא רק שראה בכל דבר את הכוח הפועל שהוא הכוח המחייה, אלא ראה את הכוח הפועל שבנפעל דייקא, דהיינו שהנפעל [בסיפור הייתה זו התקרה כדוגמה לנפעל] הוא כולו רוחניות".


שער השבועון שיפורסם מחר

בעניין זה מוסיף הגר"י ירוסלבסקי עוד נופך, מכיוון שונה: "האדמו"ר הזקן חי את חייו שבעולם הזה בלא שבאמת יהיה לו קשר לדברים גשמיים, רק מכיוון שנשמתו ירדה לתוך גוף, מוכרח היה הוא להיתפס בדבר מה גשמי ובעל כורחו נאחז ולו במשהו בענייני חומר. משהגיעה עת פטירתו מזה העולם אמר שכבר אינו רואה את התקרה, כי אם את הכוח הפועל בנפעל. הסיבה לכך שאמר זאת דווקא בסמוך לפטירתו, משום שמיד באותו הרגע שחש האדמו"ר הזקן שלא נצרך הוא לגשמיות, ממילא ראו עיניו את מה שכלתה נפשו לחזות במשך כל שנות חייו - אלוקות בלבד. רק שדבר זה נמנע ממנו מעצם היותו בתוך גוף והיה מחויב למלא את שליחותו בזה העולם ולא לעזבו בטרם הגיעה העת לכך".

הבייגל איננו בייגל

"זה הרי הסיפור עם החמאה והבייגל", ממשיך הגר"י ירוסלבסקי מעניין לעניין באותו עניין. "פעם, בעת שערכו האדמו"ר הזקן והרה"ק רבי אברהם המלאך זי"ע תיקון חצות, התעלה רבי אברהם המלאך למדרגות גבוהות והגיע עד לכלות הנפש כפשוטו, עד שנשקפה סכנה ממשית לחייו. מיהר האדמו"ר הזקן ורץ להביא לרבי אברהם המלאך דבר אוכל בכדי לקיים את נפשו. ואכן, הבייגל עם החמאה שהביא האדמו"ר הזקן לפיו של רבי אברהם המלאך, הפיח בו חיים והוא חזר לעצמו.

הדרגה הנעלה ביותר של התעלות ברוחניות, היא הדרך שבה מצליחים ל'הוריד' את כל המעלות ולקיימן בתוך העולם הגשמי", מסביר הגר"י ירוסלבסקי. "החכמה היא לזכור את ה'חמאה והבייגל' גם כאשר נמצאים בעולמות העליונים. הגמרא אומרת במסכת חגיגה, ארבעה נכנסו בפרדס ועל רבי עקיבא מסופר שנכנס בשלום ויצא בשלום. צריך לדעת איך להיכנס בשביל שיוכלו לצאת בשלום".

הגר"ז גופין כורך את אמירתו של האדמו"ר הזקן בשעת פטירתו, שלעיניו לא נגלה דבר כי אם כוח הפועל בנפעל, עם הסיפור שסיפר הגר"י ירוסלבסקי אודות האדמו"ר הזקן ורבי אברהם המלאך: "הרבי הרש"ב היה אומר, שכאשר עושים קידוש בליל שבת צריך שתפילת ערבית שהתפללו מקודם, תאיר בתוך הקידוש. הרש"ב הסביר שבאכילה כזו שניכר בה שהיא מושפעת מהתפילה יש שלוש דרגות זו מעל זו: הדרגה הראשונה ו'הפשוטה' ביותר היא זו של אכילה לשם שמים, דהיינו, שיהודי אוכל בשביל שיהיה בו כוח ללמוד תורה ולעבוד את ה'.

"הדרגה השנייה - זו שמעליה, שלא רק שמשתמש באוכל כאמצעי גשמי לקבלת תוספת כוח שתכליתה עבודת ה', אלא שכוונת האכילה היא להוציא את ניצוצות הקדושה שבאוכל ובכך גם לגרום להתווספות האור הרוחני, ובזה האכילה עצמה כל כולה עבודת ה' היא. אבל יש את הדרגה השלישית", ממשיך הגר"ז גופין, "היא הנעלית ביותר. בדרגה זו כבר לא רואים באוכל משהו נפרד מרוחניות, וזה בעצם ההסבר במעשה עם ה'חמאה והבייגל'.

שלא כמו בדרגה השנייה, שבה הגשמי תופס מקום והעבודה היא להפריד ממנו את הקדושה - בדרגה השלישית אין מקום כלל לגשמיות. כאשר הביא האדמו"ר הזקן את החמאה והבייגל להרה"ק רבי אברהם המלאך, לא הייתה בכוונתו ל'הוריד' את רבי אברהם המלאך מהדרגות העליונות אליהן הגיע. כל כוונתו הייתה להורות, שגם בדרגות הנעלות ביותר שיש ברוחניות, גם שם קיים 'בייגל', אבל אין הוא ישות נפרדת כי הכול זה רוחניות. זה מה שאמר האדמו"ר הזקן טרם פטירתו, "אני רואה את כוח הפועל בנפעל", הוא לא ראה 'רק' שיש כוח אלוקי שפועל בזה העולם, אלא ראה אותו בנפעל עצמו, דהיינו שב'תקרה' עצמה ראה הוא רוחניות, והגשמי לא תפס מקום כלל".

"מסופר על האדמו"ר הזקן", ממשיך הגר"ז גופין באותו עניין, "שלמחרת ראש השנה שאל את בנו האדמו"ר האמצעי, במה התפלל? והשיב האדמו"ר האמצעי שהתפלל עם הרעיון המונח בנאמר "וכל קומה לפניך תשתחווה", כי קומה היא דבר שלם שכלול בה כל סדר ההשתלשלויות, ורצה לומר שבשעת התפילה היה הוא בביטול מוחלט לקב"ה וכל 'קומתו' מוכנעת הייתה לאלוקות. "אני", אמר האדמו"ר הזקן, "התפללתי עם הסטנדר...". שוב רואים אנו את דרך העבודה של האדמו"ר הזקן, שהייתה כולה קודש. האכילה, השינה, הבייגל והסטנדר...".

היכן נמצא העולם

הדברים אמנם יוצאים בבהירות מפי שני החסידים איתם אנו משוחחים, הצלחנו מעט להבין ואף לכתוב את הדברים, אולם השאלה היא - לאן כל זה לוקח אותנו? כלום יש להתחיל באכילת בייגל עם חמאה...? האמנם אין בנמצא גשמיות בזה העולם? מה נאמר, שבמסעדות מוכרים תשמישי קדושה? הדברים לא יכולים להישאר כמות שהם ואנו פונים אל השניים בשאלה:

נו, אז העולם קיים או לא קיים?

"היו מבין תלמידי הבעל שם טוב שגרסו כי העולם באמת לא קיים", אומר הגר"י ירוסלבסקי. "ואולם האדמו"ר הזקן יישב את הסתירה שכביכול קיימת בין המציאות שנראית לנו בעיניים והיא מציאות של חומר וגשם, לבין המציאות החד משמעית והיא שהבריאה כולה נוצרה מצמצומים והשתלשלויות ששורשם במקום הכי גבוה ושגיב, ופעולה של צמצום אינה 'תנועה' של הפיכת דבר כמו גשמיות לרוחניות, כי אם צמצום הגילוי שבמקור, שהוא מעשה של הסתרה וכיסוי.

"יישוב הסתירה יובהר היטב על פי מעשה שהיה עם האדמו"ר הזקן", מספר הגר"ז גופין, "בליל ראש השנה ישבו תלמידי המגיד ורצו להתחיל בסעודת החג, ואולם האדמו"ר הזקן טרם חזר מבית הכנסת, הלכו התלמידים לבית הכנסת על מנת לזרזו שיבוא לסעודה. משנכנסו לפנים ביהכ"נ, ראו את האדמו"ר הזקן עומד ליד הבימה וידיו אוחזות בה בחוזקה, כל כולו אחוז שרעפים ובפיו שר הוא בדביקות עצומה ובניגון מיוחד את המילים 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו''. בראש השנה שהוא יום בריאת העולם, עסק האדמו"ר הזקן בהמלכת הקב"ה על כל הנבראים. וידע כל פעול - גם הנברא הנחות ביותר, כי אתה פעלתו - שהקב"ה הוא המחייה אותו ואין הגשמי בגדר מציאות כלל. "כי אתה פעלתו", משתמשים עם לשון שהיא גוף ראשון, להורות על עצמותו יתברך, דהיינו, שגם דברים גשמיים מגיעים מהמקום הכי גבוה.

"ובמילים פשוטות: המושג 'ביטול המציאות', אינו אומר שהעולם לא קיים. העולם קיים גם קיים, ולמרות זאת הוא בטל. רק שהביטול צריך להיות בהרגש הפנימי של כל אחד ואחד. אנחנו לא צריכים 'להתעסק' עם השולחן לבדוק אם הוא קיים או לא קיים, העבודה שלנו צריכה להיות עם עצמנו, שאנו נדע שלא מה שנראה לעין זה מה שבאמת. נכון שאנו רואים עולם, אבל כלפי עצמנו אנו צריכים לבטלו ולראות את הכוח הפועל שבכל דבר. לא שהגשמי הנראה לעין הוא זה שיכתיב את סדר העדיפויות ואת הרצונות, זאת למרות שאנו חיים בתוך זמן ומקום. 'וידע כל פעול', הדגש הוא על ידיעת הנבראים והיחס שלהם כלפי מה שהם רואים".

לא שת לבו

"היה פעם חסיד שהגיע לאדמו"ר מוהר"ש", מספר הגר"י ירוסלבסקי, "ואמר על עצמו שהוא חש שהוא נמצא בעולם הדמיון. אמר לו הרבי: "טיפש טיפש, אם היית נמצא בעולם הדמיון, הרי שלא היית רואה אותי...".

כאמור, השהייה 'בעולמות העליונים', כאשר העלייה לשם נעשית באופן הראוי, אינה שומטת את הקרקע עליה אנו ניצבים. את המצוות ניתן לקיים רק על ידי דברים גשמיים כמו קרן של איל לשופר ועור של בהמה לספר תורה ותפילין. "ידוע הסיפור על האדמו"ר הזקן", ממשיך הגר"י ירוסלבסקי, "שפעם, ביום הכיפורים אחר תפלת שחרית, פשט הוא את הטלית והקיטל והלך לקצה העיר, שם קיצץ עצים ובישל מרק להחיות נפשה של יולדת שדרה באותו מקום. כשנשאל למה עשה זאת בעצמו ולא שלח מישהו אחר, השיב האדמו"ר הזקן, כי בפיקוח נפש 'מצווה בגדול', "ולא מצאתי מישהו גדול יותר שיעשה את זה"...

באותו עניין ידועה עובדה נוספת על רבנו האדמו"ר הזקן: בביתו התגורר גם בנו, האדמו"ר האמצעי. בנו רבי דובער הצטיין בכוחות ריכוז, העמקה ודבקות מאין כמותם, עד שבעת לימודו או תפילתו לא היה הוא מרגיש כלום מהמתרחש סביבו. פעם אחת, בהיות האדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, קרה שתינוק ששהה אף הוא באותו חדר, נפל מעריסתו ופרץ בבכי. האדמו"ר האמצעי היה כה שקוע בלימודו עד כי לא שמע את קול הבכי. אביו האדמו"ר הזקן, שדירתו הייתה בקומה העליונה, עסק אף הוא אותה שעה בלימודו ואולם בשונה מבנו, שמע הוא את קול הבכי וירד לקומה התחתונה, הרים את התינוק, השכיבו בחזרה בעריסה ולא זז משם עד שראה את נכדו שוכב בשלווה.

בכל אותה העת המשיך האדמו"ר האמצעי בלימודו ואפילו לא הרגיש בכניסתו וביציאתו של אביו. מאוחר יותר, כאשר הייתה שעת כושר לכך, הוכיח האדמו"ר הזקן את בנו באומרו שאין זו דרך נכונה להיות שקוע בלימוד עד כדי כך שלא שומעים קול של ילד בוכה... [על ענייניו האישיים אולי מוטב שלא ישגיח בשעת הלימוד, כמו המעשה המובא בגמרא על רבא, שלא שת לבו לדם שניגר מאצבעותיו שעה שעסק בתורה, אבל קול בכי של ילד אסור שלא לשמוע...].

הגר"י ירוסלבסקי מוסיף את דברי הרבי זי"ע, שכתב שיש ללמוד מכאן כי אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה עניין שהוא, ויהיה זה אפילו עניין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחד ובאופן שיפסיק השומע מעניינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה את כל התלוי בו למלאות החסר לילד. והדברים אמורים הן בעזרה גשמית והן בעזרה רוחנית בנוגע לתינוקות שנשבו, שנפשם בוכה על החוסר ב'קרבת אלוקים לי טוב', ונפשם שהיא חלק אלוק' ממעל ממש, רעבה וצמאה לדבר ה' ולתורתו ומצוותיו.

מלהיט את הלב

מנקודה זו אנו נפנים לשאול את בני שיחנו בנוגע לסדר העבודה בחב"ד. הרי יחד עם האדמו"ר הזקן למדו חסידות אצל המגיד תלמידים רבים, כמו הרה"ק בעל התולדות יעקב יוסף, רבי אלימלך מליזענסק, רבי לוי יצחק מבארדיטשוב ועוד תלמידים גדולי עולם זי"ע.

מה חידש האדמו"ר הזקן בתורת החסידות?

"ודאי שאת היסודות חידש הבעל שם טוב", אומר הגר"ז גופין. "המגיד התחיל קצת לבאר את הבעל שם טוב, ותלמידי המגיד המשיכו עוד לבאר ולהרחיב. האדמו"ר הזקן התבטא פעם", מוסיף הגר"י ירוסלבסקי, "כי בכל תורותיו מגלה הוא רק מה ששמע בסעודה שלישית אחת מהמגיד... אצל האדמו"ר הזקן עצמו גם מוצאים שינוי גדול בתורותיו מאותן שנאמרו קודם המאסר לאותן שנאמרו לאחריו. הראשונים נאמרו בקצרה והודפסו מתוך כתב ידו הקדושה בספר 'מאמרים הקצרים', רק לאחר שיצא האדמו"ר הזקן מהמאסר, החל להרחיב הרבה במאמריו".

תורת החסידות אחת היא, רק שפנים רבות לה. הלומד בספרי תלמידי המגיד כמו 'נועם אלימלך', 'קדושת לוי', 'זכרון זאת' להרה"ק מלובלין ושאר ספה"ק מתלמידי תלמידיהם, ימצא שיסודותיהם בנויים על אותם עקרונות. יש פעמים שרעיון שנכתב בספר זה בקיצור וברמיזה, מתבאר בחיבור אחר בפירוט ובהרחבה, בפרט בספרי חב"ד שנכתבו בארוכה ובירידה לפרטים ויש בהם השלמה למושגים שבאים בתמצות בספרי חסידות אחרים. בעניין זה מן הראוי להביא את מכתבו של האדמו"ר הריי"צ זי"ע שכתב, "ואם היה איש בעל לב ומוח וכו' לעשות אגודה בכל ביהכ"נ ומדרש אשר ילמדו וכו' וגם שיעורי ספרי חסידות כמו ספר שפת אמת או שאר ספרי קודש מכ"ק הצדיקים אשר איש איש למפלגתו היה אור התורה מאיר לבבו, אשר האמת הוא אחד... והנושא אחד הוא, כי העיקר הלא האור והתקרבות הלב לעבודתו יתברך, ובפרט אשר ישנם כמה וכמה מספרי הצדיקים זצקוללה"ה אשר התוכן הוא מתורת רבנו הבעש"ט זצקוללה"ה וכו'".

במכתב נוסף משנת תרפ"ד, כתב לאחד מחסידיו שהתאונן על שנמצא בריחוק מקום מחבריו חסידי ליובאוויטש ואין לו עם מי ללמוד ולהתעלות. על כך משיב לו האדמו"ר שח"ו לומר כי יושב הוא גלמוד, ולבטח ישנם כמה וכמה בתי כנסיות וכו' "ובפרט כי כותב הוא אשר מתפלל הוא בשטיבל של חסידי גור אשר בטח ישנם חסידים הקשורים למורם ורבם שליט"א. ובוודאי הדבר אשר יהיה להם קביעות עתים שמתאספים יחד כמו בשלוש סעודות והדומה, יעורר אותם לקבוע שיעור ללמוד ספר 'שפת אמת' מכ"ק האדמו"ר הרה"ק מגור זצקוללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר הרבה הרבה יש בו מספר 'ליקוטי תורה' ו'תניא' וכו' כאשר הגיד לי כ"ק אדמו"ר הרה"ק הנ"ל בהיותי אצלו זצקוללה"ה בשנת תרס"א בגור בזה הלשון: [בתרגום חופשי מאידיש] 'מילה אחת מספר הקדוש 'ליקוטי אמרים' ו'ליקוטי תורה' בוהק וזורח מצית ומלהיט את הלב...' ובאופן כזה יחיה את נפשו הצמאה".

(אגב, אכתוב את ששמעתי מהרה"ח ר' בונים קורניק ז"ל, ששמע מהגאון הגדול רבי יעקב לנדא אב"ד בני ברק זצ"ל: האדמו"ר הריי"צ בטרם היותו לרבי, הגיע לעיירת גור וביקש להיכנס לחדר קדשו של הרבי בעל ה'שפת אמת'. תור ארוך של אנשים השתרך מחוץ לחדרו של הרבי וזמנו של הריי"צ היה דחוק. כדרכו, לא חפץ הריי"צ לגלות את ייחוסו ולהשתמש בשמו על מנת להשיג את מבוקשו. חליפתו ושאר פרטי לבושו הפשוטים שהיו כאחד האדם, גם הם לא הסגירו את דמותו. מפאת קוצר הזמן שהיה ברשותו, שלשל הריי"צ לידיו של הגבאי סכום מה ובכך מיהר את כניסתו אל החדר. משאך נכנס אל הקודש, קם לפניו הרבי ה'שפת אמת' ואמר: "מתואר פניך ניכר שנכד הרב הינך...").

היו מתלמידי המגיד שהתנגדו לאופן שבו מרחיב האדמו"ר הזקן את תורת החסידות, אך האדמו"ר הזקן נקט בשיטה של ביאור והרחבה וטען שלימוד החסידות צריך שיעשה באופן שיוקלט בפנימיות. השתלשלות תורת החסידות כפי איך שהתגלתה על ידי הבעל שם טוב, עד לאופן שבו התפתחה במאמרי האדמו"ר הזקן, היא כדוגמת המשנה והגמרא. אף אחד לא יעלה בדעתו שהאמוראים ח"ו סטו מדרך המשנה. האמוראים פיתחו, הרחיבו וביארו את דברי התנאים. הבעל שם טוב הקדוש הוריד את החסידות לעולם כאור והתלמידים עשו מהאור כלי בצורה של אותיות.

הפצת צפונות החסידות

פעם נפל המגיד הקדוש למשכב וקראו התלמידים להרה"ק רבי פינחס מקוריץ שיבוא ויעשה משהו עבור המגיד שיבריא. משהגיע רבי פינחס מקוריץ למקום מושבו של המגיד במעזריטש, הבחין בדפים מלאים בדברי חסידות כשהם פזורים ומגולגלים בביזיון בלא שאי מי ישגיח בהם. הקפיד רבי פינחס מקוריץ ואמר, שבגין שמזלזלים ומפחיתים מערך ענייני החסידות נהיה קטרוג על המגיד ואין הוא יכול לעשות מאומה להצלתו. האדמו"ר הזקן שחפץ לפייס את הרה"ק רבי פינחס מקוריץ ולהשקיט את רוחו, פנה אליו במשל וכה היה דברו:

מעשה היה במלך אחד ולו בן יחיד ואהוב. ויהי היום ויחלה בן המלך במחלה מסוכנת מאוד עד שנשקפה סכנה ממשית לחייו. גדולי הרופאים והמומחים איתם נועץ המלך המודאג, אף הם לא מצאו כל מזור למחלה, מלבד סגולה אחת שאך בקושי הרהיבו עוז בנפשם לאמרה בפני המלך, והייתה זאת הסגולה, שייקחו את האבן היקרה היושבת בראש כתר המלך, יגרסוה וישחקוה וכך יתנו בפיו של בן המלך ובזה יתרפא. וימאן המלך לתת את האבן היקרה מכתרו כי הייתה היא נדירה ביופייה וערכה לא יסולא בפז. ויעברו איזה ימים ותתגבר המחלה ביותר, עד שהגיע בן המלך לשערי מוות.



מיד ציווה המלך לקחת את האבן היקרה לעשות כמאמר הרופאים ולהשקות את בנו מאבקת היהלום שבכתרו. ברם בעת הזו כבר השתלטה המחלה על הבן וכל כך נחלש עד שהתקשה לקבל דבר מה לפיו. וילכו וישאלו אם טוב יהיה הדבר בעיני המלך לשחוק את האבן היקרה, הגם כי ספק גדול יש אם יצליח הבן לשתות את כל אשר יכניסו לפיו, וחשש כבד יש שמא תישפך מרבית מהאבקה היקרה לארץ ונמצא שלריק תושחת האבן. ויפקוד המלך לקחת את האבן היקרה ולשוחקה לאלתר. "אם על ידי שחיקת האבן תיווצר אפשרות שלתוך גופו של בני תחלחל ולו טיפה אחת מהאבקה ותצילו, די לי בכך ושוב אין לי כל צורך באבן היקרה...", פסק המלך.

במשל נהיר זה עלה בידו של האדמו"ר הזקן להפיס את דעתו של הרה"ק מקוריץ ולהסיר את הקטרוג. או אז הסתייע ביד רבי פינחס להקים את המגיד הקדוש מחוליו. משל זה טומן בחובו את הרעיון העומד מאחורי הרצון להפצת צפונות החסידות באופן גלוי ובלתי מוסתר, לכל דורש ומבקש.

תורת החסידות משולה לאבן היקרה שבראש כתר המלך. אבן כזו, מפאת גודל חשיבותה, אינה מוסרת מכתר המלך ואינה ראויה אפילו לבנו אהובו של המלך, שהם היהודים בניו אהוביו של הקב"ה. אך מפני הסכנה והחוסר הרוחני הגדול שקיים בבני המלך, מסכים הוא להסיר את היהלום מכתרו וללמד את ההמון מתורת החסידות. מספיקה טיפה אחת מיהלום זה, שתבוא בתוך נפש יהודי ולמלך תהיה קורת רוח, זאת למרות שבעקבות כך אפשר שחלקים מהיהלום יתפזרו במקומות שאינם ראויים...

רוח הקודש בגרונו

מוסיף הגר"י ירוסלבסקי: לימים כאשר נפטר המגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע, נפל סכסוך בין אנשי 'חברה קדישא' של העיירה לבין תלמידי הרב המגיד, מי יתעסק בטהרתו. החברה קדישא טענו שמתוקף תפקידם שייך עיסוק זה אך ורק להם, ואילו התלמידים טענו, שכשם ששימשוהו בחייו כך ישמשוהו במותו. בדין תורה שנערך בין שני הצדדים יצא הפסק לטובת אנשי החברה קדישא ורק אלה מהתלמידים שנרשמו בפנקס החברה קדישא בעירם יכלו להתעסק בטהרה. היחיד מבין תלמידי המגיד שנמצא חבר בחברה קדישא היה האדמו"ר הזקן, שכבר בגיל שלוש עשרה החל לשמש בפועל בחברה קדישא. את המינוי לכך קיבל האדמו"ר הזקן עוד בהיותו כבן חמש שנים בלבד... בפנקס החברה קדישא של עיירת ליאזני נמצא כתוב: "היום יום ט"ו כסלו תק"י נתקבל הילד שניאור זלמן בן מורנו הרב ר' ברוך להחברה קדישא...".
תלמידי הרב המגיד הפילו גורל בין כל העוסקים במלאכת הקודש שבו יוכרע מי יזכה לטהר כל אבר ואבר מאבריו הקדושים של המגיד. בגורלו של האדמו"ר הזקן נפל הפתק, "ראשו כתם פז" וזכה להתעסק בטהרת ראשו הקדוש של המגיד. כאשר הובילו את המגיד למקווה טהרה, אמר האדמו"ר הזקן: "רבותינו ז"ל אומרים 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן' ולכן יניחו את המגיד הקדוש לטבול בעצמו". וכדבריו כך היה, שטבל המגיד את עצמו ג' פעמים...

את העובדה שדווקא בגורלו עלה הפסוק "ראשו כתם פז", ייחס האדמו"ר הזקן לשני מאורעות שבשלם זכה הוא בזכות הגדולה הזו. ראשית, הודות לסיפור הנ"ל, שעל ידי המשל שסיפר להרה"ק רבי פינחס מקוריץ הצליח להסיר את הקטרוג ולפתוח פתח להצלתו של המגיד מהסכנה שנשקפה לחייו. ועוד, כמסופר לעיל אודות בנו של המגיד הקדוש - רבי אברהם המלאך, שהגיע בעבודתו הנעלית לכלות הנפש ממש, עד שחייו עמדו לו מנגד, ורק זריזותו של האדמו"ר הזקן הצילה את נפשו.

בין האדמו"ר הזקן לרבי אברהם המלאך שררו קשרי אהבה וידידות עזים והיו הם זה לזה בבחינת תלמידים-חברים. כאשר הגיע האדמו"ר הזקן לרבו המגיד והיה הוא אברך צעיר לימים, אמר המגיד הקדוש לבנו רבי אברהם המלאך: "דע לך בני שהשקפה ראשונה של אברך זה היא רוח הקודש ולכן ראוי שתקבל ממנו...". הסדר היה שהאדמו"ר הזקן לימד את רבי אברהם המלאך תורת הנגלה ואילו רבי אברהם המלאך העביר לאדמו"ר הזקן מתורת החסידות. קבעו הם לכך זמן קצוב, ופעמים שהיה האדמו"ר הזקן מסובב את השעון באופן כזה שיתווסף לזמן הקצוב ללימוד תורת החסידות עוד שהות, ואמר על כך כי "מים גנובים ימתקו...".

באחת הפעמים בהן התכוון האדמו"ר הזקן לחזור לביתו לאחר שהות ארוכה בחצר המגיד במעזריטש, ליווהו רבי אברהם המלאך אל המרכבה, ובטרם שעלה האדמו"ר הזקן על המרכבה, פנה רבי אברהם המלאך אל בעל העגלה ואמר לו: "הכה בחוזקה את הסוסים עד אשר יחדלו הם להיות סוסים...". בנוסחה אחרת מסופר, שרבי אברהם המלאך אמר לעגלון, "הכה את הסוסים עד אשר ידעו שהם סוסים...". בשמעו זאת האדמו"ר הזקן אמר, שבדיבורים אלו של רבי אברהם המלאך נתחדשה אצלו דרך חדשה בעבודת ה', ונשאר עוד כשלושה חודשים בבית מדרשו של המגיד כדי לקלוט גם דרך זו.

את משמעות עבודה זו פירש הרבי מליובאוויטש זי"ע, כי עבודתו של יהודי היא להמשיך את העניינים הנעלים ביותר עד למקומות הנמוכים שבגשמיות, ועל ידי כך להעלות את החומריות והגשמיות ולעשות מהן רוחניות. שני שלבים יש בזה: האחד להכות את הסוסים עד שידעו שהם סוסים, דהיינו, לידע פחיתות הערך של העניינים הגשמיים והחומריים. ולאחר מכן השלב השני הוא, שעל ידי כך יוכל לפעול שיחדלו להיות הסוסים מלהיות סוסים, דהיינו, לעשות מענייני הגשמיות גם רוחניות.

לסיום, מספר הגר"י ירוסלבסקי על יהודי תלמיד חכם שהתגורר בארץ הקודש, ששמע פעם מאמר חסידי מפי 'משולח' מחסידיו של האדמו"ר הזקן. תוכן הדברים השפיע עליו עמוקות, חלחל עד לעמקי נפשו ובהחלטה של רגע גמר בדעתו לעזוב את הארץ ולשים פעמיו לעיירת ליאזני שבמחוז ויטפסק בבלארוס, מקום מושבו של האדמו"ר הזקן. ימים רבים היטלטל בדרכים עד שהגיע לבית מדרשו של האדמו"ר שמדברותיו כה התענג ואליהן כה ערג. עם הזמן התאקלם אותו יהודי מארץ הקודש ברוח המקום, השתלב בין החסידים עד שהפך כאחד מהם.

כעבור הרבה שנים נפגש אותו יהודי עם אחד מחבריו משכבר הימים שהקשה לו: "מה התווסף לך שנהיית חסיד? הרי גם מקודם מחובשי בית המדרש היית? ויען ויאמר: "קודם הייתי חושב מהיכן ימצא הקב"ה גן עדן גדול כל כך עבורי... והיום אני חושב איך זה שהקב"ה סובל את עבודתי כיצד לא לוקח הוא אבן ומטילה על ראשי...".

***

שני אורות

התפיסה הרוחנית של תורת החסידות, הרחיבה את השימוש במושגים קבליים כפי איך שנלמדו ע"י האר"י הקדוש ותלמידיו. את הטעם שנקראו דיני התורה הלכות, פירש הבעל שם טוב, שהלכות מלשון הליכה, שכל התורה היא הליכה אל הדבקות.

האדמו"ר הזקן מרבה אף הוא לעסוק בגילוי הכוח הפנימי שתחת התלבשות אותיות התורה. "רצון העליון נמשך, ירד ונתלבש בפשטי ההלכה בענייני עולם העשייה כמו 'המחליף פרה בחמור' וכיוצא באלה". רבנו ראה באותיות התורה מקור של קדושה ורמזים על עניינים רוחניים. "שור שנגח את הפרה" אינו רק סתם שור, אלא מרמז ל"בחינת שור המרכבה פני שור מהשמאל וכו'...", כותב הוא בספרו 'ליקוטי תורה'.
דווקא גישתו זו ללימוד התורה מסבירה את מה שאולי נראה קצת מפליא, וזו העובדה שהאדמו"ר הזקן שעסק רוב ימיו בהרבצת תורת החסידות, אמר וכתב מאות מאמרים וכן כתב את ספר 'התניא', דווקא הוא חיבר 'שולחן ערוך'. עניין זה מרומז בשמו של האדמו"ר הזקן - שניאור, ומבואר על פי מעשה המובא בספר 'ים של שלמה' מהמהרש"ל: לסבו של המהרש"ל נולד בן וחפץ לקרוא לו מאיר על שם אביו, אך דא עקא ששם חמיו היה אורי והיו מחולקים ברצונם על קריאת שם הילד, עשו פשרה ביניהם וקראו לבן הנולד בשם שניאור, כלומר שני אור - מאיר ואורי. האדמו"ר הזקן הכיל בתוכו גם את אור תורת הנגלה וכפי שנתן לכך ביטוי בחיבורו ההלכתי וגם את אור תורת החסידות, כפי שמשתקף מיתר חיבוריו.

לא בכדי התגלו בו ובחיבוריו שני האורות הללו באופן הכי בולט ונראה לעין. אותו מחבר שכתב את השולחן ערוך, זה שירד לעומק מצולות המשנה והתלמוד לדלות מהם אורחות חיים, הוא גם זה שחיבר את ספר 'התניא', 'ליקוטי אור' ו'ליקוטי תורה', שם מסביר הוא ששישה סדרי משנה הם בכלל כנגד השש מידות עליונות: 'זרעים' כנגד חסד, 'מועד' כנגד גבורה וכו'. אותו מחבר שכתב את 'קונטרס אחרון', שם מפלפל בחריפות בכל שיטות התנאים והאמוראים, ראשונים ואחרונים, הוא גם מחברם של מאמרים בחסידות שם מסביר הוא שמחלוקות בית הלל ובית שמאי מוסבים על ב' בחינות בעבודת השם, בחינת ימין ובחינת שמאל, חסד וגבורה וכדו'.

אצל האדמו"ר הזקן באו והתאחדו שני האורות ונהיו לאור אחד, כי אם השולחן ערוך מטרתו להורות את הדרך אשר ילכו בה, הרי שהחסידות מטרתה להאיר את הדרך. כמו שכתב הרבי מליובאויטש זי"ע בהתייחסו לשם שניאור: "כי הכלל באמירה והכללות בתיבה אחת מורה על האיחוד ועד לאיחוד בשלמות, ומובן שגם כאן הכוונה לקישור ואיחוד שני האורות וייחודם, כי תורה אחת היא".
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.