קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







'היהודי הנצחי' חזר לבית הכנסת בבודפסט
(יום ראשון, כ''ו אלול תש''ע)
ההיסטוריה הארוכה של בית הכנסת ב'או בודה', השלישית לצידן של הערים בודה ופסט, שעם השנים אוחדו תחת השם המשותף בודפסט, רשמה השבוע פרק חשוב ומרגש ● בית הכנסת המפואר, שמאז השואה שימש לצרכים בלתי הולמים, הוחזר לידיים יהודיות, שוקם והתפילות בו חודשו ● רב בית הכנסת, הרב שלמה כובש, מספר בראיון בלעדי ל'בקהילה' על ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של המקום, וחושף את סיפורו האישי המדהים ● חיים חדשים ב'אובן ישן'  לסיפור המלא

זלמן רודרמן

להתרגשות המיוחדת ששררה השבוע בקרב יהודי הונגריה, הייתה סיבה טובה מאוד. בית הכנסת ההיסטורי העתיק ב'או בּוּדה', 'אובן יָשָן' בפי היהודים, נחנך והחל מחדֵש ימיו כקדם.

אבל ספק רב אם אפילו הם, כלומר יהודי הונגריה, מודעים לעומק המשמעות ההיסטורית הכרוכה במאורע המשמח. שכן הדעת נותנת, כי מעטים בלבד מהם בקיאים בסיפורו ובגלגוליו של בית כנסת נכבד זה, המשקפים גם את סיפורה וגלגוליה של הקהילה היהודית כולה ב'או בודה'.

והשבוע, כאשר על כיסאו של הגאון רבי משה מינץ זצ"ל, התיישב בחיל וביראת כבוד הרה"ג ר' שלמה דוד כובש – רב בית הכנסת והרב הראשון שגדל והוסמך לרבנות בהונגריה שאחרי המלחמה, מעניק הרב כובש ל'בקהילה' ראיון בלעדי שבו הוא מספר על תולדות הקהילה ובית הכנסת ובנוסף גם חושף את סיפורו האישי המדהים.

הקהילה היהודית העתיקה ב'אובן ישן' (החלק השלישי, לצידן של בודה ופסט, בתצרף שמרכיב את העיר בודפסט) קיימת למעלה מ-400 שנה. אחרי שגורשה לתקופה מסוימת, חתמה הקהילה על הסכם חסות עם בעלת האחוזה עליה עמדה 'אובן ישן' - הרוזנת אלישבע זיטשי. ההסכם התיר לקבוצה של משפחות יהודיות להתיישב באחוזה, בתמורה למיסים גבוהים מההכנסות. הרוזנת העניקה ליהודים חופש מלא בנושאי דת ומסחר, ורישיון מיוחד להתיישב בכל חלקי 'או בודה'.

באותם ימים נאסר על היהודים להתגורר בתחומי העיר. משום כך הביא הסכם חסות זה, שהיה נוח מאוד ביחס להסכמים אחרים בזמנו, להתפתחות גדולה ומהירה של קהילה יהודית. היהודים החרוצים עסקו בחקלאות ובמסחר. הם הקימו בתי חרושת גדולים שסיפקו סחורה לכל הונגריה.

הקהילה שזכתה למעמד חשוב בין חברותיה, החליטה לבנות בית כנסת גדול ומפואר, לשם לתהילה ולתפארת – כראוי לה. ואכן, בשנת ה'תק"פ (1820) נערכה ברוב עם חנוכת בית הכנסת.

למעשה, בית הכנסת של 'אובן ישן' הוקם בה עוד קודם לכן, עם עליית המשפחות היהודיות הראשונות על הקרקע – אך כעת הקימו על אותו מקום בית תפילה חדש ומפואר. למען ההיסטוריה והסמליות השתמשו בחלק מקירות בית הכנסת הישן, כאשר אלה משתלבים במבנה בית הכנסת החדש.

בית הכנסת הצטיין בפאר והדר יוצאי דופן. הוא התנשא לגובה רב ובלט מאוד בנוף המקומי. אומנים נודעים הובאו מרחוק כדי לשכלל ולרומם את בית התפילה. קיר המזרח של בית הכנסת מהודר במיוחד: מעל ארון הקודש מכוייר הר בוער באש, מעליו ענן ועל הענן כתובות עשרת הדיברות. ומעל כל זה מתנוססת הכתובת: "וההר בוער באש עד לב השמים".

יופיו וחשיבותו של בית הכנסת היו כה גדולים, עד שמספרים כי אחד ממלכי הונגריה, יוסף מבית 'הבסבורג', שנחשב אוהב ישראל, היה מביא את אורחיו מכל העולם לסיור בבית הכנסת, כשהוא איננו חדל להתפעל מיופיו ופארו.


היהודי הנצחי ותשוקתו למקדש

שלושה רבנים גדולים היו ל'ארץ הגר', כינויה (בספרות התורנית) של הונגריה באותם הימים: הגאון רבי משה סופר מפרשבורג – בעל ה'חתם סופר' זצ"ל (נפטר בשנת תקצ"ט); הצדיק רבי משה טייטלבוים מאוהעל – ה'ישמח משה' זצ"ל (נפטר בשנת תר"א); והגאון רבי משה מינץ זצ"ל מ'אובן ישן' (נפטר בשנת תקצ"א).

הקהילה החשובה ב'אובן ישן' העמידה לעצמה במשך השנים מספר רבנים חשובים. אך מי שבאופן מיוחד קשר את שמו עם הקהילה היה הגר"מ מינץ הנזכר, שנודע לתהילה בשל תשובותיו ההלכתיות ובזכות ספרו 'בן יוחאי' (שבא להדוף את הטענה כאילו ספר הזוהר הקדוש לא חובר על ידי רשב"י), שהפך את בית הכנסת למרכז רוחני אדיר, והשכין בו ישיבה גדולה ובית דין.

למעמד חנוכת בית הכנסת הגיעו אורחים חשובים ונכבדים מכל הערים הסמוכות, כשבמרכז האירוע עמדה דרשתו של הרב. הגרמ"מ, שנודע כדרשן בחסד, דרש במתק שפתיו על משמעותה של השמחה על פי ההלכה ועל פי האגדה. אירוע חנוכת בית הכנסת היה כה חשוב ומרכזי בחייו של רבי משה, עד כי תלמידיו בחרו להדפיס את הדרשה הזו לזכרו בספר מיוחד – 'דביר הבית'.

במהלך הדרשה פירש רבי משה, בין השאר, את תפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש. ואכן, חלק גדול מהאומנות שהושקעה בבית הכנסת, מיוסדת על תפילת שלמה. כך, למשל, בכניסה לבית הכנסת מופיעה התפילה: "כל תפילה וכל תחנה אשר תהיה לכל האדם ופרש כפיו אל הבית הזה".

וכך מתאר הסופר הגרמני הנוצרי בן המאה הקודמת, פרנסיס שאמס, את בית הכנסת ויופיו:

"שישה עמודים כבירים מכותרים, מעלים כעין שער כבוד לחזית בית הכנסת. הגג המשולש פועם במקום הפעמונים, שנתמלא מקומם במכונה זו על ידי מצילות מתכת. קירות ההיכל וקימוריו מכוסים מבפנים בקישוטי גבס מהודרים, נאים בהתאמתם, והם מעלים עוד את יפי ארון הקודש והדר טעמו. על הארון מתואר בתבליט נחושת הר סיני הבוער באש, בשעה שמשה מקבל עליו – מתוך רעמים וברקים מזעזעים – את עשרת הדיברות, מפי הגבורה".

בסיום התיאור הנלהב מעיר שאמס: "את בית הכנסת הזה עלולים באמת לחסל ולהפסיק. אבל לא את היהודי הנצחי ואת תשוקתו למקדש האומנותי בירושלים".
למרבה הצער, הדברים שיצאו מעטו של אותו 'בן נח', אכן התגשמו: בית הכנסת המפואר חוסל, יהודי הונגריה נשלחו להשמדה, בהם גם רוב בני קהילת 'אובן ישן' שעלו לה' כקורבן כליל במשרפות אושוויץ. אך את "היהודי הנצחי ואת תשוקתו למקדש" – לא יכול אף אחד בעולם להכריע.

סיפורו של בית הכנסת, הוא גם סיפורו של רב בית הכנסת, הרב שלמה דוד כובש – "היהודי הנצחי".

"ברית דמים עם אלוקיי"

הרב כובש נולד בהונגריה הקומוניסטית למשפחה יהודית מתבוללת. קראו לו אז מאטה והוא ידע כי הוא יהודי, אלא שלא היה לו שמץ של מושג מה זה אומר.
"בבית הספר למחוננים בבודפסט בו למדתי, היו היהודים כ-60 אחוזים מכלל התלמידים – כמצופה מבית ספר למחוננים...", אומר הרב כובש. "כולנו, לא רק אני, ידענו על מוצאנו, אך לא הייתה לכך בעינינו, כל משמעות".

"פשיטת הרגל של הקומוניזם בשנת תשמ"ט, יצרה אצל חלק ניכר מהנוער ההונגרי משבר אידיאולוגי. לפתע, כל מה שעד אתמול היו חייבים להאמין בו – הפך למושמץ. כתוצאה מכך פנו צעירים רבים בהונגריה לאפיקים דתיים.

"האווירה הזו השפיעה גם עליי, וכשהייתי בן קצת יותר מ-11 התחלתי להרגיש משיכה לחיים שיש בהם משמעות. באחד מאותם ימים סיפר חבר להוריי על ראביי 'ניאולוג' (הגרסה ההונגרית של הקונסרבטיבים האמריקניים) שעומד לפתוח 'תלמוד תורה', אך מתנה זאת ברישומם של לפחות 10 נערים. אני ואחת מאחיותיי רצינו להירשם ל'תלמוד תורה', ואבי אפילו עודד אותנו בכיוון זה.

"ב'תלמוד תורה' הניאולוגי, שהיה בעצם 'בית ספר של יום ראשון' ליהדות, רכשתי את המושגים הראשונים שלי על מועדי ישראל ופרשת השבוע. אלא שדי מהר חדל המקום לפעול.

"אחרי כשנה התחלתי להתכונן לבר מצווה שלי, ומכיוון שהייתי די עצמאי ברוחי, החלטתי שאם אני יהודי, הרי שאני צריך להיות נימול. ממש כמו אברהם אבינו וכמו משה רבנו...

"פניתי מיוזמתי למוהל-רופא יהודי מקומי והוא הסכים למול אותי. שום יהודי שומר תורה ומצוות לא נכח ברגעים המרגשים בהם כרתי ברית דמים עם אלוקיי. לימים התברר לי, כי באותן שנים נערכו בכל רחבי הונגריה לא יותר מ-20 בריתות מילה בשנה, ושלי הייתה אחת מהן...".

בקבוק קטשופ ומכתב

אחרי שנימול הרגיש מאטה הצעיר, כי הלימודים אצל הראביי הניאולוגי דלילים מדי, והוא החליט לחפש מורה רציני ומעמיק יותר.

"באותם הימים כבר פעל בהונגריה שליחו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, הרה"ג רבי ברוך אוברלנדר, אלא שאני עוד לא ידעתי זאת", מוסיף ומספר הרב כובש. "באותו קיץ טסתי לישראל, למחנה קיץ שארגנה בארץ תנועת 'בני עקיבא' לנערים יהודים מחו"ל, במסגרת הכנתם לבר מצווה. והנה דווקא בהיותי בארץ, נודע לי כי זה לא מכבר הגיע לבודפסט רב חסיד חב"ד בשם הרב ברוך אוברלנדר...

"החלטתי שעם חזרתי להונגריה אני 'חייב' לפגוש אותו. העניין הוא שהייתי נער ביישן ולא ידעתי איך בדיוק ליצור קשר עם הרב המכובד. מישהו שהכיר את הרב, הציע לי הצעה מקורית: 'מכיוון שבבודפסט קשה להשיג מוצרי מזון כשרים למהדרין, אולי תבוא לביתו בשליחותי להביא לו קטשופ כשר'...

"ביום שבו נחתי בהונגריה, לפני שהספקתי לעשות כל דבר אחר, עליתי על אוטובוס ונסעתי הישר לביתו של הרב אוברלנדר, כשבקבוק הקטשופ בידי... אני זוכר את עצמי, עומד על סף הדלת, ליבי פועם מהתרגשות, ואני מהסס... לבסוף אני אוזר עוז ודופק. הרב פתח את הדלת, שאל לרצוני, ואני הושטתי לו את בקבוק הקטשופ. אלא שלבקבוק צורף מכתב המלצה (שנכתב על ידי שולח הקטשופ). אני כבר עמדתי להסתובב וללכת כאשר הרב אוברלנדר קלט את המכתב המצורף ועיכב אותי. מיד לאחר שקרא את המכתב הזמין אותי להיכנס לביתו. במבט לאחור אני יכול לומר, כי הרגע שבו נכנסתי לביתו של הרב אוברלנדר, היה לרגע המשמעותי והגורלי ביותר בחיי. מכאן והלאה קיבלתי תוכן חדש לחיי".

מי שהתקשה לקבל בהבנה את קשריו החדשים של שלמה עם הרב, היה אביו של שלמה. מיכאל כובש, בכיר במחלקת התכנוּת של חברת התעופה 'לופטהנזה', היה ליברל מוצהר, שתמיד שמר על עצמאותו הרוחנית, ומעולם לא היה חבר רשמי במפלגה הקומוניסטית.

בתחילה, כאשר ראה מיכאל, כי בנו מאטה, מחפש קצת יידישקייט, הוא דווקא שמח. בעיניו זה העיד על יוזמה ומעוף. אבל כשה'יוזמה' נהפכה לקשר מעמיק והולך עם הרב אוברלנדר – החל האב לחשוש, מפני מה שהוא כינה 'תלוּת'.

"לדאגתו של אבי הייתה סיבה טובה... שכן לאחר כל פגישה עם הרב הייתי מגיע הביתה עם הקפדה חדשה – בתחום הכשרות, השבת ועוד. אבי כבר לא ידע למה לצפות. עד שבאחד הימים הוא מצא דרך 'מעודנת' לרמוז לי כי הוא מתנגד לפגישותיי עם הרב. 'אין לי ספק כי היהודים הדתיים הקנאים, הם הגורמים לתופעת האנטישמיות', אמר.

ואולם דווקא התנגדותו של אבי, הגבירה אצלי עוד יותר את אש התשוקה לקרבת אלוקים וליהדות אמיתית. כזו שיכולתי לפגוש רק אצל הרב אוברלנדר".

ובינתיים, בבית הספר המקומי הופך מאטה הצעיר למעין סוכן סמוי של הרב. "בכיתה שלנו, היו 20 יהודים מתוך 35 תלמידים. משכתי חלק גדול מהם למועדוניות היהדות שהפעיל הרב אוברלנדר. הייתי הולך עם פאות וקסקט (אבא שלי עוד לא הרשה לי כפה) – והצלחתי ב"ה לא מעט".

מערכת היחסים עם אביו הייתה חלק משמעותי מאוד בתהליך התקרבותו של הרב כובש לחיי תורה ומצוות:

"אבי הרשה לי לבחור שלשה ימים מכל חגי ישראל – שבהם לא אלך לבית הספר, ובשאר הימים נאלצתי ללכת. מה שכן, הוא הסכים שאחבוש לעצמי את היד כאילו היא פצועה, כך שלא אצטרך לכתוב בחג.

"הבעיה התעוררה במבחנים. מישהו היה חייב לכתוב במקומי ולא רציתי לבקש דבר כזה מאף לא אחד מחבריי היהודים. אבל היו גם רגעים קשים אחרים. הגעתי לכיתה באחד החגים עם יד חבושה, ומכיוון שלמדנו עד שעת דמדומים, פנה המורה דווקא אליי והורה לי להדליק את האור. לא ידעתי מה לעשות. העמדתי פנים כאילו לא שמעתי, עד שלבסוף חבר שלי הבין מה קורה והדליק במקומי את האור. לאחר סיום הלימודים בימי החגים, הייתי צועד ברגל לבית הכנסת – מרחק כ-40 דקות הליכה".

כעבור שנה במחיצת הרב אוברלנדר חגג מאטה-שלמה את הבר המצווה שלו – בבית הכנסת של הרב.

"אבי שהשתתף במסיבה יצא ממנה בהרגשה מעורבת: מצד אחד, הוא נהנה במסיבה ושמח לראותי עולה לתורה. מצד שני, עדיין היו לו טענות... לעומת זאת, הסבתא שלי מצד אימי שהגיעה אף היא לאירוע – בכתה מרוב התרגשות".

אגב, אין פלא שהסבתא בכתה, שכן היא עצמה הייתה נצר למשפחה רבנית ידועה מאוד בהונגריה: משפחת זילברשטיין – הרבנים מוואיטצן, רבי דוד יהודה, מחבר 'שבילי דוד' על השולחן ערוך ובנו רבי ישעיה מחבר 'מעשי למלך' על הרמב"ם. אחיו הגדול של רבי דוד יהודה היה רבי שלמה זילברשטיין, רב בקהילת שארקאד ומחבר הספר 'אהל שלמה' על התורה וסוגיות הש"ס. רבי שלמה נפטר בשנת תרס"ט, ומנוחת כבודו בגרויסוורדיין. הרב כובש הוא דור חמישי ממנו, ונקרא על שמו.

"אישית, אין בליבי ספק, כי זכותו של צדיק וגאון זה עמדה לי בדרכי חזרה אל שורשיי", אומר הרב כובש ומוסיף, "לימים אף כתבתי במשך שנה שלימה סידרת מאמרים על פרשת השבוע המבוססים על ספרו – כעין הכרת תודה לסבא חשוב זה שמאציל עליי מהודו עד היום הזה".

בן המשפחה מוויליאמסבורג

חגיגת בר המצווה סימנה את תחילתה של דרך קלה יותר אל חיי יהדות מלאים. "מאז הבר מצווה הסכים אבי לשחרר אותנו, כלומר אותי ואת אחותי הצעירה ממני, למחנה קיץ יהודי בניו יורק, כדי שנלמד אנגלית... ואחר כך, כשההשגחה העליונה כיוונה אותי ללימודים בישיבה בארץ, אבי הסכים שאסע לקיץ לישראל – כדי ללמוד עברית...".

שלמה טס ארצה ונכנס לישיבה בצפת. כשחזר לביתו, בסוף הקיץ, הודיע לאביו כי החליט לקטוע סופית את לימודיו בתיכון המקומי, ולחזור לישיבה בארץ. האב התקומם, אבל לבסוף נמצא פיתרון של פשרה שהיה מקובל גם עליו: שלמה ייסע ללמוד בישיבת חב"ד בפיטסבורג בארה"ב, שבה למדו גם קצת לימודי חול.

התעוררה בעיה של מימון הלימודים והשהייה בארה"ב. אלא שגם הבעיה הזאת נפתרה במהרה ובדרך מאד לא צפויה: אברך חסידי מוויליאמסבורג שהגיע לביקור בבודפשט, נפגש עם הרב אוברלנדר. תוך כדי שיחה סיפר לו הרב אוברלנדר על שלמה, הצעיר הרציני שבחר בחיי תורה ולשם כך מתכוון להרחיק עד פיטסבורג. הרב אוברלנדר הוסיף וסיפר על בעיית המימון המעיקה והשיחה התגלגלה גם לעניין ייחוסו המכובד של שלמה, מצד אימו. כששמע זאת האברך מוויליאמסבורג, קפץ כנשוך נחש. התברר שהוא ושלמה הם קרובי משפחה. באותו הרגע הודיע הלה כי יממן את לימודיו של שלמה בארה"ב.

"הגעתי לקראון-הייטס בחורף תשנ"ג", ממשיך הרב כובש בסיפור חייו, "וזכיתי להתפלל במחיצת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, בסוכות ובשמחת תורה. בסוף חודש תשרי נסעתי לפיטסבורג ולמדתי שם שנתיים. אבי שבינתיים נרגע מפחדיו – היה דווקא מרוצה. הוא ביקר בפיטסבורג וראה קהילה חרדית שלמה שכל חבריה אנשים 'נורמליים' ודעתו נחה עליו".

אביו היה מרוצה, אך דווקא שלמה לא היה שלם עם העובדה שחלק – גם אם קטן – מזמנו, מוקדש ללימודי חול. הוא רצה להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה בלבד. הוא פנה בעניין להנהלת הישיבה והעלה בפניה את בקשתו – להפסיק כליל את לימודי החול בישיבה...

"כשחזרתי הביתה לא דיברנו על הנושא, אך לפתע אבי אמר ביוזמתו שמבחינתו אין כל התנגדות שאפסיק ללמוד בישיבה לימודי חול. אני ראיתי בזה סייעתא דשמיא גדולה. ובאמת, באופן די מפתיע, גם הנהלת הישיבה קיבלה את בקשתי. ומאז התחלתי להקדיש את כל זמני ומרצי ללימוד תורה".

לאחר שהשלים את חוק לימודיו בפיטסבורג, כבר לא היה דבר שיכול היה להפריע לו בדרכו הברורה. מכאן הוא המשיך בישיבות עד אחרי חתונתו.

תקופה קצרה אחרי נישואיו חזר ר' שלמה להונגריה, כדי לסייע בידי אביו הרוחני, הרב אוברלנדר, במלאכת הקודש של הפצת התורה והיהדות. ר' שלמה הוסמך לרבנות, והוכתר לרב בישראל. טקס ההכתרה שהתקיים בד' שבט תשס"ב עורר תשומת לב רבה מכל העולם: הרב שלמה דוד כובש, היה לרב ההונגרי הראשון שנולד, גדל והוסמך לאחר השואה על אדמת הונגריה ספוגת הדם היהודי.

בטקס ההכתרה נכחו נשיא הונגריה, ראש העיר בודפסט, שר החינוך ההונגרי ונציגים מכל כלי התקשורת במדינה, שבאו לחזות בפלא המתרחש לנגד עיניהם. להבדיל, גם הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל, הגיע במיוחד להונגריה כדי להשתתף במעמד היסטורי זה. "הרב אליהו זצ"ל עודדני מאוד", מספר הרב כובש בהתרגשות. "הוא היה נרגש מסיפור חיי וראה בתפקידי הרבני משמעות רבה".

באחד העיתונים הגדולים, שסיקרו את האירוע, נכתב, כי "שש מאות אלף הנשמות של קדושי יהדות הונגריה – חוזרים אליה".

מעבר לעיסוקיו הרבניים, הרב כובש כיום הוא המוהל היחיד הפועל ברחבי הונגריה, חבר בבית הדין של הרב אוברלנדר, ואף נושא בתפקיד 'ספרא דדיינא' בבית הדין.

סטודיו לצילומי סרטים

בחזרה לבית הכנסת. לאורך כל השנים, מאז הקמתו ועד השואה, נשא בית הכנסת אופי אורתודוקסי. בתקופות האחרונות לפני המלחמה הידלדלה הקהילה היהודית המקומית, משום שכמעט כל חבריה עברו להתגורר בתוככי העיר. למרות זאת המניין בבית הכנסת הוסיף להישמר. הרב האחרון של בית הכנסת היה הרב יוסף נוימן, תלמידם של ה'שבט סופר' בפרשבורג וה'מעשי למלך' בוואיטצן. (אגב, בנו הגה"צ רבי יעקב יצחק נוימן זצ"ל, שימש לימים אב"ד קהילת 'מחזיקי הדת' של בעלזא במונטריאול.) סביב בית הכנסת היה בית ספר, איטליז כשר, בית אבות ועוד מוסדות קהילתיים.

אחרי המלחמה נעשה ניסיון להחזיר את החיים היהודיים לבית הכנסת, אך הוא לא צלח. וחיי הקהילה ב'אובן ישן' שכאמור נמשכו 400 שנה – נגדעו.

השלטון הקומוניסטי העניק את בית הכנסת לקהילה הניאולוגית. רצונם של הקומוניסטים היה לאגד את כל היהודים הדתיים תחת המטרייה של הניאולוגים. אלא שהללו מכרו את בית הכנסת בחזרה לממשל, שהחזיק אותו שומם במשך שנים עד שהפך אותו למחסן של טקסטיל.

בשלב הבא הועבר בית הכנסת לידיה של רשות השידור ההונגרית, זו הקימה בין פרוכת ארון-הקודש, לחלונות המצוירים עם שמות שבטי ישראל – סטודיו לצילום סרטים...

לפני כשנתיים חדל המקום לפעול כסטודיו וחזר לשמש מחסן – הפעם של הטלוויזיה המקומית.

אך הנה מתברר, כי עשרות אלפי התפילות שנישאו בין כותלי בית הכנסת הזה, דמעות ותחינות של 14 דורות, לא עזבו את המקום, ובסופו של דבר חזר המקום לתעודתו: בית אלוקים.

והנה סיפור גאולתו של בית הכנסת, מפיו של הרב כובש:

"מזה תקופה ארוכה, שאנחנו מבקשים להקים מרכז ליהדות בבודה השוכנת בצידו המערבי של נהר הדנובה, שכן עד כה כל הפעילות היהודית הדתית רוכזה בעברו המזרחי של הנהר, בצד של פסט (כידוע, העיר בודפסט היא צירוף של שתי הערים בודה ופסט). אחרי השתדלויות רבות קיבלנו שטח עם בית קטן, מקום לתפילה ולפעילות. אבל מכשולים ביורוקרטיים שונים מנעו מאיתנו להקים בפועל את המרכז.

"בתחילת השנה, ניגש אליי מישהו עם הצעה לקנות בית כנסת. ברגע הראשון נדהמתי. איפה אפשר לקנות בית כנסת? כמובן שנעניתי בחיוב. אפילו לא חלמתי שהוא מדבר על בית הכנסת העתיק והמפורסם של 'או בודה'. כבר שנים שמנסים לגאול אותו, וזה נראה כמשימה בלתי אפשרית. למרבה ההפתעה התברר לי, כי הטלוויזיה המחזיקה בבניין בית הכנסת אכן מבקשת לעבור למקום אחר.

"מאותו רגע לא נחנו. הרגשנו שזו חובה קדושה שהתגלגלה לפתחנו ושאסור לנו להחמיץ את ההזדמנות. המאמצים להשגת התקציב הגדול שנדרש בעבור פדיית בית הכנסת, לא היו קטנים. היו רגעים שכמעט הרמנו ידיים. אבל אז יכולתי ממש לראות את כל אותן נשמות שהתפללו בבית הכנסת ב-400 השנים האחרונות – מתחננות שאציל את בית הכנסת שלהן, שאשיב את המורשת הקדושה למקום.

"בשלב מסוים קיבלו המאמצים תנופה גדולה עד כי בערב חג הפסח השנה קיבלנו לידינו את המפתחות לבית הכנסת.

"כמובן, שלבית הכנסת כפי שקיבלנו אותו, היה בלתי אפשרי להיכנס מיד. צריך היה לערוך שיפוץ נרחב ולהשיב למקום את הפאר וההדר היהודי שהיה לו בעבר. פתחנו במערך גיוס כספים אדיר, כשכמה מנדיבי 'עמך בית ישראל', מחליטים להשתתף בזכות הגדולה של השבת העטרה לישנה".

כפתחו של אולם

אלא שאז קרה דבר מה, ששינה אצל הרב כובש את גישתו לעניין:

"במסגרת עבודתי כרב וכשליח חב"ד, נפגשתי ללימוד משותף עם יהודי שביקש ממני להכינו לקראת נישואיו כדת משה וישראל. באחד השיעורים, שוחחנו מעט, וסיפרתי לו על בית הכנסת והמאמצים לשפצו. האיש פנה אליי בתמימות ובפשטות, כזו השמורה ל'יהודים של הבעש"ט', ושאל: 'אני לא מבין, מדוע צריכים להמתין לגיוס הכספים, וכי בינתיים אי אפשר להתפלל במקום כפי שהוא?! דבר כזה אסור לדחות!'.

"הוא שאל את השאלה, ופתאום תפסתי עד כמה הוא צודק... זה היה בתקופת חג שבועות האחרון, ובמקום התקבלה ההחלטה: נכנסים!

"הגענו לבית הכנסת. אולם התפילה המרכזי היה עמוס בציוד ישן, ברזלים ואביזרים שבורים. אפילו אור יום לא חדר לשם. התחלנו לעבוד ואנשים פשוט באו ותרמו. ראינו איך מתקיים המאמר 'פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם'. הכול החל 'לזוז' בדרך על טבעית.

"באופן מופלא הצלחנו להכשיר את המקום לתפילה: פינינו את כל הציוד שהיה שם, ריצפנו בשיש, ביצענו שיפוץ אומנותי לארון הקודש והוספנו נברשת ענקית במרכז התקרה. את המקום שבו הייתה עזרת נשים הכשרנו למקום שבו נקיים את סעודות שבת בעבור אלו שאינם עושים זאת עדיין בעצמם. בנינו מטבח שמייצא אוכל כשר ליהודים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. והתכניות לעתיד – עוד רבות.

"כעת", אומר הרב כובש, "המקום מוכן ברמה של 40 אחוז מתוכנית השיפוץ והשיקום הכוללת. אבל העיקר הוא שתושבי האזור היהודים כבר מצפים לרגע שבו יוכלו להתפלל במקום יום יום".

כי "את בית הכנסת הזה עלולים באמת לחסל ולהפסיק. אבל לא את היהודי הנצחי ואת תשוקתו למקדש בירושלים". ותשוקתו של היהודי למקדש בירושלים, עוברת בין השאר דרך בית הכנסת המחודש ב'או בודה'.

חזון העצמות היבשות

בהונגריה חיים היום כמאה אלף יהודים, 95 אחוז מהם – בבודפסט.

לתחיית היהדות בבודפסט, אחראי הגאון רבי ברוך אוברלנדר, שנשלח לשם על ידי כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל בשנת תשמ"ט, עוד לפני קריסת הקומוניזם. הרב אוברלנדר משמש כרב קהילת 'חברה ש"ס ליובאוויטש' ואב"ד בית הדין הרבני שעל יד הקהילה.

הפעילות של קהילת חב"ד בבודפסט כוללת: לשכת רבנות, ישיבה גדולה, גני ילדים, בית ספר, אוניברסיטה פתוחה ליהדות, הוצאה לאור של ספרות יהודית-תורנית בהונגרית (מחזורים, חומשים, סוגיות בגמרא, לוח דינים ומנהגים שנתי הנשלח ל-18,000 משפחות בדיוור ישיר), מערך הסברה יהודית במדיה הממלכתית, פעילות ענפה בשבתות ומועדי ישראל, מרכז היהדות 'חנה-קלאב' לנשים, פעילות לחגים, הדלקה חנוכייה מרכזית בחנוכה, סדרי פסח ציבוריים בהשתתפות כ-2,000 סועדים.

לצידו של הרב אוברלנדר פועלים עוד שבעה רבנים ושלוחים, שלושה מהם מפירות פעולותיו הברוכות: הרה"ג רבי שלום הורביץ, ראש ישיבת חב"ד ורב קהילת 'טעלעקי טער'; הרב שמואל רסקין, רב הקהילה הישראלית, הרב שמואל גליצנשטיין, רב קהילת 'נאגפוווארוש' ומנהל בית חב"ד לצעירים, הרב שמואל דוד פייגין, רב הסטודנטים בעיר דעברעצין, ר' מענדל נוגרדי והרב אשר פייט – פעילי יהדות בולטים בבודפסט. ואחרון חביב: הרה"ג ר' שלמה דוד כובש, רבה של 'או בודה'.

בבודפסט פועלת גם קהילת 'קאזינצי', בראשות הגאון רבי טוביה וייסברגר. הרב וייסברגר פעיל מאוד בתפקידו ובתחומיו, וההכשרים המהודרים שלו מוּכרים בכל אירופה. תודות לפעילות המשותפת של כל הקהילות הנ"ל – יש היום התעוררות יהודית גדולה בבירת הונגריה המחזירה עטרה ליושנה.






| הסר תמונה


| הסר תמונה


| הסר תמונה


| הסר תמונה
הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
הערות למערכת
הוספת הערה למערכת
כותרת:

הערה למערכת:




© 2018 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן