קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







"בקהילה" על המסע המרגש - השיבה לאוזבקיסטן
(יום חמישי, ט''ז אלול תש''ע)
הערים טשקנט וסמרקנד כבר מזמן לא ראו קבוצה כה נכבדה של חסידים מהלכים ברחובותיהן ובסמטאותיהן ● כעשרה חסידי חב"ד מהארץ ומחו"ל, חוזרים לערי הולדתם במסגרת פרויקט תיעודי רחב היקף של החיים היהודיים והחסידיים ברוסיה הקומוניסטית ● המפגש של הבן עם המקווה שאביו הציל, הקבר של האברך שניסה להגן על אחיו הרעבים ונרצח במקום, המלון ששימש את השליחים מארה"ב ועוד רגעים רבים של זיכרונות מרגשים ● רשמים ממסע יוצא דופן לסיפור המלא
זלמן רודרמן

העיר סמרקנד. הימים הם ימי הרדיפה האפלים של השלטון הקומוניסטי אחרי כל מי ומה שריח יהדות נודף ממנו. והנה נודע לשלטונות על מקווה טהרה שהוקם אי שם ברחבי העיר על ידי יהודי המקום. כלפי חוץ מוצג המקווה כבית מרחץ. אך אנשי השלטון חושדים כי המקום משמש לצורכי דת וזאת כבר סיבה מספקת להתנכל לו.

פקיד בכיר, חמור סבר, מטעם משרד הבריאות נשלח ל'בית המרחץ' כדי לבחון את מצבו התברואתי. ואכן, מי המקווה נראים מעופשים למדי, שכן התנאים אינם מאפשרים החלפה תדירה של המים ושמירה על רמת סנטריה גבוהה. הפקיד הבכיר נותן ביהודי הצעיר הניצב מולו – זה שאחראי על 'בית המרחץ' – מבט נוקשה. "לסגור מיד את המקום!", הוא מורה לו בנחרצות. "מדובר במפגע תברואתי המהווה סכנה חמורה לבריאות הציבור!".

ליבו של היהודי מחסיר פעימה. לסגור את מקווה הטהרה היחיד בכל העיר?! לא יעלה על הדעת... מצד שני, הוראה היא הוראה ואי ציות לה עלול להחמיר את המצב עוד יותר. בין רגע הוא מתעשת. "אדון חבר נכבד", פונה הוא אל נציג השלטון בארשת מפייסת. "מדוע תדבר כך על 'בית המרחץ' שלנו. הלוא המים פה זכים ונקיים הם...". ולראיה נוטל הוא בד?ברו ספל ריק, ממלא אותו בתנופה במי המקווה ושותה את תכולתו עד תום, אל מול עיניו המשתאות של הפקיד. כנגד הוכחה ניצחת שכזו גם לשונו של הפקיד הבכיר נאלמת דום. הלה מתרכך ומוותר, והמקווה בסמרקנד – ניצל.

לצעיר היהודי הזה קראו ר' רפאל חודדייטוב ז"ל. איש זה, שמעשי גבורה רבים ומופלאים למען אחיו היהודים נקשרו בשמו, היה חסיד חב"ד ומעמודי התווך של הקהילה היהודית בסמרקנד בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחר מכן, עד לעלייתו ארצה בראשית שנות ה-70.

לפני כשבועיים חזר בנו של ר' רפאל, ר' משיח חדייטוב, תושב קראון-הייטס בניו-יורק, לביקור ראשון בסמרקנד עיר הולדתו, כ-40 שנה לאחר שאביו עזב אותה. בביקורו בעיר חזר הבן אל המקווה ההוא, זה שניצל בזכות מעשהו הנועז של אביו, והתרגש למצוא אותו עדיין על מכונו.

ר' משיח לא בא לשם לבדו. הוא היה חלק מקבוצה של כ-10 חסידי חב"ד, ילידי הערים סמרקנד, השלישית בגודלה בערי אוזבקיסטן וטשקנט, בירתה של המדינה. את החבורה שקובצה לה יחדיו על ידי יד מכוונת, הוביל ההיסטוריון החסידי הרב יוסף-יצחק קמינצקי מכפר-חב"ד, שסבתו ובני משפחה נוספים שלו קבורים בבית הקברות היהודי בסמרקנד.

מאחורי המסע המאורגן הזה עומד יהודי אמיד תושב ארה"ב, הפועל זה זמן רב לתיעוד ההיסטוריה היהודית והחסידית בברית המועצות, בתקופה שסביב מלחמת העולם השנייה. העניין הזה קרוב לליבו של האיש משום שגם משפחתו שלו עברה מסכת נדודים ותלאות בתקופה זו, תחת שלטון הקומוניסטים. ואיש זה, שמסיבותיו הוא איננו חפץ בפרסום שמו (השמור במערכת) הוא אשר פנה אל הרב קמינצקי בבקשה כי ייטול עליו את מסע התיעוד המורכב.

הרב קמינצקי נענה לאתגר ומלאכת התיעוד יצאה לדרך כבר לפני חודשים מספר. הנסיעה לטשקנט ולסמרקנד עליה סיפרנו היא למעשה השלישית במספר בסדרת נסיעותיו למדינות חבר העמים - במסגרת מסע מרתק וייחודי זה.

התמונה ומה שמאחוריה

בהמשך נשוב לאוזבקיסטן, אך לא נוכל שלא לספר, ולו? גם מעט, על שתי נסיעותיו הקודמות של הרב קמינצקי לחבר העמים.

הנסיעה הראשונה הייתה לאוקראינה, אל הערים ברדיצ'ב וז'יטומיר. הרב קמינצקי יצא לשם בלוויית צוות צילום מקצועי, כדי לתעד פרק מרגש בהיסטוריה של חסידי חב"ד בדור האחרון.

מדובר במאורע שהתרחש בשנת תרח"צ, כלומר לפני 72 שנה. קבוצה של שמונה נערים, תלמידי אחת הישיבות המחתרתיות שהפעילה ברחבי ברית המועצות רשת ישיבות תומכי תמימים, נתפסה ביחד עם שני אנשי צוות מבוגרים בתוככי בית הכנסת בברדיצ'ב. אנשי הק-ג-ב התפרצו לבית הכנסת בשעת לילה מאוחרת והפתיעו את בני החבורה בעיצומה של התוועדות חסידית שקיימו לרגל יום הסתלקותו של בעל התניא זצ"ל (בכ"ד בטבת).

ה-10 הובלו לבית מעצר, ולאחר שנחקרו ממושכות ואף צולמו בתמונה קבוצתית, נמסרו לבית יתומים אחד ומשם לבית יתומים אחר, שהתנהל בתנאים קפדניים ביותר, כדי להעבירם 'חינוך מחדש'. הנערים נאלצו להפעיל את כל תושייתם כדי להצליח גם שם, בתוככי בית היתומים, לשמור על יהדותם. בין השאר הם נהגו לחמוק יומיום אל היער הסמוך ולהניח בו תפילין שהצליחו להסתיר. כעבור שבועות מספר הצליחו מספר חסידים נועזים למלט את הנערים מבית היתומים. כמה מהנערים הנמלטים הסתתרו במשך תקופה בביתם של קרובי משפחתו של האיש עלום השם מארה"ב, זה העומד מאחורי הפרויקט...

הנקודה המעניינת היא, שבמשך שנים סופר הסיפור על כליאת הנערים ומלמדיהם, על ידי אותם נערים עצמם, שבינתיים בגרו, כמובן, ושרובם היגרו במרוצת השנים לארצות הברית (רק שניים מהם, כמדומה, עודם איתנו כיום). הסיפור נפוץ והפך לסוג של אגדה מעוררת השראה. אחד מהם, ר' יחזקאל ברוד ז"ל, אף פרסם את הסיפור בספר זיכרונותיו הנקרא 'אור חסידי בחושך הסובייטי'. והנה, לפני כחמש שנים, נחשפה תמונת הנערים, זו שצולמה כאמור בליל מעצרם, על-ידי אנשי הק-ג-ב. התמונה ההיסטורית יוצאת-הדופן – שכן ממתי מעמיד הק-ג-ב את אסיריו לצילום קבוצתי... – ריגשה אז רבים.

מי שחשף את התמונה היה אלוף-משנה בדימוס בצבא הרוסי, שלאחר פרישתו מהצבא החל לעבוד בארכיון הלאומי של אוקראינה, השוכן בז'יטומיר. הלה גילה יום אחד, תוך כדי עבודתו במקום, את התמונה והוא מסר העתק שלה לידיהם של חסידי חב"ד.

המשימה של הרב קמינצקי הייתה אפוא, לצלם את כל אותן תחנות שבהן עברה חבורת הנערים בברדיצ'ב, כולל בית המשפחה שבו הסתתרו כמה מהם לאחר מילוטם מבית היתומים. כמו כן הוטל עליו להגיע לארכיון בז'יטומיר ובעזרת אותו העובד (איש הצבא לשעבר) לשחזר את 'גילוי' התמונה ואת רגע מסירתה לידי חסידי חב"ד.

זו הייתה משימה מאוד לא פשוטה לביצוע, אומר הרב קמינצקי. נאלצתי להצטייד בתעודות ובמסמכים המאשרים כי אני מייצג את הקהילות היהודיות באוקראינה. רק כך נפתחה לפניי הדלת והותר לי להכניס מצלמה לארכיב הסגור והחתום של הארכיון הלאומי, שם הייתה התמונה, ולצלם את רגע 'גילויה' ומסירתה לידינו.

כאלף ומאה ניצולים

הנסיעה השנייה של הרב קמינצקי – במסגרת מסע התיעוד – הייתה לעיר לבוב (למברג ביידיש) השוכנת על גבול אוקראינה ופולניה. מטרתה של נסיעה זו הייתה תיעוד פרק נוסף, דרמטי עוד יותר, בתולדות ימי חסידי חב"ד בברית המועצות.

מספר הרב קמינצקי: כשהסתיימה מלחמת-העולם השנייה, בשנת תש"ה, חידש המשטר הסובייטי את מלחמת החורמה שניהל נגד העם היהודי בכלל ונגד חסידי חב"ד בפרט. החסידים, שרובם היו מרוכזים בערים טשקנט וסמרקנד – נרדפו עד צוואר.

בשנת תש"ו נפתח צוהר קטן. הממשלה הסובייטית אפשרה למאות אלפי הפליטים הפולנים שנמלטו לרוסיה בימי מלחמת העולם – לחזור למולדתם. בערים רבות ברחבי רוסיה הוקמו משרדים בהם נדרשו האזרחים הפולניים להציג מסמך פולני, ועל פיו ניתנו להם תעודות מעבר לפולין. ממשלת ברית המועצות העמידה לרשות הפליטים הפולנים רכבות משא – 'עשאלונים' – בהן שבו לפולין.

אחת הערים המרכזיות ממנה יצאו הפליטים לארצם, הייתה העיר לבוב, עיר גדולה באוקראינה, קרובה לגבול הפולני. לכמה מעסקני חב"ד עלה רעיון כי ייתכן ונפתח כאן פתח קטן דרכו יוכלו חסידי חב"ד לצאת לחופשי. ר' לייבל מוצ'קין, צעיר נועז ובעל מרץ, נשלח מסמרקנד ללבוב לבדוק את האפשרויות העומדות בפני החסידים כדי להגשים את החלום הבלתי אפשרי. מוצ'קין העלה בבדיקתו כי אכן ישנה אפשרות לזייף מסמכים פולניים שבעזרתם אפשר יהיה לצאת מרוסיה. הוא חזר לסמרקנד, ויותר מ-1,000 חסידי חב"ד עשו את דרכם לעיר לבוב.

מיד עם בואם ללבוב הוקם ועד מחתרתי שתפקידו היה להפעיל את 'מפעל הזיוף', שעלותו הכספית הייתה עצומה. בנוסף היו צריכים לשלם תשלומי ענק כשוחד לפקידים שהיו אחראים על מערך ההיסעים מרוסיה לפולין. 'מפעל הזיוף' פעל ללא הרף והנפיק תעודות להמוני החסידים שהגיעו ללבוב.

הסכנה הייתה איומה. המארגנים אסרו על החסידים להסתובב ברחובות, כי לא הייתה בידם תעודה שהם מתגוררים בעיר, שהייתה עיר ספר, ששלטו בה כוחות הביטחון הסובייטיים. העסקנים מקרב החסידים, פעלו במסירות נפש עילאית. סכנת נפשות מוחשית ריחפה מעל ראשיהם. אחד מהם, אגב, הרב יונה כהן (מפולטבה), נחשף על ידי הק-ג-ב. הוא נאסר ונפטר בין כתלי בית הכלא.

את הפרק הדרמטי הזה, כאמור, נסע הרב קמינצקי לתעד. אל מסעו זה השני, נלווה החסיד הרב שלום-בער בוטמן, מזקני חסידי חב"ד בתל אביב, שהוא ומשפחתו נמנו עם המוני החסידים שהצליחו להימלט בדרך מקורית ונועזת זו מברית המוצעות.

במהלך נסיעתם המשותפת (מלווים בצוות צילום, כמובן) תיעדו הרבנים קמינצקי ובוטמן את כל התחנות במסע הבריחה הגדול של החסידים.

דרך מילוט זו נחסמה לבסוף הרמטית, כאשר שלטונות רוסיה חשפו את השיטה. אנשי ק-ג-ב עקבו אחרי 110 חסידים שעברו את הגבול עם מסמכים פולניים מזויפים – הפעם הם עשו זאת בנקודת הגבול הסמוכה לקרקוב הפולנית. לאחר שעברו לצד הפולני יצאו החסידים בריקוד של שמחה. הם לא ידעו כי הם נתונים במעקב צמוד של הק-ג-ב ומה שחושב יותר, הם שכחו כי גם פולניה הינה בשליטה סובייטית וכי אנשי השלטון הפולנים אינם אלא בובות של רוסיה. הרוסים הורו לאחד מאנשיהם בפולין לעצור תכף ומיד את הקבוצה ולשולחה למוסקוה. אלא שאז אירע נס ו-110 החסידים ניצלו (ראו מסגרת).

את הפרק הזה, כאמור, תיעד הרב קמינצקי בנסיעתו השנייה.

גוויות מתגוללות ברחובות

כעת, כמובטח, נחזור לטשקנט ולסמרקנד – שתי ערים שלשמע אזכורם עובר רטט בליבותיהם של רבים מחסידי חב"ד. ולא, לא מדובר בחסידי חב"ד ממוצא בוכרי בלבד, אלא דווקא בחסידים ממוצא רוסי מובהק, מן המעגל השורשי ביותר של חסידות חב"ד.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה ההיסטורית הבאה: כאשר הגרמנים פלשו, בקיץ תש"א, לגבולה המערבי של רוסיה, החלו תושבי האזור להימלט מערי הספר לתוככי המדינה. היהודים ברחו בעיקר לערי אסיה התיכונה. חסידי חב"ד התרכזו בשתי הערים סמרקנד וטשקנט, שתיהן במחוז בוכרה.

זאת אפוא הסיבה להתרגשות הגדולה שמעוררות טשקנט וסמרקנד בליבם של אותם חסידים וצאצאיהם: שכן, בעוד כל השנים היו החסידים פזורים על פני רוסיה כולה, בשנים הללו חלק ניכר מהם התרכז בשני הערים הנ"ל. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבה חסידות חב"ד ברוסיה – מלבד העיירה ליובאוויטש, מקום משכנם של רוב אדמו"רי חב"ד ושל קבוצה גדולה מחסידיהם – החלה לקבל אופי של קהילה מגובשת או ליתר דיוק, קהילות מגובשות.

"בסמרקנד ובטשקנט כולם חיו עם כולם", אומר הרב קמינצקי. "כל אחד ידע מה נעשה אצל חברו והאחד תמך ברעהו. הייתה שם אחדות לבבות בלתי רגילה".

והם אכן נזקקו לאחדות הזאת ולתמיכה ההדדית. במיוחד בתקופה הראשונה, בה שרר רעב איום ונורא בשתי ערים אלה, כבערים אחרות ברחבי רוסיה. ברחובות התגוללו יומיום גוויותיהם של נפוחי כפן. הנה כך מתאר הגאון החסיד הרב שמריהו ששונקין זצ"ל בספרו 'זכרונותיי' את הרעב הכבד בסמרקנד אליה הגיע בתקופת המלחמה:
"בסמרקנד נפגשנו פנים אל פנים עם הרעב. אלפי פליטים נהרו לשם והשלטונות לא היו מסוגלים לכלכל את ההמונים. הם הנהיגו קיצוב קפדני באספקת הלחם, ולכל נפש הוקצב לא יותר מארבע מאות גרם ליום".

הרב ששונקין מוסיף ומתאר את השעות הארוכות שהיו הפליטים עומדים בתור לקבל את מנת יומם, ואת הגויים האוזבקים הצעירים שהיו ניגשים היישר לראש התור, נוטלים כמויות גדולות של לחם, ומותירים את הפליטים האומללים רעבים וחסרי אונים. אחר כך מכרו הגזלנים את הלחם בשוק השחור, במחירים מופקעים.

"באחת הפעמים עמד בתור אברך צעיר בשם חיים-מאיר ליס, שלמד בבחרותו בישיבת תומכי-תמימים בליובאוויטש", מספר הרב קמינצקי. "לפתע הגיעו אוזבקים צעירים שעקפו את התור המשתרך ועשקו את הלחם של כולם. ליס החליט שלא לשתוק עוד והוא ניגש להתעמת עם האוזבקים. הללו הלמו בו בכל הכוח והוא נפח את נשמתו – במקום. בבית הקברות בסמרקנד מצאנו את קברו".

אבל אחרי שנה בערך, כלומר בתש"ב, התנאים השתפרו מעט והרעב פחת. חיי קהילה חסידיים החלו להתפתח בשתי הערים הנזכרות. בסמרקנד התרכזה הקהילה הגדולה יותר, שכללה בין השאר כמה מאריות החסידים הנודעים ובהם: ה'משפיע' הנערץ הרב מנחם מענדל פוטרפס, הגאון רבי זלמן שמעון דבורקין (לימים רבה של שכונת קראון-הייטס בניו יורק), ה'משפיע' הנודע הרב ניסן נמינוב, הגאון רבי אברהם אליהו פלוטקין, החסיד רבי דוד קיבמן (הוראדוקער), שבקרב חסידי חב"ד נחשב ל'בינוני' על-פי התניא! ועוד רבים. את הקהילה בטשקנט הנהיג ביד רמה הגאון החסיד רבי שניאור זלמן פבזנר (בובער). בסמרקנד הוקמו גם 'חיידר' וסניף של ישיבת תומכי-תמימים.

בית המלון החשוב

משתתפי המסע הנוכחי, מסביר הרב קמינצקי, נבחרו משום שכולם התגוררו בעבר בטשקנט או בסמרקנד ומפני שהם מייצגים חתכי גיל שונים. הם הוזמנו למסע כדי לספר למצלמה, באופן האותנטי והאמין ביותר, את סיפורן של שתי הקהילות.

ואכן, עם משתתפי המסע נמנו ר' בצלאל שיף מירושלים, ר' שלום-בער גורליק מקריית מלאכי, ר' משיח חודייטוב ובנו מניו-יורק, ר' דוב וילנקין מכפר חב"ד שאף ליווה את חותנו, זקן הקבוצה, ר' ברוך גופין וכמובן הרב קמינצקי עצמו ועימו הצלם ר' עמרי פרי.

ר' ברוך גופין, בן 86 (לאורך ימים ושנים טובות) ניחן בזיכרון חד ובהיר. על אף עשרות השנים שחלפו מאז התהלך בפעם הקודמת בין סמטאות סמרקנד העתיקה (בחלק זה של העיר התגוררו החסידים), הוא מוביל את הקבוצה בבטחה ויודע להצביע על כל בית ובית תוך שהוא מציין מי ומי התגוררו בו.

ברגע מרגש למדי נעמד ר' ברוך מול בקתה חרבה שבה פעלה ישיבת תומכי תמימים המקומית. זה אחר זה הוא מונה את שמות ראשי הישיבה, המשגיח, ה'משפיעים' והתלמידים: "הירשל חיטריק, שלום בער דרייזין ,יוסק'ה רייצעס, חיים סריברנסקי וחיים מאיד מינקוביץ'... ר' זלמן לויטין היה ה'משגיח' ור' ניסן (נמינוב) היה ה'משפיע'...", וכן הלאה והלאה.

אגב, לאביו של ר' ברוך היה בסמרקנד מפעל לייצור סבון, בית חרושת שסיפק לכמה וכמה משפחות חסידיות פרנסה כשרה. אחד העובדים במפעל היה אביו של יוזם מסע התיעוד מארה"ב.

בקטע קצרצר מתוך השעות הרבות שהוסרטו במסע, בו הזדמן לנו לצפות, נראה ר' בצלאל שיף (מראשי אגודת שמי"ר – שומרי מצוות יוצאי רוסיה) יושב על רקע בית מלון מפואר – אם כי בסגנון אוזבקי מובהק – במרכז טשקנט, ומדבר אל המצלמה: בית המלון הזה היה מקום חשוב מאוד בעבורנו, שכן זה היה המקום היחיד שתיירים מחו"ל הורשו להתארח בו. אסור היה להם ללון בבתים פרטיים. ולכן, כשהרבי היה שולח מארה"ב שליח אלינו – כדי להעביר אלינו תשמישי קדושה ומסרים חשובים – היה לשליח היכן להיות. מפה השליח היה יוצר איתנו קשר, זהיר מאוד, כדי שלא להפליל אותנו.

הקבוצה מבקרת בבתי הכנסת בשתי הערים, בתי כנסת המופעלים על-ידי שליחי חב"ד, הרב דוד קולטון (בטשקנט) והרב יצחק יעקובסון (בסמרקנד).

טיילנו בשוק המקומי בסמרקנד, אומר הרב קמינצקי. מדובר בשוק יפהפה וססגוני באופן בלתי רגיל. עושר בלתי רגיל של פירות, ירקות, תבלינים ושאר מיני מזון. בכל מקום שבו עברנו, האוזבקים, אף על פי שהם מוסלמים, כיבדו אותנו באופן בלתי רגיל. ממש לא יאומן. קדו והשתחוו לנו, ואף ניגשו לנשק את זק?נינו...

רגעים מרגשים נוספים שמורים לביקור בשני בתי הקברות היהודיים בטשקנט ובסמרקנד. לכל אחד בקבוצה יש פה קרובי משפחה. וכל שם של חסיד ידוע שנפטר ונקבר במקום, מעורר מיד התרגשות כללית ופותח סכר של סיפורים עליו.

המסע כולו נמשך פחות משלושה ימים אף הוא יספק חוליה חשובה ביותר במסע התיעוד המיוחד של ההיסטוריה המופלאה של היהדות כולה ושל חסידות חב"ד במיוחד, בימיה האפלים של רוסיה הטוטליטרית, שניהלה מלחמת חורמה ביהדות ובנושאי דגלה.

בן הניצול ואחיין המציל נפגשים

לפני כחודש נפגש הרב קמינצקי בביתו עם אדם העונה לשם שמחה פרלמן. פרלמן הוא בן אחותו של ראש הביון הפולני לשעבר, יוזף שוויטלא. שוויטלא, שלימים התברר כי הוא יהודי וכי שמו המקורי הינו יצחק פליישפרב – זכה לפרסום רב בשעתו, בשל עריקתו (בשנת תשי"ג – 1953) למערב.

בשיחתו עם הרב קמניצקי חשף פרלמן פרטים מפעימים הקשורים לדודו, יוזף שוויטלא הלוא הוא יצחק פליישפרב.

תחילת הסיפור במלחמת העולם השנייה. יוזף שוויטלא, יליד פולין, נמלט עם פלישת הגרמנים לארצו, מפולין לברית המועצות. הוא מצטרף לשורות הצבא האדום ומשתתף בקרב הגדול על העיר סטלינגרד.

תפקודו הנועז בקרב הקשה והגורלי מזכה אותו לאחר מכן באותות כבוד והוא נחשב 'גיבור המלחמה'. עם סיום המלחמה, חוזר שוויטלא לפולין ומטפס במעלה הדרגות ברשת הביון הפולנית. מה שהרוסים והפולנים אינם יודעים הוא כי שוויטלא הוא למעשה סוכן סמוי של הסי-אי-אי האמריקני.

במשך תקופה ארוכה הוא מהתל בכל הסובבים אותו עד כי הוא מצליח להגיע לדרגת ראש הביון הפולני.

בשנת תש"ז, פונה השלטון הסובייטי בבקשה דחופה לשלטונות פולין להסגיר בדחיפות קבוצה של 110 מחסידי חב"ד שחצו את הגבול הרוסי והגיעו לקרקוב שבפולין בעזרת דרכונים מזויפים. הבקשה הסובייטית מועברת לשוויטלא. "הקבוצה הזאת עומדת להישלח לסיביר", נאמר לו.

"המידע שמקבל דודי הוא שאותם 110 איש נמצאים בבית ספר מקומי", מספר פרלמן. "הוא איננו משתהה לרגע ויוצא מיד למקום שהותם של החסידים. הוא מודיע להם כי עוד באותו לילה עליהם להסתלק מפולין. במקביל, הוא מארגן להם אשרות יציאה מפולין לצ'כיה. בהמשך הוא גם מעמיד לרשות החסידים שלוש משאיות ומספר ג'יפים. בשעות הלילה חוצה הקבוצה את הגבול ומגיעה בשלום לצ'כיה".

בשלב הזה של השיחה, מגלה הרב קמינצקי לפרלמן, כי "בין חברי הקבוצה הזו, שדודך הציל, היו גם אבי וסבי".

איש כמובן לא ידע באותם שנים על דבר יהדותו של ראש הביון הפולני.

והנה, פרט מרתק נוסף שסיפר האחיין שמחה פרלמן: "מלבד הצלת אותה קבוצה של חסידים, פעל דודי במרץ רב, מיד לאחר המלחמה, להוצאת ילדים יהודים מחיק המשפחות הפולניות שאימצו אותם במהלך המלחמה, ולהשבתם לידי הוריהם. הוא עשה זאת באצטלה של אוכף חוק, כביכול, אך הסיבה האמיתית הייתה הנקודה היהודית שבערה בו".

עם מותו של סטאלין ימ"ש (תשי"ג – 1953) חש שוויטלא כי האדמה בוערת תחת רגליו. בדרך מחוכמת מאוד הצליח לעבור מן הצד המזרחי של ברלין הקומוניסטית אל הצד המערבי שלה. הוא הגיע לארה"ב ומשם אף שידר בתחנת הרדיו 'קול אמריקה', שידורים שכוונו לאוזניהם של אזרחי רוסיה ופולין.

עוד סיפר פרלמן, כי באחד הימים הוזמן דודו לפגישה עם כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, שביקש להודות לו בחום על פעליו למען החסידים ולמען היהדות כולה. לדברי האחיין, הרבי נהג לקרוא לו 'איצ'ה' ואף אמר לו: דלתי פתוחה לפניך בכל עת.

ופרט פיקנטי נוסף: אחת מבנותיו של פרלמן מתגוררת בעיר באפלו בניו-יורק. היא ובעלה מתפללים בבית-הכנסת של חב"ד בעירם. לפני זמן מה נולד להם בן ונקרא שמו יהונתן-יצחק, "על שם הדוד (ראש הביון הפולני) ועל שם אביו (של הדוד)". המוהל, הרב לוי הבר, טס לבאפלו משכונת קראון-הייטס. למרבה הפלא, יד ההשגחה העליונה מסובבת את הדברים כך שהרב הבר יבקר בארץ בדיוק באותם ימים, ושגם הוא יהיה נוכח בפגישת פרלמן עם הרב קמינצקי.

מעגלים היסטוריים – נסגרים.





| הסר תמונה


| הסר תמונה


| הסר תמונה


| הסר תמונה

הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
הערות למערכת
הוספת הערה למערכת
כותרת:

הערה למערכת:




© 2019 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן