מנדי ריזל

זה היה לפני שלוש וחצי שנים. קהילת חב"ד הוכתה בזעזוע כבד, עת נהרגו שלושה תמימים חב"דיים בתאונת דרכים מחרידה, בדרכם למבצע חנוכה באילת.

אפילו כנס אחדות נדיר התקיים אז, לרגל ה'שלושים', והאווירה הייתה שאין ברירה, אלא להתאחד.

בודדים יודעים את העובדה הבאה. כמה ימים לאחר האירוע הכואב התאספו מספר שלוחים מארץ-הקודש. הם דנו כיצד ניתן לאחד שוב את השורות בקרב אנ"ש, כמו בעבר.

הצעות הועלו ונפלו והמתדיינים ניסו למצוא פתרון להבאת האחדות למחננו. אחד מהם, מהשלוחים הבולטים בארץ, זרק רעיון לחלל החדר. הוא הציע לערוך כינוס אחדות ענק, בו ישתתפו גם ה'קיצוניים' משני המחנות.

היוזמה תפסה תאוצה והחסידים שיצגו את הצד ה'אנטי' - אלו שארגנו את כינוס ה'שלושים', התחבטו והתבלטו, אך משהבינו כי מדובר בכינוס שיוכל לקרב בין הלבבות וליצור הדים רבים ושיתוף פעולה מבורך, נענו בחיוב.

כעת צריך היה לבקש את רשותם של 'הצד השני', אלו שגרעינם הקשה נמצא במרכז גוש-דן, לא הרחק מכפר-חב"ד. האחריות על-כך נפלה על מציע הרעיון. הוא דמות שמקובלת גם על 'המשיחסיטים'. אביו הוא ראש-ישיבה שאהוד עליהם ולא היה אחר ראוי ממנו כדי לשאת ולתת עם מי מטעמם.

מיודענו השליח הרים את הכפפה והתקשר לאחד מהקודקודים של "המשיחיסטים". הלה הקשיב לבקשה לקיים כנס אחדות וניסה להתחמק.

"החברים שלי ילעגו לי שנכנעתי", התבטא. גם לאחר נסיונות שכנוע, נותרה התשובה, כמה כואב, שלילית. השליח לא אמר נואש וניסה לדבר על ליבו.

הוא הציע מוצא אחרון: "תשאל את הרבי ב'אגרות קודש'", כך התחנן. דממה נשמעה מצידו השני של הקו. המענה שקיבל הדהים אותו. "לא, אני לא מעוניין לשאול", השיב החסיד שמעבר לקו וניתק. תוצאותיו של הניתוק הזה מהדהדות עד היום.

● ● ●

מיום ששמעתי את הסיפור הזה לפני כשנה, אני תוהה, בעיקר לעצמי, למה? הרי ממה נפשך: אם מדובר באדם שמתייעץ ושואל את הרבי באמצעות ה'אגרות קודש' מדוע הוא לא הסכים לשאול את הרבי בנוגע לכינוס האחדות שהיה מרעיד את אמות הסיפים בחב"ד.

אולי כיוון שידע והבין מה תהיה התשובה של הרבי לשאלה זו, תשובה אותה הוא לא רצה לקבל. רק לא ברור לי כיצד בגלל אינטרסים צרים ושיקולים פוליטיים מעוותים במיוחד כבר לא שואלים את הרבי, לא מבקשים את עצתו וברכתו. פתאום לא מטיפים על בקשות ברכה והדרכה ב'אגרות קודש'?

למה רק לאנשים מבחוץ יודעים לספר על מעלת העניין ואילו כשמדובר על דבר שהיה בציפור נפשו של הרבי - אחדות בנינו, משפחת החסידים, זה לא רלוונטי? השאלה נותרה עדיין, לצערי, ללא מענה.

אז נכון, מדובר בדוגמה קיצונית מאוד שרוב רובם של ה"משיחיסטים" יסתייגו ממנה. אבל אם נסתכל איש בנפשו פנימה - לכל אחד יש מה לשפר באשר לאחדות. כל אחד מאיתנו וודאי יכל ויכול לתרום יותר כדי שהאווירה בחב"ד תהיה יותר נינוחה.

אבל עזבו את המשיחיסטים. בואו נהיה כנים: גם לצד השני, של ה"אליטות", חסרה תוספת באהבת ישראל.

לא פעם שמעתי, בעיקר כשלמדתי ב'קבוצה' בבית חיינו - 770, על אנשים המצביעים על ''משיחיסטים'' ומצהירים לקול צחוקם של חבריהם כי אלו לא ידרכו על מפתן ביתם, "ושלא יעיזו לנסות".

ראיתי גם ראיתי את הזלזול בכל 'צפתי' מצוי, או כנגד חובש כיפה שהכיתוב שהתנוסס עליה לא נשא חן בעיני הרואה 'יפה הנפש'. את הניכור והזלזול בכל מי שמעז לומר את הסיסמה אותה עודד הרבי, גם אם לפי דעתו של המזלזל היא מתייחסת בנוגע לעבר בלבד.

אותם "חוזב"שים" שיש המהדרים לפגוע בהם, הם יהודים תמימים וזכים, גם אם "חטאו" בכך שהגיעו ליהדות דרך הצד ש"כנגד". למרות שהם סוחבים על כתפיהם דגלים צהובים בגודל של טנק מבצעים, או חובשים לראשם כובע קנייטש עם שוליים מעוכות.

מי שהחזיר אותם בתשובה עשה זאת כתוצאה מהוראתו של הרבי. במקום להאיר להם פנים, הם מקבלים, לעיתים, יחס פוגע. האם כך רצה הרבי שנתייחס ליהודים שהתקרבו על-ידי 'מבצע תפילין' או 'מבצע מזוזה' שכולנו כל-כך חדורים בהם? פתאום הם נהיו "משוגעים"? ואני לא מתכוון לכאלו האוכלים בצומות או מזלזלים ברבנים, אלא ליראי-שמים חסידיים שמצאו את הטעם לחייהם בתורת החסידות, גם אם הם ב"אורות"... אז אולי הם קצת מגזימים ונראים לעיתים תמוהים, אבל זה עדיף בוודאי על אכילת "דבר אחר" ביום-כיפור או חילולי שבת, מהם כל-כך שאפנו שינצלו.

אין ספק, ביחס לשאר הזרמים ביהדות החרדית יש אצלנו יחס מועדף ומלא אהבה כלפיהם, אבל חבל ועצוב שיש קיצוניים שהורסים במחי-יד עבודה עליה עמלו שלוחים במשך זמן רב.

בשנת ה'קבוצה' שלי, תשס"ו, החליטו תמימים אחראיים ורציניים משני הצדדים על יוזמה ולפיה ילמדו חברי ה'קבוצה' מידי יום גאולה-ומשיח בחברותות.

הדבר היה, כמדומני, לאחר רציחתו של תושב השכונה, ר' אפרים קליין הי"ד בידי מרצח שפל. החבר'ה החליטו כי המצב מחייב שיתוף פעולה והדגש עליו שמו את כובד משקלם היה, כמתבקש מאסונות, בעניין האחדות.

תמימים מישיבת תות"ל המרכזית בכפר חב"ד למדו בצוותא עם בוגרי חח"ל בצפת. יוצאי ישיבת 'תורת-אמת' חברו ל'קרית-גתים'. זה היה מחזה משובב ונפלא. אחדות אמיתית המשולבת בלימוד תורה כפי רצונו של אבינו, הרבי. אבל, אל תשמחו מהר מידי, הלומדים היוו מיעוט.

רבים מה'תמימים', מ''שני הצדדים'', הבטיחו נמרצות, לחבריהם או בינם לבין עצמם, כי לא ילמדו עם ה'כופרים' מהצד השני. ומה הם חשבו לעצמם באותו רגע? שכך יקרבו את התגלותו של הרבי? שכך יחישו את הגאולה, באמצעות ההפגנתיות ויחס השנאה לחסיד של הרבי?

האם מצוות 'אהבת ישראל' חלה רק לגבי יהודי עם קוקו ארוך ונזמים? ומה עם תמים בן תמים שברוב ''חוצפתו'' העז לחייך כנגד אמירה כזו או אחרת, האם הוא זכאי בתגובה מזלזלת? הרי יהודי שיחייך בבוז למראה תמימים היוצאים במבצעים יקבל יחס שונה, אז למה, למה לא מתנהגים באותה הדרך כלפי הבחור החב"די שכל אשמתו היא שנולד בכפר חב"ד - "מעוז הקרירות"? ההתעלמות המוחלטת משלומו, אי-העזרה והאכפתיות כלפי מישהו "משלנו" שלא צועק ססמאות או מקפץ בריקודים, לא מובנת. למי שיש השגות על התנהגות השני בעניינים הנוגעים לרבי ולסוגיית המשיח, שיגש, שידבר, שינסה להסביר.

לא צעקות או התעלמות היא הדרך, אלא טפיחה על השכם ומאור פנים. בדיוק כפי שנוהגים כלפי מי שאיננו שומר תורה ומצוות. רק כך ניתן להבין טוב יותר האחד את השני. הרבי יהיה המרוויח העיקרי מדרך זו.

בעבודתי העיתונאית אינני נוהג לכתוב טורים, בדרך-כלל. הסיבה היחידה שאתם קוראים את הטור הזה, שנכתב מקירות ליבי הדואב, היא רק בגלל העובדה המטלטלת אליה נחשפתי לפני מספר חודשים.

במסגרת עבודותיי, אני עורך בין-השאר את הניוזלייטר - הסיכום השבועי - של COL. כבר לאחר השבוע הראשון שערכתי את דף העדכון הזה נותרתי המום. לא האמנתי למראה עיניי.

הקטגוריה "ברוך דיין האמת" המעדכנת על הנפטרים החב"דיים, החרידה אותי.

בחב"ד, כך ראיתי גם בשבועות שלאחר-מכן, נפטרים מידי שבוע כשלושה-ארבעה אנשים בממוצע, רח"ל. לפעמים גם חמישה. לא מדובר בקשישים שחצו את גיל המאה לאחרונה, אלא גם, והם חלק ניכר ל"ע, בתינוקות של בית רבן, צעירים או אנשים שלא זכו לחתן ילדים.

זה נתון מזעזע לכל הדיעות. בלתי נתפס. שבוע אחר שבוע אני ממלא, בדמעות, את הקטגוריה הזו ומעדכן בניזולייטר על עוד חב"דניק שהלך לעולמו ועל עוד אחת, ועל עוד. אתם קולטים את המצב? אין לנו ברירה אלא להתאחד כדי לעצור את המגיפה הזו. כן, זו מגיפה.

אבל מה שבאמת הדהים אותי, הייתה העובדה הבאה: ביום רביעי, ג' באדר, הוצא להורג בארצות-הברית, האסיר היהודי מרטין גרוסמן ז"ל. בלילה שלמחרת, אור ליום שישי ו' באדר, ערכתי את הניוזלייטר. לא נעים לכתוב, אבל קצת התפלאתי. איש בחב"ד לא נפטר באותו שבוע! ההכרה על תוצאותיה הנפלאות של האחדות שעטפה את ליובאוויטש כולה, ללא יוצא מן הכלל, היכתה בי בעוצמה.

בשבועות שלאחר-מכן, כשהחיים חזרו למסלולם והאחדות רפתה, המשכתי לעדכן מידי סוף שבוע על עוד ועוד אנ"שים יקרים שנקטפו מאיתנו.

זה נמשך חודשיים. ביום חמישי, ט"ו באייר, היה אמור להנתן פסק הדין בעניינו של ר' שלום-מרדכי רובשקין. שיתוף הפעולה והבל פיהם של ילדי ישראל ותלמידי התמימים מכל הישיבות ומשני הצדדים, הועיל. גם באותו שבוע לא נפקד אפילו אחד ממשפחת חב"ד, גם לא זקנים או קשישים!

מאז, אני משתדל לנהוג ביותר כבוד גם בחב"דניקים. גם אם קו-מחשבתם שונה משלי. גם הוא מנוגד ורחוק כרחוק מזרח ומערב מדעותיי האישיות. כי נוכחתי לדעת, מקרוב, עד כמה חשובה האחדות. השכלתי להבין עד כמה היא לטובתנו, משפחת חב"ד על שלל דעותיה. הפנמתי כמה חשוב לנו לנהוג כבוד זה בזה, גם אם אנו בטוחים שכל רצוננו הוא שמירה על כבודו של הרבי מפני חסיד אחר שלא נוהג כפי שצריך.

השבוע, נושא האחדות אקטואלי מתמיד: שש-עשרה שנה כבר חלפו ביעף מאז היום המר ג' בתמוז, יום בו לפי כולם, הפסקנו לראות את הרבי בעיני בשר. יהיו הפירושים וההסברים אשר יהיו, זו המציאות, והיא מכאיבה, דוקרת, ואסור לנו להרשות לה להימשך אפילו רגע אחד נוסף. ה''העלם והסתר'' הנורא מדיר שינה מעייני כלל החסידים, תהא מחשבתם ודעתם על אמירת ''יחי'' אשר תהא.

הוא גורם לפרצי בכי אצל תמימים ממגדל-העמק ומ'קטמון' בשווה. כולנו מייחלים לדבר אחד: הרגע בו יתגלה הרבי. באותו זמן של כמיהה לראות את מלכנו, נדמה שכולנו מתעלים קצת מעצמנו. לעיתים אנו מוצאים את עצמנו ישובים זה לצד זה בהתוועדות רעים ב-770, מבלי הבט על דעותינו, שהרי בסופו של דבר כולנו מחכים לרבי. לאותו רבי. לאותה גאולה.

אז מדוע יש כל-כך הרבה מחלוקות? מדוע אחרי הפארבריינגען אנו נוטים לשכוח מהכל. הרי ברור שלא המחלוקות יביאו את הגלות לקיצה. אם נשלב ידיים ונאהב אלה את אלה באהבת חינם אמיתית, כמו שהרבי דורש, מצפה ומייחל מאיתנו, רק נפתח בפניו את הדלת לרווחה עוד טיפה. רק נחיש בכך את ההתגלות. נכון, זה מעצבן, מטריד ויש שיקצינו ויאמרו שזה בלתי אפשרי, אבל המצב מחייב זאת.

צריך לחרוק שיניים, להתאפק, לנשוך שפתיים ולהתפוצץ. התוצאה המקווה תהיה שווה את כל הרגשי ה"יש" שלנו. רק באחדות נמצא דיאלוג ודרך משותפת אל המטרה היחידה. עוד לא אחרנו את הרכבת, אבל היא לא תחכה לנו עוד זמן רב. חייבים לאחות את הקרעים לפני שאלו ינתקו, חלילה, לחלוטין.
 
מה שצריך כאן זה הרבה רצון טוב. בשני המחנות ניתן למצוא חסידים בעלי אחריות שיכולים להביא להדברות ולשינוי, ולהראות בכך דוגמה אישית שתשמש כמודל לחיקוי. הם חייבים להוביל קו של אהבה ואחווה, בלי שיקולים צדדיים. וכן, להגיע לפעמים אפילו לפשרות, למען כולנו.  אני לא משלה את עצמי שהחשיבה תעלם לה בין רגע. שניאור ימשיך להאמין ב"חי וקיים בגוף גשמי" ואילו דובי לא יפסיק לרוץ ל"אוהל", אבל העיקר שזה לא יהווה עילה לשנאת חינם.

דמו בנפשכם איזה מלבב ומשמח תראה התוועדות בכפר חב"ד או רמת-אביב כשחסידים וותיקים וחדשים שזה מקרוב באו, דוברי אידיש לצד עברית, חובשי כיפות חלקות או כאלו עם כיתוב "יחי" יסבו יחד, כאיש אחד בלב אחד, יאמרו "לחיים" ויאחלו ברכות מעומקא דליבא זה לזה. חשבו תמיד כמה נחת יהיה לרבי לו יכנס באותו רגע אל אותו 'פארבריינגען'. כמה קורת-רוח על-כך שלמרות הנסיונות והקשיים מאז ג' תמוז ה'תשנ"ד, הצלחנו להסתדר בנינו.
 
התיאור נשמע חלומי, לא אמיתי? כעת זה תלוי רק בנו, האם משהו כאן יזוז בסופו של יום, או שנמשיך במחלוקות שאינן לשם שמים. 
 
חיוך, אכפתיות ודאגה לאח שלנו, בנו השני של הרבי, יחישו בוודאי את הגאולה ואת התגלותו של הרבי, הרבה יותר מהנהגה באלימות ואטימות. ועל הדרך, אולי בזכות 'איתכפיא' קטנה שלנו ביחס לזולת, נמנע את הטרגדיה הבאה.