הרב מנחם ברוד

את השיחה המסעירה שהשמיע הרבי ביום חמישי בערב, אור לכ"ח בניסן תנש"א, לא זכיתי לשמוע בשידור-חי. שמענו אותה רק למחרת, ביום שישי בבוקר, כאשר התכנסנו בבהילות כדי לטקס עצה מה לעשות. כבר ידענו את תוכן השיחה וקראנו שוב ושוב את הפקס שהביא את הדברים, אבל היה חשוב לנו לשמוע את הדברים בקולו של הרבי.

הביטויים היו כואבים ומזעזעים. "מתאספים עשרה מישראל... ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא ליצלן".

הרבי מוסיף ואומר: "גם כשצועקים 'עד מתי' – הרי זה מפני הציווי כו'. ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!".

ואז באה ההודעה המצמררת: "מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני-ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחר שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל... הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם... להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!".

הציטוטים הללו הם מהשיחה המוגהת שבה רוככו כמה מהביטויים. בהקלטה הדברים נשמעים מזעזעים עוד יותר, ואף-על-פי שכאמור, כבר קראנו את תוכנם, הרי כששמענו אותם בקולו של הרבי, היינו כולנו נסערים ביותר.

הקשבנו להקלטה עד הסוף, ואז באה אכזבה מסויימת. קשה לשפוט את הקהל שנכח במקום. אולי האנשים גם לא קלטו בדיוק את משמעות הדברים. כשאנחנו הקשבנו להקלטת השיחה כבר ידענו איזו פצצה הוטלה בערב הזה, ולכן הייתה בליבנו ציפייה שמיד בתום השיחה תתפרץ באולם בית-המדרש שאגה אדירה של 'עד מתי!', עד שייבקעו הרקיעים.

אבל מה ששומעים בהקלטה הוא, שאכן הציבור מתחיל להכריז 'עד מתי!'. אמנם נשמעת התרגשות מסויימת, אך אין היא מרעידה את אמות-הסיפים. ומה שמכאיב יותר, שכעבור כמה שניות מתחילה קבוצה מהקהל להפוך את ההכרזה לשיר: 'עד מתי, עד מתי, עד מתי, עד מתי', והשירה הקלילה נשמעת כל-כך לא לעניין ולא במקום. שומעים גם-כן שקבוצה אחרת בקהל מנסה להתעקש על הכרזה שנשמעת יותר כזעקה, אך כעבור זמן קצר היא משתתקת והשיחה מנצחת. עוד כמה שניות של שירת 'עד מתי', ועוברים לשיר 'ווי וואנט משיח נאו', נשמעות מחיאות כף – כאילו לא קרה דבר!

אולי לזה התכוון הרבי כשאמר לר' זלמן גוראריה, כשעבר לפניו לקבלת שטר הדולר מיד בתום השיחה: "לא נגע ולא פגע!".

הזעקה שנכבשה

תחושת האכזבה הזאת מלווה אותי בכל פעם שאני נזכר בשיחה המצמררת הזאת. למה לא זעקנו?! למה לא הרעשנו עולמות?! למה לא התפרצה מליבנו זעקה אדירה, שמטלטלת את כל הנפש ועולה לשמי-רום?!

ייתכן שבדיוק לזה כיוון הרבי באומרו ש"גם כשצועקים 'עד מתי' – הרי זה מפני הציווי". הרבי ציפה שתתפרץ מליבנו זעקה אמיתית ("מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת"), ואילו הייתה בוקעת ממעמקי ליבנו זעקה כזאת, "בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!". דברים חד-משמעיים, שאין ברורים מהם.

עברו אחד-עשר חודשים והגיע היום המר כ"ז באדר-א תשנ"ב. עכשיו כבר לא זעקנו "מפני הציווי", אלא מתוך כאב אמיתי, שצרב את ליבו של אחד ואחד מאיתנו. ובכל-זאת אני חש אותה תחושת אכזבה. אני זוכר את כינוסי התפילה הרבים – בכותל המערבי, בבתי-הכנסת, בכינוסי אנ"ש גדולים – ולא נשמעה הזעקה הזאת.

בכל הכינוסים הללו נשאר הציבור שלנו מאופק. ודאי שהכול התפללו ואמרו תהילים מעומק ליבם. אין שום ספק שכל אחד ואחד מאיתנו שטח תחינה שיצאה מכל נימי נפשו למען רפואתו של רוח אפנו. אבל התפילה הייתה חרישית, מאופקת. לא נשמעה זעקה.

ממה נובע האיפוק הזה? האם מתוך חינוך מושרש לפנימיות ולשלילת החיצוניות? האם נדמה לנו שזעקה בקול רם היא ביטוי חיצוני מעושה? וכי אין מצבים שבהם מתבקש לזעוק באמת עד מיצוי הנפש, בגשמיות כפשוטו, ולא רק בקול דממה דקה?

חסר הניצוץ

את התשובה קיבלתי בעצרת הענק שנערכה בכותל המערבי ערב גזֵרת הגירוש מיישובי חבל עזה וצפון השומרון. שם נשמעה זעקה, ואיזו זעקה! איזו עוצמה הייתה בזעקה האדירה של י"ג מידות הרחמים שעלתה מן הרחבה! אינני סבור שזו הייתה זעקה של 'חיצוניות'. להפך, הזעקה חיכתה בתוך נפשו של כל אחד ואחד מאיתנו, וכאשר הקהל פרץ בזעקה, אך טבעי היה שגם אתה תזעק.

[ואין ספק שהזעקה הזאת פעלה את פעולתה, גם אם לא הצליחה למנוע את הגירוש בפועל, מסיבות שאין בכוחנו לרדת לעומקן].

נדמה לי שכאן טמון העניין. רבים-רבים הרגישו לא-אחת צורך להתפרץ בזעקה, אבל בהעדר אווירה סביבתית מתאימה, כבשו את זעקתם בתוך ליבם. אכן, לא מקובל אצלנו סגנון של תנועות חיצוניות ותפילה בצעקות רמות. תפילה חב"דית היא תפילה חרישית, פנימית. גם הרבי התפלל בלחש, בלי שום ביטוי חיצוני מופגן. ובכל-זאת, יש זמנים ומצבים שבהם מותר וראוי להניח לרגשות להתפרץ בקול רעש גדול.

במצבים כאלה דרוש הניצוץ שיצית את החבית, ובהעדרו היא תישאר קרה ולא תתלקח. כל אחד ואחד כשהוא לעצמו אינו מעז לפרוץ פתאום בצעקה רמה. אם מישהו היה מוביל את הזעקה ונותן לה לגיטימציה, היא הייתה מתפרצת במלוא עוצמתה.

בעצרת ערב הגירוש התכנסו ברחבת הכותל יהודים מחוגים רבים ומגוּונים, ובהם כאלה שנוהגים להתפלל בקול רם ובזעקה. כאשר הם החלו לזעוק, אך טבעי היה שכל הציבור הצטרף אליהם. כל המועקה והכאב שנאגרו בתוך ליבנו לנוכח הדחפורים המאיימים לעקור ולהרוס – התפרצו באותה תפילה, לאחר שהרגשנו נוח לפרוץ בזעקה.

לעומת זה, בעצרות ובכינוסים שבהם השתתפו חסידי חב"ד בלבד, לא היה מי שיוביל את הזעקה, ולכן היא נשארה כבושה בתוך ליבנו ולא התפרצה כראוי לה. רצינו לזעוק, ולא העזנו.

הדבר שיביא את המשיח

הרבי מדבר על זעקה וצעקה. נכון, הצעקה צריכה להיות פנימית, צעקה אמיתית, צעקת הלב, אבל היא צריכה גם להתפרץ בצעקה גשמית. כשם ששמחה מתפרצת בשירה בקול רם ובריקוד, כך הזעקה של 'עד מתי!' מן הראוי שתמצא את ביטויה בזעקה בגרון ניחר, הבוקעת את הרקיעים.

תשע-עשרה שנים חלפו מאז אותה שיחה. עשינו גדולות ונצורות כדי להביא את המשיח. פרסמנו והדפסנו ותלינו, הנפנו והורדנו, הסכמנו והתווכחנו – ומשיח עדיין לא בא. אבל הרבי אמר לנו בפירוש מה יביא אותו – זעקה ובקשה אמיתית של 'עד מתי!".

"אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!".