הרב יצחק פרנקפורטר
צילומים נלווים: צלמי COL

הרהורים רבים חלפו בראשינו באותו סוף-שבוע של חג ההודיה האמריקני, בעת שעשינו את דרכנו, אני ורעייתי, אל הוועידה הארצית ה-86 של אגודת ישראל בסטנפורד, קונטיקט. אבל האפשרות שהנאום שבאמת ירתק אותנו ביום שישי אחר הצהריים של חשוון תשס"ט לא יישמע באסיפה הגדושה בנאומים שבסטנפורד אלא דווקא בקראון-הייטס, ברוקלין, בוודאי לא הייתה בתוך אחת מהמחשבות שחלפו אצלנו בראש.

יצאנו לחפש מפלט מהמשבר הכלכלי שטלטל את העולם. לא עלה בדעתנו שכנופיית חיות טרף במומבאי, הודו, זוממת להעמיד במוקד תשומת לבנו כמה עניינים מעיקים אחרים.

שם, מול מסכי התקשורת, ישבנו כולנו, מרותקים לתמונות דיוקניהם מאירי הפנים והחייכניים של הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד, שליחי חב"ד בהודו, בני כעשרים, ובצידן של התמונות - הדיווחים מבניין בית חב"ד שבו התגוררו, המנוקב בכדורים, בעיר מומבאי, שגם בימיה הטובים היא עיר מכוערת וצפופה. אז הודיע שדרן החדשות בקול קודר, שהרב יהודה קרינסקי מליובאוויטש, האחראי על שלוחי התנועה ברחבי העולם, יקיים מסיבת עיתונאים.

הופעתו של הרב קרינסקי הייתה טבועה בחותם של הדרת הכבוד ההולמת מדינאי. לבוש בחליפה שחורה, ולראשו מגבעת שחורה, הוא הופיע מאחורי שורת המיקרופונים, ובצדו עוד אחדים מראשי ליובאוויטש ונציגי עיריית ניו יורק, בפנייה לעולם ההמום. הרב קרינסקי ניסה לשלוח מסר של חיזוק ל'שלוחים' של ליובאוויטש ברחבי העולם, לחזק את רוחם לנוכח פני השנאה והעימות. הוא ציטט מילות עידוד של הרבי מליובאוויטש המנוח, זצ"ל. דיבורו של הרב קרינסקי היה שקול, ענייני וכלל לא רגשני.



אבל ככל שהשתדל לנהוג באיפוק, לא עלה בידו למנוע את קולו מלהישבר, ואת עיניו מלזלוג כמה דמעות כשהזכיר את מוישל'ה, ילדם הקטן של זוג הנופלים על קידוש השם, שניצל מההרג בזכות גבורתה של האומנת האוהבת שלו. תנועת ליובאוויטש, כך אמר, תאמץ את הפעוט היתום, שיום הולדתו השני עמד לחול למחרת היום.

מה שנגע ללבי יותר מכול, היה דבר מה שהרב קרינסקי אמר, שלכאורה לא הייתה לו נגיעה דווקא לאירועים הטראגיים של אותו היום. בתוך דבריו הרציניים והשקולים, הזכיר הרב קרינסקי לצופים שהשבת קרבה, ושנשים ובנות יהודיות סביב העולם צריכות לנצל את ההזדמנות, ולהדליק נרות 18 דקות לפני שקיעת החמה. לרגע נדדה רוחי הרחק משם, למקום אחר ובזמן אחר. לפתע מצאתי את עצמי בישיבת בריסק בירושלים עיה"ק, ואני בשנות העשרים המוקדמות לחיי.

הייתי שם עם בחורי הישיבה האחרים, בלוויה ההמונית של נכדתו של הרב מבריסק זצ"ל, נערה שמתה מהתקף אסתמה פתאומי בטרם מלאו לה עשרים שנה. בסוף ההלוויה פנתה האם השכולה, הרבנית ליפשה פיינשטיין ע"ה, לילדיה, ואמרה להם בקול קודר אך תקיף, שהגיעה העת למחות את הדמעות ולהתחיל בהכנות לקראת שבת.

כשקולו של הרב קרינסקי התערבב עם קולה של הרבנית פיינשטיין מהעבר הרחוק, כמעט הוצפתי בחוויה מיסטית של אחדות, ולרגע חשתי באיחוד ובאחדות של הקבוצות ושל אורחות החיים השונים של עמנו הקדוש, בתכלית ובייעוד המשותפים, באחדות שאולי ניתן לתפוס אותה רק ברגעים השקטים, האציליים והטהורים ביותר.

אותה שעה יצאתי למסע של גילוי חסידות חב"ד ליובאוויטש, המשגשגת גם כיום, 15 שנים אחרי פטירתו של הרבי, ועם זאת היא נתונה במאבק להתגברות על התדמית הבעייתית שמפיצים על אודותיה כמה גורמים קולניים מסוימים בתוכה.

נרות מומבאיי

המטה העולמי של תנועת חסידות חב"ד ליובאוויטש ומרכז העצבים של התנועה, הידוע בכינוי החיבה '770', שוכן בקומפלקס בניינים באיסטערן פארקווי ליד שדרת קינגסטון שברובע קראון-הייטס בברוקלין. הבסיס והגרעין שלו הוא בניין קטן באיסטערן פארקווי מס' 770, שבו שוכנים בית המגורים, המשרד ובית המדרש לשעבר של האדמו"ר מליובאוויטש השישי, רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל, הידוע בשם 'הפריערדיקער רבי', שגר בבניין משנת ת"ש עד פטירתו בתש"י.

בניין זה שימש גם כמקום פעילותו (ואחר כך כבית מגוריו) של חתנו ויורשו, האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, מאז הגיעו לארצות הברית בתש"א מצרפת שתחת הכיבוש הנאצי, ועד פטירתו בתשנ"ד.

לפני כל זאת שימש הבניין כמרפאה, אבל הוא נסגר בהוראת הממשלה בגלל פעילויות לא-חוקיות. עם הגיעו לארצות הברית, כשה'פריעדיקער רבי' לקה בשיתוק ונזקק לכיסא גלגלים, היה ה-'770' אידיאלי לצרכיו, שכן הוא מצויד במעלית, ובת"ש רכשה אותו אגודת חסידי חב"ד, הארגון האמריקני של הרבי. מאוחר יותר כינה הרבי המנוח את 770 - "בית רבנו שבבבל".



בחלוף השנים וכשהתנועה החלה לגדול, התרחב גם 'בית המדרש' ב-770 לקומות המרתף של שני בנייני הדירות הסמוכים שמשמאלו. מימין ל-770, בבניין נפרד הסמוך לו, שוכנת הספרייה המפורסמת של אגודת חסידי חב"ד, הפתוחה לקהל הרחב. זוהי אחת הספריות היהודיות המובחרות בעולם, ובה יותר מ-250,000 כרכים ועשרות אלפי דפי כתבי יד.

משרדי ההנהלה של המטה העולמי של ליובאוויטש שוכנים מעל בית המדרש המורחב בבניין שבפינת איסטרן פארקווי ושדרת קינגסטון. המשרדים במרכז המבצעים של ליובאוויטש אינם מצטיינים דווקא בזוהר ובעושר, כפי שאולי משתמע משם המוסד, אלא שוכנים בחדרים פשוטים, צבועים בלבן, לאורך מבוך של מסדרונות צרים ועמוסים בבניין דירות שאפילו אין בו מעלית. כשאני מקיש על דלת חדרו של הרב קרינסקי ומעיף מבט בסביבה הצנועה, אני נזכר שברשימת הרבנים רבי ההשפעה ביותר של השבועון ניוזוויק, יהודה קרינסקי הוכתר כרב השני בכוח השפעתו בארצות הברית. לפני שאנו נפגשים אני ממתין דקות אחדות במשרדי המזכירות.

הרב קרינסקי מופיע אישית, הדור ואלגנטי כפי שנראה מעל המסך בסטנפורד, קונטיקט. אחרי שאני מספר לרב קרינסקי שנולדתי בקראון הייטס, אני משתף אותו בתגובתי לדברים שאמר במסיבת העיתונאים אחרי האירועים הטראגיים במומבאי, כשדיבר על השבת ועל החשיבות שבהדלקת נרות-שבת. אני מספר לו שהוא עורר בי את זיכרון דברי בתו של הרב מבריסק בלוויה הטרגית של בתה בטרם מלאו לה עשרים.

הרב אינו נראה מופתע וגם אינו נרתע מההשוואה, אבל הוא מבקש לחדד נקודה מסוימת, ומסב את תשומת לבי לאבחנה עניינית אחת מובנת מאליה: "ההבדל היחיד הוא שכנראה היו לנו 30 מיליוני צופים ומאזינים".

"זה היה רגע השיא בשלושה ימים שבהם בני אדם בכל רחבי כדור הארץ נדבקו למסכי הטלוויזיה ולאמצעי התקשורת. כל המליונים האלה צפו במהלך האירועים בשידור חי בטלוויזיה, המומים ומוכי טראומה. עליי להודות שהתווכחתי עם עצמי אם בהזדמנות זו ראוי או לא ראוי להזכיר את הדלקת נרות השבת.

"הידיעה שהכול הסתיים הגיעה אלינו בשעות הבוקר המאוחרות ביום שישי. העולם צפה, השלוחים שלנו ברחבי העולם היו המומים ונרעשים, ואני ידעתי שמוטל עלינו לצאת בהצהרה. באותו זמן התכנסה העיתונות במשרדינו, ואף שהייתי אובד עצות לגבי בחירת הנוסח המתאים לדבריי, ישבתי וניסיתי לחבר את המילים המעטות שבסופו של דבר שמעת.

"היה זה ערב שבת, ואני הרהרתי אם ראוי שאשתמש בדקות המעטות שהיו ברשותנו לפנות לעולם בעניין מצוות ה'נש"ק' (נרות שבת קודש). מצד אחד זה יכול חס ושלום להסיח את הדעת מהטרגדיה. יש שעלולים לפרש את האמירה כאילו לא לגמרי אכפת לנו, כאילו האבל שלנו אינו שלם. ואז החלטתי שעליי לעשות את זה: אפילו אם בזכות זה אישה אחת בארץ נידחת כלשהי תדליק נרות שבת, זה יהיה מוצדק ולעילוי נשמתם של הקדושים הי"ד.

"ומה שגיליתי באותו יום עצמו, כשהגיעו הדיווחים מהשלוחים שלנו ברחבי המדינה, היה שהם קיבלו קריאות טלפון רבות מנשים ששאלו על מצוות נרות השבת: 'איפה אני יכולה להשיג נר?' 'איך אני עושה זאת?' 'מה הברכה שעליי לברך?'

"בשבוע שאחרי זה, השתתפתי בלוויית הקדושים בכפר חב"ד בישראל. שם נתנו לי רשימה של כעשרים אלף נשים ובנות שקיבלו על עצמן להדליק נרות שבת. הם ביקשו שאמסור את הרשימה למשפחות האבלות בשבעה, ואולי יהיה בכך כדי לעודד את רוחן מעט, בגדר 'מעז יצא מתוק'.

"בדיעבד אני מבין כמה רבים בני האדם שהדבר נגע לליבם, וכמה עמוקה הייתה ההשפעה. איך הם יכלו להגיב לברבריות כזאת באופן אחר? מה נדרש יהודי לעשות בסיטואציה כזאת? התגובה היחידה היא - לראות שזה יביא איזשהו קידוש השם, שזה יקרב את בני האדם לתורה, יקרב אותם לכול-יכול.

"לעניין המבצע של הרבי לקידום הדלקת נרות שבת", הוא אומר, "אני זוכר אנקדוטה שסיפר לי ראביי שמכהן בקהילה קונסרווטיבית, אך הוא בעצמו אורתודוקסי.

"הוא סיפר לי שהוא נהג לבקר אצל מנהיג קשיש בתנועת הקונסרווטיבים, אדם שנחלש וחי לבדו. באחד הביקורים אמר לו אותו אדם: 'אני מקנא ברבי מליובאוויטש', והמשיך: 'הייתי בעמדת מנהיגות במשך 25 שנה, ואני יודע שהייתי יכול לעשות בחיי הרבה יותר ממה שעשיתי, למען בני האדם, למען התנועה שלנו. ותראה את הרבי מליובאוויטש. הוא יזם את קמפיין הדלקת נרות השבת, זה דבר כל כך פשוט אבל כל כך משמעותי, חמים ויפה, וזה התפשט כ'אש בשדה קוצים'. למה אני לא חשבתי על זה'?



אני מעיר ש"לפעמים הדברים היפים ביותר הם המובנים מאליהם ביותר". "אומרים", הוא עונה, "שלפעמים הגאונות ניכרת בדברים הפשוטים. זה מבצע שנקלט בהצלחה רבה במשך השנים, וזה ממשיך לצמוח. שלוחי חב"ד ואחרים חילקו רק לאחרונה בערך מיליון ערכות נרות שבת ללא תשלום, ובהן נרות, גפרורים והנחיות. ההשפעה על נשים ובנות היא מעבר לכל שיעור".

הרב קרינסקי מתרכז ב'נש"ק', ואני מכוון את השיחה בחזרה למושג האחדות ואומר לו שלא הייתי מודע קודם לתגובה העולמית למילותיו, אלא רק לתגובתי שלי. "פשוט ישבתי שם", אני אומר לו, "מקשיב למילותיך ששודרו מסביב לעולם, ותפסתי שאנחנו כולנו אחד. התבוננתי בזה מפרספקטיבה אחרת - כמה מפולג הפך העולם החרדי לאחרונה"...

"וזה באמת משהו חדש?" הוא שואל, "אני חושב שלרוע המזל זה לא חדש. זה מופיע בפנים שונות ובצורות שונות. אבל הרבי לימד אותנו להתרכז בעשייה, לעשות את הדבר הנכון, 'עשה טוב'".

הרב קרינסקי אינו מרפה מנושא הנש"ק וממשיך: "הרבי התעקש שחסידיו לא יסטו לעולם מייעודם העיקרי: לשמש נושאי המנורה. שום דבר לא צריך להסיט אותנו מדרכנו. החסידים שלו, המקושרים שלו, השלוחים, נענו לקריאתו. ואנו עדים לתופעה הזאת יום יום ובכל רגע, כשצבא של שלוחים, יותר מעשרת אלפים שלוחים ושלוחות והקינדערלאך שלהם, שוקדים ללא לאות על הפצת היידישקייט ואור התורה, ובו בזמן נמנעים מלהיכנס לעימות עם מישהו.

"אין ספק שמנהיג ישראל, מה שהרבי היה בעינינו, מגלם שלום ואחדות. עצתו והנחייתו היו מבוססות תמיד על ההנחה שכל אדם צריך להתרכז במה שהוא מסכים אתו, ולא במה שמפלג בינינו.

"אחרי הבחירות בישראל בחשוון תשמ"ט, הרבי אמר שלמרות שהמפלגות הפוליטיות חלוקות בדעותיהן ובסדרי העדיפות שלהן, הוא מקווה שעתה כולם יתרכזו בסוגיות שעליהן הם יכולים להסכים - ויש הרבה נושאים שמוסכמים על הכול - ולא בדברים שיכולים לזרוע פילוג בגלל סיבות פוליטיות.

"אחד מיסודות תורתו של הבעל שם טוב, ולמעשה של היידישקייט בכלל, וכבר אמר זאת רבי עקיבא משכבר הימים, הוא אהבת ישראל, אהבת רעך היהודי. אהבת ישראל היא 'כלל גדול בתורה'. צריך פשוט לאהוב כל יהודי. בשעה שאתה אוהב מישהו מאוד, אתה רוצה לחלוק איתו לטובתו את מה שאתה מטפח, ואתה רוצה שהוא יפרח.

"אם יש לך ילד ואתה רוצה שהוא יגדל כראוי, אתה רוצה להעניק לו את הדברים שיעזרו לו בגדילתו ולשמור עליו ממה שיכול להזיק לו. זהו חלק מהחינוך. ואכן כל השלוחים כפופים לאגף החינוך של ליובאוויטש, המרכז לענייני החינוך. חינוך נוגע לכל אדם, ליומיום של חייהם. וכך הרגש של הושטת היד, של היציאה לעולם, בין שאתה עצמך יוצא או שאתה שולח שלוחים בשמך, בשם התורה והמצוות, זהו יידישקייט. אני חושב שהשורש הוא אהבת ישראל".

ספרן של שלוחים

קרוב לוודאי שאחד הדברים שימשכו את תשומת לבך בכניסתך לחדרו השליו של הרבי ב-770, הוא ספר השלוחים בן ארבעת הכרכים, המונח על שולחנו של הרבי. הספרים הללו מכילים את התמונות של כל השלוחים וילדיהם, את פעילויותיהם ואת מוסדותיהם ברחבי העולם. אני שואל את הרב קרינסקי אם הסיבה לכך שהספרים האלה מונחים על שולחנו של הרבי היא משום שהרבי ראה במוסד השליחות את הישגו החשוב ביותר.

"איני חושב שמישהו יכול אי פעם למדוד את מה הרבי החשיב למשמעותי יותר או פחות. לרבי כל פרט היה חשוב, כל יחיד היה עולם ומלואו.

"הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב ע"ה, האחראי על המזכירוּת של הרבי, אהב לספר את הסיפור הבא, שלדעתי הוא מאיר עיניים וממחיש את הנקודה. הרב חודקוב היה אחד מהמעטים שהגיעו לארצות הברית עם ה'פריערדיקער רבי' בשנת ת"ש.

"אגב, הוא נזכר איך כבר על האנייה בדרכה לארצות הברית, תכנן הפריערדיקער רבי את פעילויותיו באמריקה לחיזוק היידישקייט. הם דנו ברעיונות לתכניות וברעיונות חדשים לחינוך, בספרים שהם יוציאו לאור וכו'.

"בכל מקרה, מאוחר יותר באמריקה, כמנהל המרכז לענייני חינוך, הזרוע החינוכית של ליובאוויטש, הוא היה מדווח לפריערדיקער רבי כמעט בכל ערב על אירועי אותו יום.

"פעם אחת הוא נכנס לחדרו של הרבי מאוחר בלילה, ואחרי שדיווח על כמה עניינים הוא הבחין שהרבי עייף מאוד וחש שלא בטוב, פיזית. הרבי היה משותק ומרותק לכיסא גלגלים, אבל עיניו היו בהירות כאש. דיבורו נפגע מעט, אבל מי שהיה רגיל לו, היה קולט כל מילה, ואפילו כל הברה, שהוא הגה.

"הרב חודוקוב ע"ה, לא ידע מה עליו לעשות. הוא לא רצה להפריע לרבי, וכיוון שידע שהדו"ח שלו עדיין לא הושלם, הוא אמר לרבי: 'יש לי עוד עניין קטן' הרבי חייך ואמר: 'אין עניינים קטנים' - כלומר אין דבר שאין לו משמעות.

"לא הייתי מעז לנתח את מחשבתו ואת לבו של הרבי. הם גדולים יותר מדי. אבל הייתי מעז לומר שבתפיסת האנושות של הרבי, כל אדם ואדם, בין צעיר ובין זקן, הוא עולם שלם כשלעצמו, במובן המילולי שבשבילו היקום כולו נברא. כל מי שזכה לשהות במחיצתו של הרבי יכול היה להיווכח כמה זמן ואנרגיה הוא הקדיש לכל נפש. פעמים רבות נראָה כאילו היה משיג הרבה יותר אילו הקדיש את זמנו לענייני קהילה, שהיה יכול להיות להם אפקט של גל המתפשט בעולם.

"אולי הרבי הרגיש שכשיש למישהו השפעה על אדם אחד, 'עולם קטן', זה יתחיל שרשרת של אפקט גל. ב'רוחניות' זה בוודאי נכון. מכל מקום, איני יכול להגיד לך במה הרבי ראה את הישגו ה'גדול ביותר'. יותר מזה: איני חושב שהרבי השתמש אי פעם במילה 'הישג' כשהדבר נגע לו עצמו. אתה מבין, הרבי היה אדם שכאשר מסרת לו דו"ח טוב יכולת לשמח אותו, אבל לעולם לא לספק אותו. היה לו תיאבון בלתי נדלה ליידישקייט, וכל מה שעשית היה מצוין, אבל מחר היה יום חדש.

"אספר לך סיפור. שבוע לפני שהרבי לקה בשבץ, בכ"ז אדר ראשון תשנ"ב, כשההכנות ליום הולדתו התשעים היו בהילוך גבוה, ניגש כתב עיתונות לרבי בחלוקת הדולרים של יום ראשון, כשאנשים עמדו בתור לקבל את הברכה של הרבי ודולר לצדקה.

"הוא אמר לרבי שהוא מכין סיפור שער על הרבי בהגיעו ליום הולדתו התשעים, ושאל את הרבי: 'מה המשמעות של תשעים?'

"הרבי הסביר לו שלכל אות באלפבית העברי יש ערך מספרי, ואז הוסיף: 'בעברית האות תשעים היא צדיק. אפילו בגיל תשעים מזכירים לך שעליך לשאוף להיות צדיק יותר. מה שהיה בו די לאתמול אין בו די להיום, והיום עלינו להתכונן למחר טוב יותר'.
"אני חושב שבתשובה הקצרה והרהוטה הזאת הרבי ביטא את עצמו כהווייתו: תמיד הוא שאף ליותר, ומעולם לא האמין שהשיג די. הרבי חי לפי הפסוק 'אדם לעמל יולד', וגם ציטט אותו לעתים תכופות מאוד. זה היה מאמץ תמידי, צעידה תמידית קדימה, לעולם לא לנוח על זרי הדפנה, לעולם לא מרוצה מההישגים הקודמים. אילו שאלת את הרבי מה היה הישגו, אני סבור שבענוותו הוא היה בוודאי אומר: 'יש עוד כל כך הרבה שצריך לעשות'.



"ומצד אחר, הרבי העריך והבין את הישגיו הרבה יותר ממה שנוכל להבין אי פעם. בתור מנהיג ישראל המושלם הייתה לרבי פרספקטיבה והבנה שונות לחלוטין על מה שהוא השיג וכן על הפוטנציאל, על הפוטנציאל של כל יהודי, ללא תלות במקום שבו הוא נמצא או ברקע שלו. ואולי זו הסיבה שתמיד ראינו את הרבי ממלא את הסובבים אותו באנרגיה, מוסיף חיים לחיים, מביא משמעות עמוקה יותר לחיים.

"הרבי נשא את גדולתו בענווה מוחלטת. בתקופה ההיא ביליתי רבות גם עם עיתונאי מהניו יורק טיימס שהכין כתבת שער על הרבי. בין היתר הוא שאל אותי אם הוא יוכל לראות את מקום מגוריו של הרבי. באותה תקופה הרבי כבר לא התגורר בביתו שבפרזידנט סטריט. אחרי 12 חודשי האבל על הרבנית חיה מושקא המנוחה הרבי חזר לחדרו שב-770, ושם הוא חי, התפלל, למד, השיב למכתבים, לבקשות ולברכות. משם הוא הנהיג את רשת הארגונים העולמית שהוא ייסד. קיבלתי את אישור הרבי להרשות לכתב לראות את חדרו.

"גודלו של החדר הוא בערך שלושה על חמישה מטרים. החדר עמוס בשורות של ארונות מלאות בספרים. היו שם שולחן, כיסא, ומיטה. זה כל מה שהיה. כשפתחתי את הדלת שאל הכתב באי-אמון: 'זה כל מה שיש?'

"מהחדר הקטן והצנוע הזה נתן הרבי את השראתו והנהיג את העם היהודי.
"בכל השנים חדרו של הרבי היה כרגיל מלא בספרים, בתזכירים, בדוחות, במכתבים ובמסמכים. לפעמים שולחנו של הרבי היה עמוס עד גובה כזה שהוא עבד בצד השולחן.

"ואז, אחרי שחזר מביתו בסיום שנת האבלות, ועוד יותר מכך, בתחילת תשנ"א, הבחנו שהרבי התחיל לסדר את החפצים במשרדו. לאט-לאט - בתחילה הדבר לא ניכר כלל - הוא התחיל לשלוח דברים או לתייק בארכיונים ובספרייה. במרוצת הזמן התפנה השולחן, ובסופו של דבר כל מה שנשאר עליו היה ספר השלוחים. וכך זה נשאר עד עצם היום הזה".

משימות ללא גבול

יוד'ל קרינסקי, יליד בוסטון, מסצ'וסטס, היה בצעירותו אחד מהתלמידים הראשונים ב'חדר' שייסד בעירו הרב יוסף דוב סולובייצי'ק זצ"ל. כשמלאו לו 12 שנים הוא הגיע לברוקלין, ניו יורק, כדי ללמוד בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בסמיכות לרבי. כשהיה בן 23 גייס אותו הרבי להצטרף לצוות המזכירים שלו, וברבות השנים הוא מונה לתפקיד דובר תנועת חב"ד ליובאוויטש. כשהרב קרינסקי נזכר במינויו לשמש כמזכיר עולה על פניו חיוך מדבק.

"בקיץ תשי"ז, שבועות אחדים אחרי נישואיי, הציע לי ראש סגל המזכירות של הרבי, הרב חודקוב, להצטרף אל סגל המזכירות. אחרי ששמע דו"ח על פעילויות הקיץ שלי ועל ביקוריי בקהילות יהודיות למען המרכז (עם חברי המנוח הרב לייבל רסקין, שליחו של הרבי במרוקו), שאל אותי הרב חודקוב לפתע מה אני מתכנן לעשות אחרי נישואיי.
"ה'כולל' של ליובאוויטש טרם נוסד אז, ולכן האפשרות הזאת לא עלתה כלל, ואני אמרתי: 'לומר את האמת, איני יודע ממש. אני בחור ישיבה. מעולם לא עבדתי במשרה, ובאמת אין לי תכניות מוגדרות ומוחלטות כלשהן'. אז שאל אותי הרב חודקוב אם הייתי שוקל להצטרף למזכירות של הרבי. זו הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה. התחלתי לעבוד בתפקיד באיסרו חג של שמחת תורה".

"כשאתה אומר שהרב חודקוב הציע לך את התפקיד הזה", דחקתי בו בעדינות, "האם זה הגיע מהרבי או שזה היה הרעיון שלו?"

"הרב חודקוב לא נקף אצבע, הוא לא נשם בלי הוראת הרבי".

"אם כך, ביסודו של דבר, הרבי הציע לך את ההצעה הזאת?"

"עם כל הענווה, הייתי אומר שכך היה".

"איך היה לעבוד בשביל הרבי?" אני שואל.

"זה היה ייחודי מאוד, וזה נשאר ייחודי תמיד. ביום הראשון הגעתי בלי שום טקס. באתי לעבודה, הצטרפתי לצוות והשקעתי את עצמי במגוון הגדול של עניינים שמשרד הרבי עסק בהם בשגרה יומיומית. לוח הזמנים היה עמוס מאוד ומאתגר.

"ערב אחד, בשבוע הראשון אחרי תחילת עבודתי, הייתי לגמרי לבדי במשרד, והאינטרקום זמזם. זה הגיע מחדרו של הרבי. נטלתי את השפופרת, והרבי ביקש ממני לבוא לחדרו. הרבי ישב בכיסאו וסימן מכתב שהיה מיועד למעקב. לרבי היה סגנון ייחודי לסמן תיקונים על מסמך, ויכולתי לראות שבמסמך הזה כבר נעשתה עריכה יסודית. הערותיו הקדושות של הרבי נכתבו בכתב ידו בין השורות, לאורך השוליים, ומקומם המיועד של המשפטים החדשים סומן בחיצים. הרבי ביקשני להמתין עד שיסיים את התיקונים ואת התוספות. אז נתן לי את המכתב ושאל אותי אם אוכל להקלידו מחדש. משחש שאולי המשימה תיראה מאיימת עבור מזכיר צעיר וחדש, אמר הרבי ברכות: 'הקלד את המכתב, התחל בהתחלה, התקדם מילה אחרי מילה, שורה אחרי שורה, תמצא שבסוף הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר'.

"הבנתי שהרבי לא רק השיא לי עצה טכנית, אלא העניק לי ייעוץ אבהי ושיעור בחוכמת החיים. כשהחיים מעמידים אותך בפני מצבים שנראים בעייתיים ומביכים, אל תיתקף בבהלה. אם אתה פשוט עושה את העבודה לאורך הבעיה באופן שיטתי, 'מתחיל מהתחלה' וממשיך לאורך העניין 'מילה אחרי מילה, שורה אחרי שורה', תמצא ש'בסוף הכול יסתדר על הצד הטוב' ".

"אתה אחד האנשים שהבאת את הרבי ואת ליובאוויטש לידיעת העולם באמצעות המדיה", אני אומר. "איך זה התפתח?"

"ההתעסקות עם העיתונות באה זמן קצר אחרי ה'חניכה' שלי; ייסדנו שירות חדשות וקראנו לו 'ליובאוויטש ניוז סרוויס'. ייסדתי קשרים עם התקשורת המודפסת, דוגמת הניו יורק טיימס, ואז התחלתי לכתוב הודעות לעיתונות שתיארו את תכניותיו של הרבי, את יוזמותיו ואת פעילויותיו. התמזל מזלי, והרבי עבר עליהן לפני שהן אושרו והופצו לעיתונות. במרוצת השנים זה הצטבר לכמות לא קטנה של הודעות לעיתונות. רשימותיו ותיקוניו של הרבי, בדרך כלל בלשון הקודש, היו נוקבים ותוכניים, ולעתים הן כללו תובנות בתורה ובחסידות".



אני שואל את הרב קרינסקי מה הייתה משימתו העיקרית, והוא עונה שלא היה גבול למשימות המזכיר: הוא היה מעורב בכול, גם בעניינים מקומיים וגם בעניינים בין-לאומיים. שיחות הטלפון אמנם גזלו זמן רב.

"הטלפונים צלצלו ללא הרף. אנשים דיווחו לרבי או פנו אליו לקבל עצה או ברכה. היינו משרבטים שאלה או בקשה מיוחדת ומגישים לרבי. בדרך כלל ענה הרבי בכתב על הפתק שהוגש לו. כשקיבלנו את תשובתו של הרבי היינו מתקשרים לאדם: 'הרבי ענה כך וכך'. לפעמים הרבי בחר לענות במכתב".

"ספר לי מעט על סדר היום של הרבי", אני מבקש.

"בדרך כלל הרבי הגיע למשרדו בכל בוקר בזמן קבוע וחזר הביתה מאוחר בלילה, באחת עשרה וחצי או בחצות. כמעט תמיד הוא לקח אתו עבודה הביתה. 'שיעורי הבית' של הרבי היו מכתבים, דוחות, פדיונות, תעתיקים של שיחות הקודש שלו ושל המאמרים שלו. לעתים קרובות הוא נהג לקחת הביתה ספרים שקיבל ממחברים ששלחו לו את עבודתם.

"הרבי אהב ספרים והרבה לעיין בהם, ותמיד עודד תלמידי חכמים לפרסם את חידושי התורה שלהם או לכתוב על אבותיהם. כשהגיע ספר, לעתים קרובות היה הרבי מעיין בו במהירות ומכתיב מכתב שבו לא רק הודה למחבר אלא גם העיר על מה שכתוב בספר. במרוצת השנים הרבי קיבל אלפי ספרים, שבסופו של דבר עשו דרכם לספרייה המרכזית של חב"ד ליובאוויטש".

"הרבי היה מגיע לכאן לשחרית?" אני שואל, "הוא נהג להתפלל שחרית בחדרו ב-770?"

"במשך שנים רבות הרבי נהג להתפלל שחרית בחדרו ביחידות, חוץ מבימים שבהם קוראים בתורה, כמו שני וחמישי או ראש חודש. אז היה מצטרף למניין הבחורים הבוגרים לקריאה בתורה. מנחה ומעריב היו תמיד בציבור, וגם כל התפילות בשבת וביום טוב".

"איך הייתה התמדתו של הרבי? ספר לי משהו על חריצותו של הרבי", אני מבקש.
"מוחו ולבו של הרבי היו בדביקות תמידית לתורה ולהשם יתברך נותן התורה, כך שהתואר התמדה אינו מדוייק. כבר בהיותו רך בשנים היה הרבי ידוע כמתמיד גדול והתכתב עם הגאון מרוגאצ'וב, שאותו הוא העריץ מאוד.

"התורה של הרבי הייתה תערובת ייחודית ביותר של נגלה ונסתר. ה'רשימות' של הרבי לדוגמא שהתגלו אחרי פטירתו הם כתביו הראשונים בכל ה'חלקים' של התורה, והן ליוו אותו בכל מסעותיו ונדודיו כולל אלו שבתקופת מלחמת העולם השנייה. הרשימות הללו נכתבו מאז תרפ"ח ועד תש"י (1928 עד 1950 למניינם), ואת רובן הוא כתב בתנאי לחץ קיצוניים ביותר ובלי היתרון של ספרים בהישג יד, ובהם ניכרת גאונותו ובקיאותו המדהימים.

הרבי אכל מעט מאוד וישן מעט מאוד. שכניו של הרבי בפרזידנט סטריט הבחינו שבלילות האורות בביתו של הרבי דלקו בכל שעות הלילה. לפעמים בלילות, כשהרבי קיבל מבקרים ביחידות, הוא היה חוזר לביתו מוקדם בבוקר. בלילות רגילים, כשהרבי הלך הביתה מאוחר בערב עם ה'שיעורי הבית' שעליהם דיברנו קודם, הוא נהג לחזור בבוקר מוכן עם התשובות שהיה צריך להעביר. כמה יכול היה הרבי אפוא לנוח אם הוא בא הביתה מאוחר מדי לילה בלילה, והוא עמוס בעבודה?"

"מי העביר לרבי את החדשות ואת הידיעות על עניינים שוטפים?" אני מוסיף וחוקר. "איך ידע הרבי על חדשות לאומיות ובין לאומיות?"

"בתור מנהיג עולמי היו לרבי מקורות מידע רבגוניים מהאנשים שהיו בקשר עם משרדו. מדי יום ביומו נהגתי להביא לו גזרי עיתונות שהייתי מלקט מהעיתונות היומית וממדיות שונות. הייתי אוסף חדשות שנגעו לארץ ישראל ולעניינים בעלי אופי יהודי, אירועים שוטפים, חדשות מדעיות ורפואיות, וכל דבר שהרגשתי שהרבי ימצא בו עניין או טעם. ואם הרבי רצה לענות לחדשות במסר או בהצהרה, היו לו קשרים רחבי היקף בכל העולם".

"בשבת היה לך חופש או הייתה לך אחריות גם בשבת?"

"לפעמים הרבי רצה לדעת משהו בשבת, ותמיד היה צריך להיות מישהו בסביבה. היה עליך להיות על קצות האצבעות כל הזמן".

"אילו נתבקשת לסכם את תמצית מהותו של הרבי", אני שואל, "מה היית אומר?"

"זמן קצר אחרי הסתלקותו של הפריערדיקער רבי ביקשה קבוצת סטודנטים לעיתונאות מהרבי לתאר את חותנו במילים מעטות וקצרות.

"הרבי אמר להם שהפריעדיקער רבי היה אדם שהגיע לגבהים הרוחניים הגבוהים ביותר אך מעולם לא שכח את פשוטי העם ואת העניינים המעשיים והארציים. הוא נשאר קשוב תמיד לבעיותיהם הארציות, וכמו שאומרים, 'הוא היה עם שתי רגליו על האדמה'.



"אותו תיאור הולם את הרבי.

"למשל, ה'יחידוּת' של הרבי, כשהוא קיבל אנשים לפי הזמנה בחדרו בפרטיות, זה פרק מיוחד ושונה בהנהגתו של הרבי. לפי האדם ולפי העניין, הרבי היה יושב מרגע אחד ועד שעה ארוכה במשך הלילה עם אנשים שבאו לשפוך את לבם, לקבל ברכה או עצה על דברים שעניינם החל בהנחיות על עבודת השם וכלה בבריאות ובייעוץ עסקי - כל תכולת החיים. ה'יחידוּת' הייתה מתחילה בשמונה בערב, ולעתים קרובות נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. לעתים קרובות כבר היה אור בחוץ.

"בין הבאים לראותו היו אדמו"רים ורבנים, אנשי צבא, רופאים, אנשי מקצוע, אנשי ממשל, מחנכים, עסקנים ופשוטי עם, והוא דיבר ושוחח עם כל אחד בשפתו.
"אני חושב שמותר להגיד שברמה האישית ביותר הרבי היה מעדיף לחיות את חייו כאדם פרטי, להשקיע את עצמו עשרים וארבע שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע בלימוד התורה. כשאני חושב על מעורבותו של הרבי עם אנשים פרטיים ובעיותיהם האישיות, מה שמפליא אותי עד היום הוא יכולתו של הרבי להתייחס לילדים קטנים. למעשה, פעמים רבות הוא נשא 'שיחות' רק לילדים, דיבר אליהם ישירות בבית הכנסת, בעוד המבוגרים עומדים בצד.

"אתה יכול לדמיין עוד אדם במעמד כה גבוה בתחום שהיה אוסף ילדים קטנים באולם שלו ומדבר אליהם?"

אני שואל את הרב קרינסקי: "במבט לאחור על השנים הללו שהיית במחיצתו של הרבי, זה בוודאי משרה עליך תחושת יראה".

"בכל השנים שימשתי את הרבי, מעולם לא התייחסתי לשום דבר כאל מובן מאליו, ומעולם עשיתי משהו בדרך שגרה. מידי יום ביומו, כל פעם שנקשת על דלתו של הרבי, הייתה הרפתקה חדשה, וכשסובבת את ידית הדלת להיכנס אחרי שהוא זמזם לך, בכל פעם הייתה התרגשות מחדש".

רעם משמים בשמיני עצרת

פעם ביקשתי את ההוגה וגאון החסידות המפורסם, החויזר של החסידות הרב יואל כהן שליט"א, לספר לי אנקדוטה מרתקת על הרבי. הוא אמר לי שלאחרונה הוא גילה מכתב שהרבי כתב לנער בן 13, יומיים אחרי התקף הלב שעבר בשמיני עצרת תשל"ח. "אתה תופס את משמעות הדבר?" שאל אותי הרב יואל בקול מהורהר, "אף שהיה חולה מאוד היה לו זמן לצרות של ילד שלבו שבור".

"המקרה שקרה בשמיני עצרת ההוא, כשהרבי לקה בהתקף לב, היכה בנו כרעם משמים", מספר הרב קרינסקי. "הייתי שם מהרגע הראשון ועד התאוששותו. אכן הרב כהן דייק לחלוטין. זה לא היה רק המכתב לנער - היו שם תשובות לאנשים ששאלו את הרבי כל מיני שאלות. העולם לא עמד מלכת. האנשים נזקקו להנחיה ולברכה. ולכל מי שנזקק לתשובה, הרבי ענה".

אני מבקש מהרב קרינסקי לספר לי על הנסיבות של התקף הלב ההוא.

"זה קרה בבית הכנסת הגדול ב-770, בליל שמיני עצרת, בזמן ההקפות, בנוכחות אלפי איש. לפתע האפירו פניו של הרבי. הוא נאחז בכיסאו ואז התיישב באמצע הריקודים. היה ברור שמשהו רציני מתרחש. הציעו לרבי כוס מים, אבל הוא סירב לשתות כי זה היה לפני הקידוש ומחוץ לסוכה. (בשמיני עצרת חסידי חב"ד אוכלים ושותים רק בסוכה.) בדרך כלל הרבי לא הרבה בדיבורים כשהדברים נגעו לו עצמו, והוא אמר בקיצור שצריך להמשיך בהקפות.

"ואכן ההקפות נמשכו והרבי אפילו עשה את ריקוד ההקפה השביעי, כפי שתמיד נהג לעשות עם גיסו, הרב שמריהו גוראריה זצ"ל. אחרי שהרבי התפלל הוא חזר לחדרו. הוא עלה לבדו במדרגות ולא הרשה לאיש לסייע לו. בבית הכנסת היו רופאים אחדים, רופאים חסידים, כאלו שבאו לרבי ליום טוב. לפני שאבחנו אותו הם אמרו לרבי שעליו לאכול ולשתות משהו, שכן הרבי בילה את הושענא רבה בעמידה על רגליו, מעניק את עוגת ה'לקח' לאלפי אורחים. הרבי אמר שעליו לעשות קידוש, ואת הקידוש צריך לעשות בסוכה. הסוכה הייתה על הדשא שבחזית, אז הם ויתרו והסכימו, והרבי הלך לסוכה.

"הרבי עשה קידוש ואכל קצת מזונות. אחרי הקידוש הרבי חזר לחדרו והם הביאו לשם מיטה. הרופאים קבעו שהרבי עבר התקף לב. אבל איך לטפל בזה? הם לא היו קרדיולוגים. בשעה שאחרי כן הגיעו כמה קרדיולוגים, וכולם אישרו לא רק שאכן היה זה התקף לב, אלא התקף לב קשה מאוד. הם אמרו שצריך להבהיל את הרבי לבית החולים. אבל הרבי אמר שהוא אינו רוצה ללכת לבית החולים. הם כמובן עמדו על כך ואיימו לעזוב. אבל הרבי לא שינה את דעתו, וכולם עזבו".

"כך לא נשאר קרדיולוג שיהיה מוכן לטפל ברבי שם", אני מסכם, "והרבי פשוט סבל מהתקף לב כבד. מה עשיתם?"

"אחד הדברים שעשינו מיד היה להשיג איזשהו ציוד רפואי שאיתו רופאים מקומיים ניטרו את קצב הלב של הרבי בשעה שהוא נח. בערך בחמש בבוקר המוניטור הראה דופק בלתי סדיר והיה חשש שהעניינים יגיעו חס ושלום לסכנת נפשות. כולם היו אובדי עצות. זה 'ממש' הרבי, הוא לא מרשה, אתה לא יכול לקחת אותו לבית חולים נגד רצונו, זה הרבי!

"הרופאים החליטו פה אחד שהם צריכים להרדים את הרבי ולקחת אותו לבית חולים אפילו אם זה נגד רצונו. לפתע הגיעה הרבנית חיה מושקא, שירדה מהדירה שבקומה השנייה, ושאלה על מה כל ההמולה. הרופאים אמרו לה שעליהם להרדים את הרבי ולקחת אותו באמבולנס לבית החולים.

"לעולם לא אשכח את התמונה: היא הקשיבה בריכוז וענתה ביידיש, כרגיל: 'בכל השנים שאני מכירה את הרבי לא היה רגע שבו לא היה בשליטה מלאה על עצמו, אז איני יכולה להסכים לזה'. זו הייתה החלטה אמיצה מצדה - היא הייתה אמיצה מאוד. כמובן, לא שהיא לא העריכה את בעלה או שהיא לא הבינה את המצב הרפואי. הרבנית הייתה מחסידיו המסורים ביותר של הרבי. הרי במונחים של ייחוס, היא הייתה קרובה לרבי הזקן יותר מהרבי עצמו. אבל היא הייתה חריגה בין חסידיו.

"ברגע שעזבתי את החדר, הרבנית באה בעקבותיי לחדר הסמוך ושאלה: 'הרב קרינסקי, אתה מכיר אנשים רבים. אינך יכול למצוא רופא לבעלי?'

"באותו רגע הבזיק שם בראשי: 'ד"ר איירה וייס'. ד"ר וייס היה רופא לב צעיר משיקגו ששלח לרבי בשעתו את ספרו על הפרעות בקצב הלב. הוא היה בוגר הרווארד ואדם כישרוני מאוד. הוא היה ידיד של גיסי, הרב הרשל שוסטרמן משיקגו. שיערתי שאם הוא שלח את הספר לרבי הוא בוודאי מעריץ של הרבי. אולי הוא יכול לתת לנו איזושהי עצה, להגיד לנו מה לעשות. זו הייתה סכנת נפשות. מצב העניינים לא הלך והשתפר.


"אז כבר הייתה שעת בוקר של שמיני עצרת. טלפנתי לד"ר וייס בשיקגו, הערתי אותו וסיפרתי לו על מצבו של הרבי. עצתו הראשונה הייתה שאם הרבי לא רצה ללכת לבית חולים, מוטל עלינו בהחלט לכבד את רצונו; לקחת אותו נגד רצונו יהיה גרוע יותר מכל דבר אחר. גם מבחינה פיזית יהיה בזה נזק רב. אחר כך הוא קישר אותנו לעמיתו, הד"ר לואיס טייכהולץ, רופא לב בבית החולים הר סיני. ד"ר טייכהולץ הגיע בערך ב-11:30 בבוקר. ד"ר וייס טס מיד משיקגו והגיע בערך חצי שעה אחרי ד"ר טייכהולץ, עם ליווי משטרתי משדה התעופה.

"הם ניתחו את המצב וטיפלו ברבי. באחת או שתיים אחר הצהריים התייצב המצב וד"ר טייכהולץ עזב. ד"ר וייס נשאר, לא זז מהאוהל. הוא לא עזב את הרבי במשך שבועיים וחצי, עד שהרבי הורשה לקום ללכת בכוחות עצמו.

"לא ייאמן שבמוצאי שמחת תורה הרבי נשא 'מאמר חסידות' מחדרו באמצעות הטלפון והרדיו, בעודו מחובר למוניטור הלב. הרופאים הציעו שהוא לא יעשה זאת, אבל הרבי אמר שהדבר יעשה לו טוב, ולכן הוא עשה זאת. זמן מה אחרי כן ביקר את הרבי רופא הלב בעל המוניטין העולמי הד"ר ברנרד לאון, שאישר שההחלטה לא לקחת את הרבי לבית החולים הייתה נכונה, והייתה מכרעת לשלומו של הרבי".

אני שואל את הרב קרינסקי אם הרבי התבטא באותו זמן שהוא אינו חש בטוב.

"אה, מעולם לא שמעת דבר כזה מפי הרבי. הרבי מעולם לא דיבר על עצמו. הרבי היה סגור למדי כשהדבר נגע לו אישית, לא יכולת לדעת מה הוא חושב בכלל, מה מטריד אותו, ועם זאת הוא היה רגשני מאוד ככל שהדבר נגע לאחרים. הרבי היה אמן של היכולת להסתיר את רגשותיו כשלא רצה שמישהו ידע מה הוא חשב או הרגיש. הוא שמע את האבחון של הרופאים ולא התלונן אף לא פעם אחת. בבוקר הבא של שמחת תורה הוא התפלל שחרית עם המניין - היה מניין בחדר - עם קריאת התורה ועם הקפות והוא אף עלה למפטיר".

'א דאנק', 'א דאנק'

בהמשך השיחה, אני נוגע בהאשמה שהועלתה אז כאילו הרבי היה מזוהה עם הניסיונות ליצור סביבו פולחן אישיות ולפרסם שהוא המשיח. לרב קרינסקי אין בעיה לדון בזה ולהתעמת חזיתית עם הנושא הכאוב הזה.

"מי שאומר את זה - פשוט לא יודע מי הרבי היה ומה הוא היה. הייתי עם הרבי יותר מארבעים שנה ועשיתי בשבילו דברים רבים, והוא היה כה אדיב ועניו, שהוא מעולם לא נשאר חייב לי תודה. תמיד: 'א דאנק', 'א דאנק' (תודה, תודה). דרך אגב, כך הייתה גם הרבנית. למה הוא אמר לי תודה? עבדתי בשבילו. בן כמה הייתי כשהגעתי למשרד? זה היה כך מהיום הראשון ואפילו לפני כן, עוד כשהייתי בחור ישיבה. הייתי מסיע אותו לאוהל של הפריערדיקער רבי. הייתי פותח בשבילו את הדלת, 'אה-דאנק'; סוגר את הדלת, 'אה-דאנק'. כשהרבי היה מבקש ממני לעשות משהו, הוא היה פותח את בקשתו באמירה 'אם לא קשה עליך לעשות זאת'... ברמה הבסיסית ביותר הרבי היה אדם אצילי ושקט מאוד. מעולם לא שמעתי אותו מרים את קולו, חוץ מאשר בהתוועדויות ('פארברענגען'), לפי המצב.

"לא מזמן הזדמן לי לראות את הריאיון של הניו יורק טיימס עם הרבי, שנערך כמה ימים לפני פסח תשל"ב, לכבוד יום הולדתו השבעים. בין היתר כתוב שם כך: 'מניעת פולחן אישיות: חסידיו מלאים יראת כבוד ותלמידי ליובאוויטש יחכו בחוץ למבטו של הרבי היוצא מחדר העבודה שלו. המאמינים רואים בו צדיק, אבל לא כך הרבי רואה את עצמו. 'כי איני צדיק', הוא מסביר. הוא ממשיך: 'מעולם לא נתתי סיבה כלשהי לפולחן אישיות, ואני עושה ככל שבכוחי כדי למנוע מהם לעשות זאת'.

"במקרה הזה הרבי דיבר בשם עצמו. אבל היה מקרה אחר, שאני חושב שהעולם אינו יודע עליו, או אולי אינו רוצה לדעת עליו, בפארברענגעגן, כשמישהו התחיל לשיר שיר שנרמזה בו האמונה שהרבי הוא המשיח. הרבי אמר להם להפסיק לשיר את השיר הזה. הוא אמר ש'באמת הייתי יוצא מכאן בגלל מה שעשיתם כרגע, אבל אם אצא, זה יעורר המולה גדולה עוד יותר. אבל אסור שזה יקרה שוב'. אין ספק שכל פעולות הראווה שהציגו את הרבי בתור המשיח - נגדו את רצונו של הרבי ועיוותו את הוראותיו. בכמה הזדמנויות הרבי אמר שאין חיוב להצביע על מישהו שהוא המשיח, מאידך, העיקרון של אהבת ישראל הוא מצוות עשה דאורייתא.

"הרבי היה יהודי ישר, מנהיג ישראל. הוא הקדיש את עצמו לכלל ישראל ולהפצת היידישקייט. תורה ומצוות בכל החוגים, לכולם. הצדיקות והיושר של הרבי מתבררות מהעובדה שכה רבים האנשים, גברים, נשים, ולפעמים ילדים יצאו ל'שליחות'. בשנים הראשונות, ואפילו היום, הם יצאו למקומות הרחוקים ביותר. לא הייתה כשרות, לא הייתה שבת, היה צריך לבנות מקווה טהרה מראש, זה היה תנאי מוקדם, והיה עליהם לחיות רחוק מהבית עוד לפני שהעולם היה כפר גלובלי כמו שהוא היום.

"העובדה שזוגות צעירים עדיין עומדים בתור, אפילו כיום, זוגות שמעולם לא ראו את הרבי ושואלים אם הם יכולים לצאת לשליחות, היא עצמה ראיה לכך שהוא היה איש אמת. כי זה לא היה יכול לקרות בשום דרך אחרת, וזה צומח, כפי שהזכרתי, בטור גיאומטרי. חב"ד היא תורה ומצוות במשמעות הטהורה ביותר, ואני חושב שאנשים צריכים להגיע להכרה הזאת.

"בשבט תשמ"ח הסתלקה רעייתו הרבנית הצדקנית מר חיה מושקא ע"ה. לא היו להם ילדים, וגם לא אחים ואחיות, לא הייתה לו משפחה. הוא היה לבדו. עם פטירת הרבנית חיה מושקא הוא איבד את האחרונה והקרובה ביותר במשפחתו. הרבי היה אז בשנות השמונים המאוחרות שלו, והיה יכול לנעול את דלתו ולהגיד: 'קינדערלאך, כבר אין לי כוח. עשו בעצמכם. לכו, אתם יכולים לעשות זאת בעצמכם. כבר אין לי זמן'. אבל הרבי לא עשה זאת.



"אחרי זה הרבי לא החמיץ אף יום ראשון. הוא עמד במסדרון שליד חדרו, חמש שעות, שש שעות, בלי הפסקה, קיבל פני מבקרים. פעם היה מקרה בתשעה באב שחל ביום ראשון, שהרבי חילק את הדולרים לנחם את האבלים ולהקשיב לכל הצרות שהיו לכל אחד. אז הרהרתי בכך ששמו מנחם, המביא נחמה, ואכן הוא היה המנחם של כלל ישראל.

"מאות אלפים, אם לא מיליונים, באו לחלוקת שטרות הצדקה של ימי ראשון. כשהרבי היה בחיים, בקושי הייתה לי הזדמנות לצאת לנסיעות. במשך 40 שנה מעולם לא עזבתי לזמן ניכר, אבל אחרי זה היו לי נסיעות אחדות. עכשיו אני פוגש בני אדם מכל שורות החיים ובכל הארצות, שהתמזל מזלם לבוא יום ראשון אחד לקבל ברכה ודולר. הזמן שהם שהו במחיצתו של הרבי היה משנייה ועד דקה, אם היה להם משהו מיוחד לבקש. אבל כולם יאמרו לך שכשהם התקרבו לרבי - עיניהם ננעלו. לא היה שום משהו אחר בעולם מלבד המבט הזה, ושבריר השנייה הזה חי בלבבם ובנפשם לנצח. זו הייתה חוויה ששינתה את חייהם של רבים.

"הרבי התחיל לנחם כבר בשנת תש"י (1950 למניינם), אחרי השואה, הוא היה המנחם של כל כלל ישראל, והמשיך לעשות זאת לאורך כל חייו. ואפילו כשהוא היה פשוטו כמשמעו אדם בודד, בלי בן משפחה לדבר אליו, להתייעץ איתו, לאכול איתו בשבת, לגמרי לבדו, יחיד לבדו, הוא מעולם מעולם לא הוכרע על ידי בדידותו האישית.

"לא רק שהוא לא פרש מן הציבור, אלא אף העמיק את מעורבותו בכל שבת וערך התוועדויות עם החסידים. והם באו במספרים הולכים גדלים. בימים טובים, המונים עצומים של בני אדם באו לשהות במחיצתו זמן מה. שלוחים המשיכו לצאת לארבעת קצוות העולם והרבי ענה לשאלות בתשובות ובהנחיות ובהדרכה. הוא דיבר לנשי חב"ד מדי פעם בפעם ולשלוחים בוועידת השלוחים והשלוחות ובהזדמנויות אחרות. זו הייתה שקיעות מוחלטת בתורה ובכלל ישראל.

"ואני שואל: 'למה, למה, לשם מה זה היה נחוץ לו? הוא עשה זאת כי הוא היה מנהיג ישראל אמיתי שמסר את חייו למען האחרים".

הרבי שייך לחסידים

החלונות בחדרו של הרב קרינסקי הפונים לאיסטערן פארקווי הסואן פתוחים בבוקר האביבי הזה כדי שייכנס מעט אוויר צח. משב רוח ברוקלינאי קל מוצא את דרכו לחדר החם והלח, ברקע נשמע צליל הצפירות של משאיות כיבוי אש. הרעש וההמולה לא מפריעים לרב קרינסקי להמשיך לתאר את האלטרואיזם של הרבי.

"אספר לך סיפור אחר. בתשמ"ה התחיל משפט הספרייה המפורסם נגד אחיינו של הרבי, בארי גורארי, שנמשך עד תשמ"ט. בארי טען שספריית חב"ד המפורסמת הייתה ירושה פרטית ולכן חלקה שייך לו. הרבי אמר שזה לא שלי ולא שלך, היא שייכת לאגודת חסידי חב"ד. היו במשפט שלבים שונים שלא הכול ידעו עליהם, אבל ברוך השם, הכול הסתיים לטובתנו. וזה היה משפט מר מאוד; זה היה מר מאוד והיו שתי אחיות שהיו מעורבות משני צדי המתרס.

"הרב חיים ליברמן, מזכירו של הפריערדיקער רבי, גם הוא היה מחשובי הביבליוגרפים היהודיים. הוא היה מי שבאמת דאג לספרייה, שהיו בה יותר מ-250,000 ספרים שאסף הפריערדיקער רבי, שהיה אוהב ספרים אמיתי. ליברמן הבחין שכמה מהספרים היקרים ביותר חסרו, והזעיק את הרבי. כשהרבי שמע על זה והתברר כי גורארי הוא שלקח אותם, ביקשנו ללכת לדין תורה, אך הוא סירב.
"בהמשך הדברים הרבי היה מעורב בהליכים משפטיים. הוא אף נפגש פעמיים עם עורכי הדין. במשך המשפט הארוך, כשהיה חוזר מהאוהל, הוא היה מתפלל מנחה ומעריב, ואז קורא לי לחדרו. הייתי שוהה עימו שעה עד שעה וחצי ומדווח לו על כל ההליכים של אותו היום ואז הוא היה נותן לי עצה והנחיה.

"הגיע זמן שהצד השני רצה לקרוא לעדות את הרבנית, כי היא ואחותה היו למעשה היורשות של הפריעדיקער רבי. אמרתי לרבי שאולי בעזרת עורכי הדין הוא יכול למנוע את זה בדרך כלשהי, אבל הרבי אמר, 'לא, הנח לה, הם יכולים לקרוא אותה לעדות, היא תהיה בסדר'.



"הגיע היום של מסירת העדות, שהיתה צריכה להתקיים בביתו של הרבי בפרזידנט סטריט, והרבנית ביקשה שאשב שם בזמן העדות. הווידאו טייפ התחיל להתגלגל. עורכי הדין של הצד השני שאלו אותה כדרכם כל מיני שאלות שנועדו לבלבל אותה ולהפיל אותה במלכודת, כדי שתאמר דברים שיכולים להפליל אותה, אבל היא החזיקה בשלה.

"לקראת הסיום שאל אותה אחד מעורכי הדין: 'אמרי לי, גברת שניאורסון, האם הספרייה הייתה שייכת לאביך?' בלי רגע של היסוס היא ענתה: 'לאבי לא היה שום רכוש; אבי היה שייך לחסידים, וכל דבר שהיה לו היה שייך לחסידים'. עורכי הדין השליכו את עפרונם על השולחן באין אונים והתצהיר הסתיים ואז היא פנתה אליי ואמרה: 'הטלית והתפילין, זה היה כל רכושו'.

"אפשר להגיד שזה נכון גם לרבי, אבל רק הרבנית ידעה לבטא את זה ברהיטות ובתחכום כאלה. היא באמת הייתה ההתגלמות של ה'מלכות'. היא מעולם לא איבדה את קור רוחה. אני נקראתי בחיי להעיד כמה פעמים, ואני יודע שקל לאבד את קור הרוח, אבל לא היא. וכמו שהרבי אמר לי מאוחר יותר: 'אמרתי לך שהיא תצא מזה בגאון'.

"כשהדבר הגיע לבית המשפט ביקש השופט הפדרלי, צ'רלס פ' סיפטון, לראות את הקלטת עדותה של הרבנית. אחרי שראה חלק מזה הוא אמר: 'זה מרשים. זה היה מרשים'. זו הערה לא רגילה לשופט פדרלי.

"הם רצו לקרוא לעדות גם את הרבי. כאן התעקשתי שאעשה ככל שביכולתי כדי למנוע את זה. למעשה, היה רגע שהרבי אמר שאם הם עומדים על כך הוא יציית לקריאה לעדות. אבל אמרתי לרבי שלא אתן לזה לקרות. זו הייתה הפעם היחידה אי פעם שאמרתי משהו כזה לרבי, בסתירה לדבריו".

"אחרי כן היה שימוע מיוחד. השופט מינה שופט שלום לבדוק את עניין הרבי, אם רלוונטי או לא לקרוא לו לעדות. והוא ניצח. הקהל לא ידע מה התרחש, אבל בתודעתי, אף שבסופו של דבר קיבלנו בחזרה את כל הספרים, הניצחון הגדול ביותר של כל האירוע היה זה: כבודו של הרבי..."

אני מחזיר את הרב קרינסקי להווה, ושואל אותו על מעמדו הנוכחי בליובאוויטש.

"זה היה אחרי הלוויה של הרבנית, בכ"ד בש