מאת הרצל קוסאשוילי, COL

מסיבות בלתי-מובנות, ישנם רבים בסביבת מגוריי הרואים בי בעל כורחי, שגריר של רצון טוב למען העיר לוד בכלל ושכונת חב"ד בפרט. כל גיחה למכולת השכונתית, או לחילופין למקווה הטהרה שנראה כמו מזבח בעלי-פעור, עולה לי בכאב-ראש לא קטן.
"למה", "הנה" ו"תכתוב" - הם מילות המפתח המקובלות, כל אימת שראשי מבצבץ לו אל מחוץ לכותלי ביתי. המציעים ההססניים יאמרו בנימוס: "למה שלא תכתוב על...". המתחכמים יבחרו ב: "הנה, יש לך טור על..." והתובעניים במיוחד, אלה שחשים כי חרב חדה מונחת על צווארם יפקדו עליי בסבר פנים תוקפני: "תכתוב על....", כאילו שתחת ידם מונפקת משכורתי השלימה.

אולם, למרות המועקה והמבוכה הכרוכה בעניין הזה, אינני יכול להתעלם ממצוקתם של אחיי. ממש לא. מה גם שכתושב המקום, אני מבחין וחש את אשר על ליבם, רק שמשום מה לעיתים משתלטת עליי תחושת: "סורי, חברים. קצרה ידי מלהושיע. מה אתם רוצים ממני?"

בכדי לשבר את האוזן, ארחיב קצת על העיר לוד ועל שכונתנו בקווים כלליים.

עבור רבים מכם, העיר לוד מעלה אסוציאציות של: "פרדס, ישיבה קטנה, והמדריך רייניץ". אז זהו, שזה לא רק זה.

אין אני בא חלילה לתת את דעתי על המרקם האנושי "המיוחד" שמרכיב את השכונה לשבטיו. באמת שבגדול, אין לי תלונות. רק מה? שכל הבעיות מתחילות כשיורדים לפרטים.



לא אחטא בסילוף המקורות אם אקבע חד-משמעית שעשרה קבין של כיעור ירדו לעולם ואת כולן נטלה העיר לוד. לפני חודשים מספר שטחתי כאן את מצוקת המקוואות בלוד. תוסיפו לזה את החזות הכללית של השכונה, קרי: פחי זבל עמוסים בטבור השכונה, מתקני שעשועים שנראים יותר כמתקני עינויים שמושאלים ממשטרים חשוכים ונכחדים. עירייה קיקיונית וחסרת כל יכולת ביצוע מעשית. ובעיקר, אדישות נפשעת מצד התושבים. מדובר לכל הדעות בשכונה לבעלי קיבה אלסטית וגמישה במיוחד. אתם מוזמנים לסיור בליווי שקופיות ושקיות הקאה.

הוכחות נוספות? לא חסר. לפני כחודש, נשפטתי בעוון עבירת תנועה בבית משפט השלום בחדרה. נהג המונית שלקח אותי מתחנת הרכבת המקומית לאולם בית המשפט, החל מרגע הפעלת המונה לשטוח בפניי כמקובל במדינתנו, את כל צרות עמך ישראל, במישור הביטחוני, מדיני, כלכלי ותברואתי.

הנהג הזה שנפלתי במושב שלצידו כשבוי חרב, הטיח בפניי בצרורות וללא הרף את חסרונותיה ותחלואיה של העיר חדרה כאחת הערים הוותיקות בארץ. מטעמי נימוס בסיסיים, הנחתי לבן שיחי המיוזע והנלהב לשפוך את ליבו ומר שיחו באוזניי הכרויות. מה גם, שהייתה שזורה בדבריו חינניות מסוימת.

הנה למשל, רק בזכותו התוודעתי לראשי התיבות של המילה חדרה-חמש דקות ראית הכול... ממש לקראת סיום, בטרם יכריע את ליבו התקף הזעם הספונטאני הזה, אמרתי לו: "ומה אני אגיד שאני בא מלוד..." זה כבר היה גדול עליו. הוא הביט בי בחמלה ובהכנעה ואמר: "אתה צודק אחי, לוד זה באמת מקום רע מאוד לחיות בו".

מקרה נוסף משעשע שקרה לי לפני כשנתיים, מחזק את תיאורית הכאוס הלודאית. ערב קיצי אחד, עמדתי ברמזור בעיר בהמתנה לאור הירוק המזניק. בזווית העין אני קולט נרקומן מצוי, בפוזה של דחליל מפויח וגיבן המחווה בידיו לעברי בתנועות טביעה והיסחפות לזרמי מים אדירים.

פתחתי לו את החלון מחשש שמדובר בפיקוח נפש של ממש... והשאלה מצידו לא איחרה לבוא: "אחי, איפה מתארגנים פה"? כשהוא מלווה את שאלתו בתנועת ערבוב ידנית או שמא זו הייתה תנועת לישה... לא ברור.

תוך-כדי, הרמזור התחלף לירוק ונאלצתי לשלב הילוך, לא לפני שהפטרתי לכיוונו: "וואלה, לא יודע אחי, אני מתארגן בבית ואז יוצא..."



דא עקא, למרות כל האמור לעיל ובניגוד לכל חזיון תעתועים, מחירי הנדל"ן בלוד ממוקמים באזור עולם האצילות, אם לא למעלה מזה.

סוכני נדל"ן משופשפים עומדים חסרי אונים לנוכח מצוקת הדיור הזאת. חברים וזוגות צעירים, אורחים ומקומיים מכתתים את רגליהם למקומות שלא שערום אבותיכם ואבות אבות אבותיכם ואמהותיכם.

ממש בעת כתיבת שורות אלה, בתזמון מיסטי לחלוטין, נתבשרתי ע"י בעל הדירה בה אני מתגורר, על הקפצת מחיר שכר הדירה לשנה הבאה בשלוש-מאות שקלים נוספים... יש אלוקים!

תמונת המצב פשוטה עד כאב חברים. אני בניגוד אליכם, לא מופתע מגרגרנות ומתיאבון בריא שמתפתח אצל בעלי הנכסים והדירות בשכונה עם הזמן. כל הסיפור הנדל"ני הזה מבוסס על היצע וביקוש ותו לא.

אז מה עושים? לעצור את היילודה? אסור וגם לא כדאי... לצפות מהדור הצעיר שלא יינשא בגלל מצוקת דיור חריפה באזור? פתטי.

אז מה בכל זאת עושים כשפיתרון אמיתי, מעבר לדיבורים ומעשיות לא נראה באופק?

"אתם אשמים" הטיח בי חבר וקרוב ירושלמי. "ב3,000 ₪ אתה שוכר דירת שלושה חדרים בירושלים במקום טוב! למה אתם לא עושים כמו החרדים בווילאמסבורג או באשדוד למשל"? "מה זאת אומרת"? שאלתי. "שים לב שהמוזר הוא שדווקא אצלנו, במקום לקיים הלכה למעשה את המוטו המרכזי בחיינו: "ופרצת", אנחנו נסגרים בגטאות ולא זזים משם עד שייצא עשן.

תתחילו לצאת החוצה ותרחיבו את שטח "השיכון" שלכם לעוד כמה בניינים. זה גם יעשה לכם סדר במחירים וגם ירחיב גיאוגרפית את השכונה שלכם משמעותית. ויש לזה משמעות מוניציפאלית אדירה. שמעתי שהגרעין התורני בלוד משתלט בהצלחה על כל חלקה טובה בעיר. למה אתם לא יכולים לעשות את זה"?



לכל המתחכמים שכבר משחיזים את לשונם (אצבעותיהם) בסגנון: "מה חדש? תראה מה הולך בכפר-חב"ד"? או לחלופין: "גם בנחלה' העלו את המחירים..." "צריך להקים וועדה", "הרב אשם" וכהנה, תירגעו בבקשה.

המצב בלוד כל-כך מגוחך ומקומם ששכונת קרוונים רעועה שתמוקם ברחבה המרכזית, תאוכלס בתוך שניות בחתולים ובאנשים יחדיו. ולתפארת בירת השפלה והשער של המדינה, שנראה יותר כמו גול עצמי מיותר.

אני לא בנוי למהפכות, באמת שלא. אבל, מכורח שמי הציוני (המחייב), אולי לא הייתי ממליץ על אוגנדה כאופציה ראשונית. אבל בהחלט הייתי מציע לאמץ את "שיטת הירושלמי" דלעיל. בואו נצא החוצה! אנחנו אלה שגרמנו (היצע וביקוש, זוכרים?) למחירים לטפס כחתולים מיומנים. ובידינו להוריד אותם מהעץ.

לא באמת מדובר בקרטל, מדובר יותר בטמטום שלנו. תפסיקו עם הקונספירציות המופרכות. בעלי הדירות בשכונה לא מתאספים לפני עלות השחר במסווה של כת אינדיאנית לטקס תיאום הקפצת מחירים.

או שמיישרים קו ולא משלמים את סכומי הכסף האלה שנראים לקוחים יותר מהצפון של הצפון בתל-אביב, או שמחפשים אלטרנטיבה שפויה באזור. מעגל האימה הזה פתיר בהחלט, נדרשת רק חלוציות והתארגנות אידיאולוגית סביב העניין.

אחרת, ולא שאני מאיים, אבל, בהקפצה הבאה של מחירי הבטון באזור, עם כל הכאב שמקופל בנושא הטעון הזה, כאחד שגדל במקום מגיל שלוש(!) איאלץ, וכמוני עוד רבים, לחפש שפיות, שמש וחיי קהילה נורמטיביים בפינה אחרת. חב"דניקים לא מפחידים בנדודים...