שרה גל

חיוכו הרחב של בן השלוש היה המראה הראשון שנגלה לעיניי בכניסתי אל הבית.
רק לפני מספר ימים עברו בני משפחת רפאלוב להתגורר בדירה הזו, אבל דומה כי השמחה השוררת בה היא בת שנים. ההורים, כמו גם מנחם הקטן, שפעו חיוכים כל העת, והמילה שמחה הייתה שזורה בין מילותיהם.

דרך ארוכה ולא קלה עברו עד היום הזה, אבל השמחה נתנה להם כוח לדלג על כל המהמורות ולהגיע עד הלום. ילדם בן ה-3, שרק לפני מספר ימים נגזז שער ראשו ב'חלאקה', הוא הסוף הטוב וגם ההתחלה של עתיד ורוד יותר, כך הם מקווים.
אנחנו מתיישבים בחדר האורחים. מנחם ממהר ליטול כיסא ולהתיישב לצדנו, מטה אוזן קשובה לסיפור החיים אותו הוא שומע, לראשונה בחייו, מפי הוריו.

יהדות בלי יהדות

"נולדתי באוקראינה, בעיר הבירה קייב", מספרת אם המשפחה, רחל. בעלה, הרב משה רפאלוב, מתיישב אף הוא לצד השולחן, אוחז בידו צלחת אוכל. תוך שהוא מאזין לסיפור הוא מאכיל את בנו הקטן, המרותק כל כולו לאשר נאמר כאן בחדר. "קייב היא עיר ענקית, וליהודים היה קשה מאוד לשמור בה על יהדותם. כך קרה שסבא וסבתא לא הצליחו להמשיך ולשמור על מנהגי היהדות וכאשר נולד אבא, בשנת 1941, יהודי אוקראינה היו חלק מהאוכלוסייה הקומוניסטית הכללית. אבא היה חבר בקומסומול, תנועת הנוער הקומוניסטית, למד באוניברסיטה, וכל זאת מבלי לדעת הרבה על יהדותו. הוא ידע בכלליות כי הוא יהודי, אך לא היה לעובדה הזו כל ערך בעיניו. ההורים שלו גידלו אותו מבלי ללמד אותו דבר וחצי דבר על שבת, בית כנסת או כל מנהג אחר. אני יודעת שאמא שלו כן שמרה שבת, אבא שלו היה הולך לבית הכנסת, אבל את הילד שלהם גידלו כבר בלי שום רקע ביהדות.

"כך אירע שהוא התחתן עם גויה. אני עצמי גדלתי בבית כמו שגדל אבי, בלי לדעת הרבה על יהדות מלבד עצם העובדה כי יש לי שורשים יהודיים. לא היה לי שמץ של מושג על כך שאם האם גויה איני נחשבת יהודייה, גם אבי כנראה לא ידע על כך. בשלב מסוים של חיי החלטתי לעלות ארצה, כי חשבתי שכאן יהיה לי טוב יותר. באותה תקופה סיימתי את הלימודים בהנהלת חשבונות באוניברסיטה והתכוונתי להמשיך אותם כאן בארץ.

"אני חושבת שמה שסייע לי ברצון לעלות לארץ היו שליחים מהארץ שהגיעו לקייב ועשו פעילות. הם שכרו מקום גדול מחוץ לעיר, הזמינו צעירים וצעירות והשמיעו להם דברים אודות מיהו יהודי ומנהגי היהדות. אני זוכרת איך ישבנו שם, בחדר האוכל הגדול, ולראשונה בחיי למדתי אותיות בשפה העברית. הם השאירו סידור תפילה בשטח ואני, שחששתי שהגויים להם שיך המקום ישימו עליו את ידם, לקחתי אותו אתי אלינו הביתה.

"במשך כל שנות ילדותי היו חבריי לספסל הלימודים, גויים רוסים, לועגים לי ומכנים אותי בשם 'ג'דובקה'. הייתי בטוחה במאת האחוזים בכך שאני יהודייה, ואפילו סבלתי מכך. חברים היו מכנים אותי בכינויי גנאי לא יפים, רק משום שהייתי בעיניהם יהודייה. כשעליתי ארצה התחלתי לתפוס כי בעצם על פי ההלכה היהודית איני נחשבת יהודייה.
"עם הגיעי ארצה נרשמתי למכללה כדי להתחיל את צעדיי הראשונים בהמשך לימודיי האקדמאיים. שם נחשפתי לראשונה למודעה על קורסים ליהדות. התחלתי ללמוד ואני חייבת להודות שלימודי היהדות מאוד עניינו אותי. לאט לאט התחלתי להיחשף לאמת. היה לי מאוד קשה בתחילה. גם הלימודים היו קשים. לא פשוט לזכור את כל הברכות, את כל המושגים, אבל הבנתי שאני חייבת לעבור את זה. עד היום אני זוכרת את המבחן הסופי. התרגשתי מאוד, הלב דפק לי מאוד, אבל ב"ה עברתי את המבחן. כאן גם הבנתי שאיני יהודייה וביקשתי לעבור גיור. נעניתי, אך תהליך הגיור לא היה ראוי. שכן כל זה לא הוביל למשהו מעשי. היה לי ידע על יהדות, אבל לא הייתי עדיין יהודייה על פי ההלכה. רק שלא ידעתי על זה.

"המחשבות הרציניות החלו להציף אותי בהדרגה. התחלתי לחשוב על זה שאם אני רוצה להיות יהודייה אמיתית עליי להתחיל ולשמור מצוות הלכה למעשה. הבנתי שאיני יכולה להמשיך לחיות כמו גויים, להמשיך באותו אורח חיים ובאותה חברה תוך אכילת הכול ואמירת מילים לא יפות כמו שדיברו באוקראינה וגם להיקרא יהודייה. רציתי להקים משפחה רצינית, לא סתם משפחה יהודית, אלא משפחה חרדית. הבטחתי לעצמי בלב שאשמור הכול.

"בשלב מסוים נקלטתי בשכונה בקריית גת, כאן התחלתי ללמוד יותר על יהדותי. רק כאן הבנתי שחובה לשמור תורה ומצוות ואני לא קיבלתי עליי עול מצוות.. הבנתי שעליי להתגייר פעם שנייה.

"כאן הייתי בקשר עם רב העיר, הרב הבלין. הרב התאמץ להסביר לי כי להתגייר זה לא דבר פשוט ולא קל. הוא ניסה להערים הרבה קשיים בדרכי, ולבדוק את רצינות כוונותיי. רק כאשר השתכנע כי באמת רצוני להיות חרדית לכל דבר, הסכים לגיירני. במשך שלושה חודשים למדתי את פרטי ההלכות עד ליום הגיור".

לאחר זמן השתדכה עם עולה מחבר העמים, ששב ליהדותו. ר' משה רפאלוב והם נישאו.

לסיים חיים כיהודי

מנחם מסיים את ארוחת הערב שלו, תוך שהוא מאזין בקשב לסיפורה של אמו. עיניו הגדולות והפקחיות נפערות עוד יותר, כאילו הוא מנסה לעכל את ששמעו אוזניו. "לפני שבוע חגגנו בר מצווה לאח שלנו, ראובן", הוא מספר לי, כמו משלים עבורי את התמונה. ראובן הוא בנה של רחל מנישואיה הקודמים ורחל ממהרת לספר לי כי הרב הבלין גייר גם אותו ואת אחיו בגיור נוסף, לחומרה. "היום הם ילדים בני 8 ו-13, אז היו בני 9 ו-4. הסברנו להם כי מהיום ילמדו ליטול ידיים בבוקר, לברך לפני אכילת דבר מה, להתפלל וכו' והם קיבלו את זה מאוד יפה.

"לילדים עבר הגיור באופן חלק וקל. למבוגרים זה קשה יותר. חברה אמרה לי עוד לפני הגיור 'תדעי, שזה קשה מאוד. אחרי הגיור מרגישים כאילו נפל עלייך עול כבד'. וזה נכון. מרגישים פתאום קושי גדול, יודעים שצריך להתגבר עליו ברוחניות ובגשמיות, אבל זה לא קל. יחד עם זה לכל אורך התהליך אני מרגישה שהקב"ה נושא אותי על כפיים ומסייע לי לעבור את כל המכשולים. לפני הכול אני מקפידה להיות תמיד בשמחה. כאשר שמחים, הכול קל יותר. ומלבד זה, חשוב לי לעשות פעולות למען הזולת, לחזק עוד אנשים, לעשות חסד".

"כאשר החליט אביה של רחל לעלות לארץ, עשינו הכול כדי לסייע לו בקליטה", מצטרף גם ר' משה לשיחה. "בתחילה הוא גר בדירה משל עצמו, אבל בהמשך זרקו אותו משם בשל קשיים כלכליים. אמרנו לו 'בוא אלינו לדירה, נפנה לך חדר, תרגיש בנוח'. ואכן, הוא התגורר אצלנו. בהמשך החל לחוש שלא בטוב, ומצבו הבריאותי הלך והתדרדר. ניסינו לדבר אתו על יהדות, אבל היה לו קשה. המצב שלו כבר לא היה טוב. כשנפטר היה בדיוק באוקראינה, ושם רצו לשרוף את גופתו, כמקובל שם. יצרנו קשר עם הקהילה היהודית שם, גייסנו כספים, וב"ה הצלחנו לערוך לו הלוויה יהודית כשרה. לפחות אנחנו מרגישים טוב, שהוא סיים את חייו כמו יהודי".

"אני עצמי לא ישבתי שבעה על אבא", היא אומרת. "אחרי הגיור אתה הופך להיות בריה חדשה. הפכתי כמו תינוקת חדשה. אני אפילו לא רוצה לומר את שמי הקודם, רק את שמי הנוכחי, רחל, השם שניתן לי מיד לאחר הגיור. היום, במבט לאחור, אני חייבת הרבה מאוד תודה לרב הבלין, שזיכה אותי להבין מהו גיור כהלכה. איני רוצה לחשוב על האפשרות שהייתי נישאת לבעלי מבלי לעבור גיור כשר. ב"ה זכיתי להקים בית יהודי כשר למהדרין, ועל כך גאוותי".

דירתם של בני הזוג רפאלוב שוכנת במרחק לא גדול מבית כנסת לעולים חדשים מחבר העמים בקריית גת. בקומה השנייה של בית הכנסת אנחנו פוגשים את הרב הבלין, הממתין לנו ולצדו קלסר מסמכים עב כרס. בין דפי הקלסר הזה מסתתרת עבודה רבת שנים, עבודת נמלים, של בירורי גירות. לחיצת היד החמימה בינו לבין הרב רפאלוב מלמדת על הקשר העמוק השורר בין הרב לתלמידו האהוב. הרב הבלין הוא ששידך בין תלמידו לבין רחל, לא לפני שדאג לגיירה כדת וכדין.

הרב הבלין מביט במנחם, שצעד עמנו עד לבית הכנסת, במבט שכולו שמחה וסיפוק. "הנה ב"ה זכו השנים בבן צדיק", הוא אומר, "אני זוכר איך הגיע לכאן הרב משה רפאלוב. קודם לכן היה גר בקריית מלאכי. זמן מה לאחר מכן הגיעה אליי רחל ושמעתי את סיפורה. הבנתי מיד שהגיור אותו עברה לא היה כשר, והסברתי לה זאת. רק לאחר שעברה את כל השלבים ההלכתיים גיירנו אותה ואחר כך נעשה השידוך בין השניים. היום ב"ה היא אחת מהצדקניות כאן בשכונה, מקפידה בקלה כבחמורה.
"יש נשים שמבקשות ברכה על פרנסה, יש נשים שמבקשות מהבעל לקנות להן מתנות, אבל במשפחה זו כל הבקשות לאחרים ולעזור להם. הם עוסקים בקירוב לבבות לאביהם שבשמים ובשיעורי תורה".

בחור חבוש בכיפת עור נכנס פנימה אל החדר וניגש אל הרב רפאלוב. אחר כך יוצאים השנים אל החדר הסמוך. "זה בחור מתחזק, הוא לא דתי", מסביר לי הרב הבלין. הצצה לחדר הסמוך מציגה בפניי קבוצת צעירים, בשנות העשרים לחייהם, הנראים רחוקים מאוד משמירת מצוות. האחד, עגיל באוזנו, השני במכנסי ג'ינס. "הוא אוסף אותם ממש מהרחובות, ומביא אותם לכאן, לשיעורי תורה. עם הזמן הם הולכים ומתקרבים ויש מהם שהפכו לאברכים חרדים ממש", מספר הרב הבלין.


דרך רישום הנישואין

ואז הוא נאנח ושב אל החדר הקודם, שולף מהמדף את קלסר המסמכים שלו. "כמה קשה היא המלאכה", הוא אומר, ונאנח בשנית. "כרב עיר אני גם רושם נישואין. זה השלב שבו אפשר לברר יהדות. הבעיה היא שלא פעם מגיעים אליי אנשים, נשים או גברים, שמסמכי היהדות שלהם חשודים בעיניי. כאן מתחילה עבודת הפרך של החקירות והדרישות, כאשר לפעמים עליי להילחם בממסד כדי להוכיח כי אני צודק בטענותיי".

רק לפני מספר ימים תקף אותו כלי תקשורת חילוני בשידור חי. המראיין ניסה לתקוף, לשאול איך אתה יוצא נגד ממצאים של רבנים אחרים? "על הפרק עמדה שאלת יהדותה של אישה, אשר אני עמדתי על כך שאינה יהודייה. הקביעה שלי עיכבה את נישואיה המתוכננים והיא כמובן פנתה לתקשורת בזעקת 'הייתכן?!'. לא התרגשתי. ידעתי שהצדק עמי והאמנתי בבורא עולם שיצליח את דרכי. בנס של ממש הצלחתי למצוא הוכחה חותכת לכך שצדקתי והגם שהמראיין לא דאג להעלות אותי בשנית לשידור או להתנצל על טעותו, אני מרגיש סיפוק מכך שהאמת יצאה לאור באופן ברור ומוחשי.

"לפני כמחצית השנה הגיעה ללשכת הרבנות בקריית גת אישה, שביקשה להירשם לנישואין. חשדי התעורר מיד, אך איני נוהג לקבוע ללא ראיות ולכן שלחתי אותה למכון לבירור יהדות, שם קבעו שאכן צדקתי וכי האישה אינה יהודייה. איך ידעו? ובכן, לא הייתה לה תעודת לידה. כאשר שאלו אותה למה אין בידה התעודה הסבירה כי בזמן מלחמת צ'צ'ניה הלכו התעודות שלה לאיבוד. הטיעון הזה היה מאוד חשוד. ראשית, משום שלאחיה נותרו התעודות ורק לה לא. ושנית, איך הגיעה לצ'צ'ניה כאשר הם לא היו שם בזמן המלחמה?! על פניו זה נכון שההורים שלה היו יהודים, גם האבא וגם האמא ובכל זאת העובדה שלה לא הייתה תעודת לידה הייתה מאוד חשודה.

"והנה התברר כי דווקא שני אחיה שיצאו ערב המלחמה מהעיר, שמרו על תעודות הלידה שלהם. ואילו האישה, גרה בעיר נלצ'קי, משם יצאו למוסקווה, ומשם לארץ, ולא באו בשום מגע עם המלחמה. כשנדרשה שוב לתת הסבר להעדר התעודה לאור עובדות אלה שנתבררו, ענתה כי תעודת הלידה שלה הייתה אצל אביה (לאחר נישואיה) והלכו לאיבוד. דווקא שלה, ולא של שני אחיה או של אביה. מתוך כל האמור ברור כי העדר תעודת הלידה של האישה אינו מקרי ובא להסתיר את מוצאה האמיתי.
הרב הבלין ממשיך ומספר כי כאשר נחקר אביה של האישה הוא מסר כי נישואיו עם רעייתו נרשמו בשנת 1965, אך הוא נישא לה בעצם כבר בשנת 1963. לפי זה יצא שהבת, שנולדה בשנת 1961, האם ילידת 1945, כך שיוצא שילדה אותה בגיל 16, דבר שאינו מצוי. אמנם בקווקז היה מצוי שנישאים בגיל מוקדם, אך אז היה רישום הנישואין מתבצע כאשר הגיעה הבת לגיל 18. כאן הוא נעשה רק כאשר הגיעה לגיל 20".

"נוכריותה של י. נקבעה בלשכתנו על ידינו חקירתה וחקירת בני משפחתה וכן על ידי עדותו של בן אחי אביה היהודי של הגב' שנגבתה במותב תלתא...העובדה כי י. אינה בתה של ז. שנטענה להיות אמה נקבעה באופן חד-משמעי ע"י חקירה שהתנהלה בלשכתנו ע"י צוות חוקרי ייחוס של מכון 'עם לבדד' בראשותו של הרב יגאל יהודי, מומחה לבירורי יוחסין של יוצאי חבר העמים אשר אין צורך להציגו...סיכום החקירה...מערער באופן מפורש את תוצאות החקירה וקובע כי י. אינה 'בתה הביולוגית' של מרת ז.", תיעד הרב במסמכים הרשמיים.

בקביעתו של המכון תמכה עדותו של יהודי, כי ידוע לו מילדותו ומידיעה אישית ברורה כי י. אינה ביתה של ז. "העדות הזו הגיעה אלינו בסייעתא דשמיא מיוחדת, ממש בדרך נס", מספר הרב. "מה שקרה הוא שהגיעו אליי שני יהודים מהקהילה, שארגנו שיעורים בקהילה הקווקזית פה, בקריית גת. מתברר כי אביה של י. נהג להגיע לשיעורים שלהם ובאחת מההזדמנויות בהן שוחחו סיפר להם כמשיח לפי תומו כי אשתו הראשונה הייתה גויה וכי הבת הראשונה שלו נולדה ממנה. אחר כך נישא ליהודייה והיא גידלה את הילדה וגם נולדו להם ילדים משותפים. הוא סיפר להם כי הבת המדוברת עומדת להינשא. שאלנו אותו, איך זה? הרי היא גויה, והוא אמר שיש להם אישור. כאשר זימנו את המגיד שיעור לחקירה, הוא התחמק, כי חשש שבעתיד הקהילה הקווקזית תכעס עליו ולא תניח לו להגיע אליהם ולומר יותר שיעורים. כאילו הלשין עליהם. אבל לי הוא סיפר את העדות הזו, ועל פיה פעלתי. במקרה הזה סופו של הסיפור אינו טוב כמו בסיפור הקודם, כי מן הסתם האישה תקבל אישור להינשא אבל אני מרגיש שאת שלי עשיתי".

לא מבינים כמה זה מסובך

מנחם עדיין יושב לצדנו ומקשיב. קשה לדעת האם בגילו הקטן ניתן להבין את הדברים הנאמרים כאן ובוודאי שלא לעקוב אחר המסמכים הכתובים המוגשים לנו ואשר תומכים בכל מילה הנאמרת פה. (מטבע הדברים טושטשו הפרטים והשמות, כדי למנוע זיהוי). אולם עצם האזנתו בקשב רב מעוררת פליאה. כאשר מבזיק הפלש מהמצלמה, מחייך הילד, נרגש. "התמונה שלך תהיה בעיתון", מסביר לו הצלם. ושוב הוא מחייך את חיוכו הטוב והמלא שמחה.

"זה כל כך חשוב להקפיד על גיור כהלכה", ממלמל הרב רפאלוב, כתומך בדברי הרב. "אנשים לא יודעים עד כמה זה חשוב, אבל עוד פחות לא מבינים כמה זה מסובך. כי סיפור כמו שלנו", הוא ממשיך ואומר, "יש לאלפים וזה מקור לדאגה"
"לפעמים אני מרגיש בחוש איך הקב"ה מסייע בידי לגלות את האמת", אומר הרב הבלין, "לא תמיד זה פשוט, ולפעמים העובדות בשטח מצביעות על כך שהכול בסדר, אבל משהו לא מריח טוב ואנחנו מתחילים לבדוק בדקדקנות. לא תמיד יש קצה חוט, אבל בדרך כלל ה' עוזר. הנה, באחד הימים ישבתי ברכב ופתאום קיבלתי טלפון.

סיפר לי האיש שמעבר לקו שהוא יהודי חרדי, שהוא שמע בשבת על קרובת משפחה מאוד רחוקה העומדת להינשא, אבל הוא יודע שהיא אינה יהודייה. הוא שאל מי הרב המחתן ואמרו לו שהרב של קריית גת. הוא הרגיש צורך ליידע אותי בסיפור האמיתי של אותה אישה. 'היא גויה', אמר לי. והוא סיפר שפעם שיחק אצלם בבית, עוד כשגרו ברוסיה, יחד עם בן דודו, אחיה של האישה המדוברת. הילדה הייתה אז בת 17 והוא ובן דודו היו בני 9. בשלב מסוים הוא שמע איך היא פוגעת בשכנתה ומעליבה אותה. קבוצה מילדי השכנים התחילה לצעוק לעברה 'לא מספיק שאת בת של גויה והביאו אותך לכאן מבית היתומים, ואת עוד מעיזה להעליב את שכנתך היהודייה ולעשות לנו כאן בלאגנים?!

"'אני שמעתי את זה', מספר לי האברך החרדי, 'ומאוד כאב לי שפוגעים בה על 'לא עוול בכפה. פניתי לבן דודי ואמרתי לו בוא נטפל בשכנים האלו. למה הם מעליבים אותה, מסכנה. בן דודי שתק תחילה, אחר כך סיפר לי את האמת. הוא אמר שאבא שלו היה נשוי עם גויה, אבל אחרי לידת ה'אחות' האישה חלתה במחלת נפש ואושפזה בבית חולים. את הילדה הכניסו לבית יתומים, כי לאב היה קשה לגדל אותה בכוחות עצמו. כאשר התחתן בשנית והפעם עם יהודייה, הביא את הילדה חזרה הביתה. היא הייתה אז ילדה קטנה, כך שהיא לא ידעה את כל הסיפור הזה, אבל כל השכנים זכרו וידעו'.

"שמעתי את הסיפור ונחרדתי. מיהרתי לפנות ולהוציא צו מניעה על נישואיה. האברך גם הוסיף וסיפר כי זכור לו שהסבא של המשפחה, יהודי חרדי ומכובד מאוד, לא היה נכנס אל הבן שלו הביתה. בשלב מסוים הוא התעניין למה ובן דודו הסביר לו שהוא כועס על הבן שלו עוד מאז שהיה נשוי לגויה.

"לאשתי היה נס שהיא הגיעה אל הרב הבלין", ממלמל הרב רפאלוב. "כך זכתה לעבור גיור כמו שצריך. אבל אני מכיר הרבה מאוד מקרים, במיוחד אצל יהודי בוכרה, שם אנשים לא תמיד יודעים מה צריך לעשות ולא פעם נכשלים.

"הנה רק לא מזמן חשדנו באישה שהיא אינה יהודייה וכי אומצה בידי משפחתה היהודית", מספר הרב הבלין. "למה בעצם חשדנו? תמיד יש פרט קטן שהוא זה שנראה לנו מוזר ומביא אותנו לחקירה מאומצת. שם זה היה תעודת לידה, שהתאריך שבה היה הרבה מאוד שנים אחרי התאריך שהופיע בתעודת הנישואין של ההורים. עוד דבר היה מוזר: עובדת היותה בת יחידה. אצל משפחות רוסיות נפוץ שיש בד"כ 2-3 ילדים, מאוד נדיר ילד יחיד ומה גם שהיא נולדה הרבה שנים אחרי הנישואין.

תעודת הלידה שלה גם לא תאמה לגילה, כפי שהציגה בפנינו, אלא הוצאה כשהייתה בת שנתיים. כל זה היה לנו מאוד מוזר. באמת בסופו של דבר החליט בית הדין הגדול להכניס אותה לרשימת פסולי החיתון ועל פי הידוע לי היא נישאה בנישואין אזרחיים. אילו באמת הייתה יהודיה הייתה נלחמת על הכרה ביהדותה או לחילופין עושה הכול כדי להתגייר כמו שצריך. העובדה שנטשה מהר את המערכה מעידה הרבה ומדברת בעד עצמה".

מנחם ממשיך להביט בנו בעיניו השחורות והיוקדות, מגלגל בפאותיו בשתי ידיו ומקשיב ברוב קשב. "כשאני רואה את הילד הצדיק הזה", נשמע הרב הבלין נרגש, "אני יודע שמלאכתי אינה דבר קטן, ובטוח כי בשמים מחשיבים אותה עד מאוד".

ומנחם מחייך כאילו הוא מבין ומאשר כל מילה.