1.

אחר הצהריים נסענו ממוהילוב להתוועדות וחיזוק בעיירה ההיסטורית שקלוב.
שקלוב של רבי ישראל, מעוז מתנגדי הגר"א, שוכנת בין מוהילוב לוויטבסק של רבי מנדלי, שתיהן מרכזי חסידות נודעים. העובדה הזו מאפיינת את העירוב והבלבול של האיזור המכונה 'רייסין', שהייתה בימיה הגדולים, לפני 200 שנה, מעוז המתנגדים והחסידות כאחד.

שקלוב, עיירה עלובה גם בקנה-מידה בלרוסי. עד לפני מאה שנה התקיימו בה שלושים ואחד בתי כנסת שהכילו 12,000 לומדים מופלגים. לפני 220 שנה, בימיו של רבי ישראל, נחשבה למרכז התורה השני בחשיבותו אחרי וילנה. היום חיים בעיירה שבעה יהודים, מתבוללים למחצה, לשליש ולרביע, שאותם ביקשנו לארגן, על-מנת לערוך 'קירוב' בשפה החסידית, או 'חיזוק' בשפתי שלי.

אלי גאנאליס, ראש הקהל במוהילוב, עמל יממה תמימה לאסוף מידע 'מודיעיני' על מספר יהודי שקלוב ומיקומם. זוהי עבודת פרך במחוזות רוסיה, משום שאין מאפיינים יהודיים בשום רישום רשמי ושאינו רשמי. וגם לאחר הצהרת היהדות – אין דרך לדעת עד כמה ה'שולחן ערוך' מסכים להצהרה הזו.

השאיפה הייתה כמובן להדליק עם קבוצת נידחי ישראל, במזרח הקיצוני והקפוא של רוסיה הלבנה, נר רביעי של חנוכה. ליצור 'פרסומי ניסא' באתר נטול שמץ פרסום.
עלה בלבנו רעיון נועז, עם עזות-דקדושה, ליצור התוועדות חסידית בשקלוב, מעוז ה'מתנגדים'. שקלוב סימלה בדברי ימי ישראל את מעוז הלמדנות. כשקרבנו לעיירה, צף בזיכרוני אחד הסיפורים שהעיירה הזו העניקה לעם היהודי. סיפור שפרט בימי נעוריי על נימי-נפש, ונטע בי מושגים חדשים על תורה ואהבתה.

2.

זמן רב, מספר העולם, נתקשו למדניה של שקלוב בהלכה ידועה ברמב"ם, ודברי נושאי-כליו הוסיפו תמיהה על תמיהתם. ומאחר ועיר של תורה היא שקלוב, שאפילו בעלי אומנות שבה מלאים בתורה כרימון, עמדו הכול כאיש אחד, ביטלו ממלאכתם, נתכנסו למקומות-התורה, והיו עוסקים במלאכת שמים. בעלי תורה שביניהם - היו עמלים יומם וליל על הרמב"ם המוקשה, ו'העם שבשדות' התעטף בתפילה לפני המקום, אולי יחוס אולי ירחם...

שד"רים בהולים נשלחו לרחבי רייסין וליטא, כדי להעלות לפני בעלי תריסין את הקושיה המופלאה.

וככל שחלפו הימים, והשד"רים שבו בפחי-נפש וידיים ריקות, התעצמה המבוכה בעיירה. והיגון הכביד לבלי נשוא על לבם. בתי המדרש בשקלוב נתמלאו אדם, ובתי המסחר שבתו ממלאכתם. היריד שעמד להיפתח לפני בא השלגים, לא נפתח מהעדר סוחרים ובעלי עניין.

והעיר שקלוב נבוכה.

באחד הימים, מוסיף ומספר העולם, נסע הגאון מחסלביץ' מגאוני הדור ההוא, לעיירה שקלוב, כדי להיעזר בנגידיה להוצאת ספרו. בדרך מסעו סיפר לו העגלון לפי תומו, על הסערה הרמב"מית שפקדה את עירם. הוא גם סיפר לו, שכל אורח הנקלע לעיירה, נשאל בדחיפות אם ידוע לו תירוץ.

מששמע כך, עצר הרב מחסלביץ' את המרכבה, נכנס לבית מדרש בעיירה סמוכה, וישב בחדר מבודד יומם וליל והגה בקושיה המופלאה. עד שנתקרבה דעתו לדעת הרמב"ם, והוא העלה בצקלונו תירוץ מופלא.

כשנכנס הגאון לעיירה, קידמו את פניו בשקיקה, והתקיפו אותו על אתר בקושיה. האיר להם הגאון פנים, ופרש לפניהם את אשר העלה במצודתו.

התרגשות עצומה החלה מקיפה ופושטת בעיירה. הכול הפכו ודנו בדברי הרב מחסלביץ' והתעמקו בהם כבגופי תורה. שמש הקהל הובהל, ונשלח לבתי העיירה כולם, לבשר לכל התושבים על הבשורה הגדולה.

והייתה השמחה פושטת בלבבות, מנער יונק עד איש שיבה.

באמת אמרו, לא היו ימים טובים לשקלוב כיום בו נפתר הרמב"ם המופלא.

3.

התקרבנו לעיירה הציורית. שקלוב, אחת העיירות הקסומות במרחבים האלו. השלגים הכבדים באזור המזרחי הזה והבידוד שלה מהמרכזים החשובים בבלרוס, עוטפים את שקלוב בקסם עיירתי נדיר. אלא ששום בן תורה בשקלוב של תשס"ט לא הקיף את הרכב, ואיש לא ביקש תירוץ לרמב"ם מוקשה כלשהו.

מאידך, בבקתה קטנה בסימטת סורוטקוני, המתינו לנו בדריכות קבוצת יהודים נרגשים. מועד ההדלקה התקרב... חלפה בי הכרה, שהמעמד הזה של הדלקת-הנר ליהודי הדממה, נידחי ישראל, עשוי להיות מרומם ומרגש יותר מקושיותיה של שקלוב ההיסטורית.

שקלוב הציורית, המושלגת, האבודה במרחבי השממה הקפואים ריגשה את הצלם שנסע אתנו ומשנכנסנו לעיירה, החל לצלם בשקיקה את הבקתות המטות תחת משא השלגים. הבנתי ללבו. יש משהו מרהיב יותר בשממה הדוממת כאן, מאשר בשיירי החיים הנאחזים בנואשות בין מערבולות השלגים.

לא היה כאן שום הווה, העלול לפנות את מקומו של העבר. נראה שדבר לא השתנה כאן מאז ימי שקלוב של רבי ישראל וגוריו.

נפש חייה לא נראתה באופק, נרתענו כשלפתע שמענו קול שאגה רועם:
"פריוול נמדלנו" ("עצרו מיד!").

אם בעל הקול התכוון לעורר חרדה, הוא השיג את מטרתו במלואה. לחרדתנו, התקרב לעברנו איש ק.ג.ב. ארגון שאפילו ברוסיה כבר אינו קיים, והוא מתעצם וצובר כח דווקא ברוסיה-הלבנה. איש הק. ג. ב. היה מלווה בשלושה אנשי משטרה. הם עצרו אותנו, ונלקחנו לבית המעצר, ל'חקירה'. החשד? עד עצם רגע כתיבת הדברים הוא לא ברור לי. ומסתבר שגם להם לא היה ברור. רוסיה של פעם וגרורותיה ניזונו וינקו מהאדרנלין ששמו 'חשדות'. בסיוריי מצאתי, שככל שהמחוזות נידחים ורחוקים יותר מהציוויליזציה, שמעו שם פחות על העובדה שחרושצ'וב וברז'נייב כבר אינם גרים כאן, וכבר לא מקובל היום לעצור אנשים סתם כך, כי קיים בשקלוב בית-מעצר.

4.
שעות אחדות והזויות היינו לכודים בבית המעצר בשקלוב. מה שאפיין את המשטר הישן היא העובדה שבמרחב המגובב בעשרות בתי-עץ מטים ליפול, הייתה תחנת המעצר הבניין היחיד הבנוי אבן.

המצלמות נלקחו מאתנו. השוטר ניסה ללא הצלחה להפעיל את המצלמה, כדי ללמוד ממנה על מזימותינו. על כורחו הוא נזקק לעזרתנו. הדרכונים נלקחו, אלא שכמו ברוסיה של הימים הטובים, אנשי הק.ג.ב. היו בקיאים במעצרים יותר מבשפה האנגלית והפעלת מצלמה. הם לא ידעו לפענח את השמות, וזימנו למקום 'מומחה' לאנגלית.

מקץ המתנה ארוכה ומעיקה, הובא למקום 'מומחה' לאנגלית, היודע לאיית את האותיות פ' ר' י' ד' מ' ן'.

הלילה ירד, ועמו התפוגגה ההזדמנות הנדירה להאיר את עולמם של נידחי ישראל בשקלוב.

שוחררנו בשעת לילה מאוחרת. הם גם לא טרחו להסביר את פשר ה'חשדות' המיוחסות. מהשיחות שלהם השתמע, כי הצילומים של בתי עץ ישנים הביאו עמם חשדות כבדים. מה היו החשדות? איום לכבוש את תרנגולותיה של שקלוב? גם תרנגולות המכבדות את עצמן, כבר מדירות את עצמן מהעיירה הנידחת.
המעצר הביא עמו תובנה: אנשי המשטרה לא טרחו, מסתבר שגם לא ידעו בדיוק, להסביר מה החשד. המושג 'חשד', צבר עם חלודת השנים הילה וחיים משלו, והפך לערך בפני עצמו ברוסיה, המנסה ללא הצלחה של ממש, להיחלץ מנפתולי 70 שנות שלטון קומוניסטי חולני.

5.
בתשע בערב היינו חזרה במוהילוב. בבית הכנסת של 'אור אבנר' דלק עדיין פלורסנט בודד ובירכתי האולם, ישב כמו תמיד, ר' שלמה סגל מהשלוחים במוהילוב צמוד להלכות תערובת שלו, לידו מכל גדול של מים, כוס אחת של פלסטיק, ועל פניו המוארות - נסוכה כל השלווה שבעולם.

ר' שלמה סגל, ה'שליח שני' במקום הוא כאן מוקד ההשראה הרוחנית, נקודת התחייה, כמו הלב באברים.

ביסודו הגיע לכאן על מנת ללמד כיתות תורניות בבית הספר של 'אור אבנר' חומש, משנה ומעט 'תניא'. אבל ברוב שעות השבוע, כשהנערים מעבירים את זמנם בלימודים כלליים, ניתן לפגוש את ה'פרוש ממוהילוב' בבית המדרש הקטן, רכון יום ולילה לא ישבותו על ה'שולחן ערוך' שלו. הזדמנתי במשך יממה אחת כ-12 פעמים לבית המדרש, מתשע בבוקר עד אחת אחר חצות, ורבי שלמה יושב על הספסל בפינתו, כאילו היה נטוע שם מששת ימי בראשית, פניו ולבו צמודים לשולחן ערוך, לב"ח, לט"ז, לרבי עקיבא אייגר, לקושיותיו ולתירוציו, ונפשו מתקבעת עם רצון נותן התורה.

אתה מוסר כאן שיעורים, אמרתי לו, לבחורים שלמדו רק החורף, שישנו בכלל מי-שאמר-והיה-מוהילוב. האם ניתן להנחיל לנערים כאלו סוגיות בתורה שבעל-פה? ראשונים? או שאתה מסתפק רק בחומש משנה, סידור ו'תניא'...

"ראשית, הוא מוכיח אותי בחריפות, "חומש סידור משנה ו'תניא' הם אף פעם לא 'רק', ולא 'הסתפקות'... אבל למעשה, לא תאמין, אני מלמד כאן נוער מבתים כפרניים, גם סוגיות ב'שניים אוחזין', ומעט ראשונים...".

הוא עוצם את עיניו בעונג עצום:

"אני מלמד את מהלך השקלא-וטריא של "לימא מתניתין דלא כסומכוס" לילדי העברים, שבבתים שלהם מציתים בחג-המולד עץ אשוח... זה מרטיט לבבות.
זה מרטיט. זה מזעזע. זה מרומם מתהומות לפסגות. זה מר כלענה. זה מתוק מדבש.

זה מוהילוב!

6.

המצב הכלכלי היום, באתרי ואזורי ה'שליחות', אני מעיר בעדינות, כבר לא מה שהיה פעם...

הוא מתעורר לחיים:

"ראשית, גם בנושא הזה המצב משתפר בסייעתא דשמיא. שנית, דווקא רגעי קושי מעצימים את החיוניות, ומסייעים להפיג את הבדידות... פעם היה טמון ברעיון ה'שליחות' והקירוב, ב'הווא אמינא', אפס-קצהו של סידור כלכלי כלשהו, היום כשקיים מחסור, השליחות היא שליחות לקירוב וחיזוק 'נטו'... טהורה... לקרב לבבות לשמו יתברך".

ר' שלמה סגל, שליח חב"ד במוהילוב ומנהל מוסדות אור אבנר של הנגיד לוי לבייב, מסמל גרעין רענן שהחל פורח מחדש במחוזות ה'חיזוק' לקדושת התורה ברוסיה ובחבר העמים. שתילים רעננים מלבלבים ברעיון השליחות ומפכים חיים בעוצמה בעצמות היבשות ברוסיה של מטה.

"גם עצם העובדה", אמר לי ר' שלמה, "שהגעתי למוהילוב בתקופה כלכלית קשה, יש בה כדי לעודד ולחשל. להוכיח לעצמי, שרוחניות אין לה סרך קשר לדולר".
הוא ושיעוריו בחומש, בגמרא, מביאים אתם מעוף חדש לשליחות ברוסיה: כבר לא מדברים כאן רק על תפילין, מניעת-התבוללות, ואמונה פשוטה. ניצנים של עמל התורה מלבלבים ומפכים חיים במוהילוב המנוכרת.

7.

בפרוור בצפון מוהילוב שוכן בית החולים האיזורי המרכזי על שם גורקי.

זהו אחד מבתי החולים החשובים והמוערכים ברוסיה. הגענו, הרב אלפרוביץ ואנוכי לבניין המחלקה הכירורגית, בשעת הדלקת נר חנוכה. מנהל בית החולים מהכירורגים הנחשבים ברוסיה, פרופסור אלכסנדר פאלוביץ' גורביץ' צריך להדליק נר חנוכה.

פרופסור גורביץ', מגדולי הכירורגים באירופה, המתמחה בניתוחים חדשניים בקרן-לייזר, מנהל את בית החולים המחוזי של מוהילוב. פרופסור גורביץ' הוא איש שהעניק פירוש מרהיב למקצוע הרפואה. "ייסורי אנוש גורמים לי נדודי שינה". אמר לי באחת משיחותינו. אלפים מתדפקים על מפתן לבבו הרחב.

רבה של מוהילוב, הרב מנדי אלפרוביץ, גילה לו לפרופסור, שהוא יהודי.
מדי יום נודד רבי מנדל ללשכת המנתח הדגול, להניח לו תפילין. לא בגלל שהוא מנתח דגול, אלא בגלל שהוא יהודי דגול. בשממה כאן מתחדדת התחושה, שלהיות יהודי הוא עניין דגול.

מדי יום, כשהרב מנדי אלפרוביץ מגיע להניח לפרופסור תפילין, מתרחש מחזה מפתיע: לפני הנחת התפילין מוריד הפרופסור את הוילונות, מכבה את החשמל, ונועל את דלת לשכתו.

פרופסור גורביץ' מתרגש להיות יהודי.

אבל הוא גם פוחד להיות יהודי.

8.

הרב אלפרוביץ ואנוכי, שאלנו אותו מדוע. האם האנטישמיות במוהילוב גדולה עד כדי כך?

"ודאי שלא". הוא אומר. "זה לא עניין לאנטישמיות, כי גם כמרים מתגוננים, למרות שרשמית המדינה חוגגת הלילה הזה ממש את חגת ה'כריסמס' בקול תרועה גדולה... אלו הם שרידים מהחינוך הסובייטי שעליו חונכתי בילדותי. חונכתי ב'קומסומול' (ארגון הנוער הקומוניסטי בברית המועצות). הרגילו אותי לפחד מדת, לשנוא אותה ולבוז לה בעת ובעונה אחת. הבוז והשנאה נעלמו אמנם... אבל הפחד כנראה חזק יותר. אין פה שנאה לדת. אבל אנחנו, בגרורות הקומוניסטיות, נטועים עדיין במידה רבה בשבי הרגלי העבר הארור...".

הוא נזכר במשהו, וחמימות גדולה מציפה אותו:

"הבן שלי. דוקטור ניקולאי. תפגשו אותו במחלקה. גם הוא רופא בכיר כאן, אבל את החינוך כבר ספג ממני. אין לו משקעים מהעבר הסובייטי. ברגע שהוא קלט שהוא יהודי, הוא מתהלך בגאווה, עם שרשרת ועליה מגן דוד ענק...

ניקולאי כבר אינו מסתתר ומסיט וילונות, כשהרב אלפרוביץ מגיע להניח לו תפילין.

9.

הסבנו בניחותא בקליניקה הצנועה והחמימה של פרופ' גורביץ' בקומפלקס הרפואי הענק. הוא קיבל אותנו בין ניתוח לניתוח, בחמימות שופעת. חום אנושי זורם מכל תו בפניו. איש מקסים פרופסור גורביץ'. איש שנחצב למלא קומתו מעולם הידידות. התהלוכות שלו אפופות הדר, אי אפשר לשייך לו שום ניצוץ של עליבות רוסית.
הרב אלפרוביץ תירגם את שיחתנו.

אתה כבר עובד 33 שנה כמנתח, אמרתי. אצל רופאים בעולם, האנשים וכאביהם הופכים עם הזמן ל'מספרים', ולטפסי 'קופת חולים'. הצלחת פרופסור גורביץ' לשמר איזה רגש לסבל? לכאב אנושי?

הפנים שלו מתרככות. השאלה הזו ריגשה אותו. הוא רוכן אליי מעט, אומר לאט ובהדגשה:

"יש לי חרדת קודש בפני כאב של אדם. על אחת כמה כאב יהודי. כל פציינט הוא חלק ממני ומיסוריי, עד שהוא מבריא. לא נס לחו של הרגש שלי. כבר כשהייתי בן 7 ייעד אותי אבא למקצוע...".

למקצוע הרפואה?

הוא נרתע: "לא. לא לרפואה. הוא ייעד אותי לחרדת-הקודש מפני כאב של אדם... מאז ועד היום רוב ההתמחות שלי היא אך ורק בנושא הזה: איך להקל על כאב".
אתה מודע, אני שואל, שהמצב בעולם, בישראל לפחות, שונה בתכלית? והרופאים מהלכים כיצורים עליונים חדורי התנשאות?

כאב אמיתי-אמיתי חולף על פניו. האיש המקסים הזה כובש את לבי במהלך השיחה: "אני יודע יותר מדי על כך. יש לי חברים בביילינסון. זה לא רק בישראל, והאמן לי, העובדה הזו לוקחת לי את הטעם בחיי...".

עד כדי כך?

"יותר מזה. אני לא נהנה מהחיים, בגלל הרוע הזה בעולם הרפואה".

מוות של חולים, אני שואל אותו בחוסר כל רגישות, עדיין מזעזע אותך?

הוא מקרב אליי את כורסתו:

"בגיל 32 עברתי התקף לב בעקבות פטירה של חולה, שלא הייתי אחראי לה חלילה, אבל הוא היה מטופל שלי. הבן שלי, גם הוא כירורג כאן בבית חולים, חושש מהמוות הבא של חולה, ומנסה להאט את קצב עבודתי".

הוא מחייך: "הרב אלפרוביץ' אומר, שזה בגלל שאני יהודי. אני חושב שהוא צודק. אלף דורות של יהודים מנקזים אליי את ההכרה, שכאב של יהודי הוא כאב שלך".
אני הופך לשבריר של רגע ל'שליח', ומושיט לו חנוכייה מטעם רשת 'אור אבנר'. שידליק נר מאחורי קפלי ווילונותיו וקפלי פחדיו.

בשעת פרידה אומר הלב שלי לפרופסור ברגש גדול:

"לו חלילה וחס הייתי חולה, הייתי משתוקק, מכל מנתחי העולם, להיות מטופל על ידך...".

10.

שחרית במוהילוב.

כשני מניינים יהודים נאספים לתפילה, סביב הרב אלפרוביץ. חלקם גם מניח תפילין. גריגורי, זקן המתפללים, מגיע אל התפילה בגאווה גדולה, כשחזהו עטור בשלל האותות שקיבל בקרבות הצבא האדום, ביובל שנות עבדות ל'מולך' הקומוניזם.
עקבתי אחריו. גריגורי מתפלל מעט מאוד, אבל הוא מרותק לסידור ולקלסתרו של הרב אלפרוביץ'. הוא מרבה לעצום עיניים, להזדקף ממקומו לקראת אלוקיו, ולחייך בסיפוק.
הבנתי לנפשו: יותר משהוא 'מתפלל' הוא 'שייך' לתפילה. הוא גאה להתפלל. גאה להשתייך לעם ה'מתפללים'.

אותו רגע הבנתי את גודל הניצחון של הרב אלפרוביץ: לא תמיד ניתן להנחיל ליהודים בגילאי שמונים, לראשונה בחייהם מושגים ביהדות: מהו 'ברוך' ומהו 'שאמר'.
אבל עם להט בעיניים ויקוד בלב, והרב אלפרוביץ' מצויד בשפעים מהסוג הזה, ניתן להביא את גיריגורי וחבריו לתפיסה, שתפילה לאלוקים הוא מעמד מלכותי, שראוי להתעטר לקראתה בסמלי כבוד ועיטורי קרבות!

11.
לאחר התפילה נכנסתי בדברים עם מתפללים אחדים, רובם גאים גאווה גדולה בשליטה שלהם ביידיש. במחוזות שנצנצי עצי-אשוח מיטשטשים עם, להבדיל, נרות-חנוכה, הופכת יידיש לצורת ההשתייכות הרשמית ליהדות. אלא שלאחר מילים אחדות ביידיש, הם נואשים, וגולשים לרוסית נוחה יותר, ואתה מאבד קשר.

ביקרתי במחוזות שונים של 'החזרה בתשובה', שהמעשים נעשים בהם בסערה. מניפים נפשות מישראל תנופה גדולה... עם 'כמויות' הצלחה ברוכות. כשקומנדו של הרב אלבז מסעיר 400 יהודים בנתיבות, או כאשר 'ערכים' יוצר ערב 'אל-חזור' במלון באשקלון, ל- 300 נפשות שוקקות-חיים, המסעירים את האווירה עד אור השחר...
זה נפלא, זה מניף את הנפש לפסגות, זה נותן סיפוק מוחשי...

כאן, במחוזות הסחופים המנוכרים האלו, העבודה במידה רבה - כפוית-טובה. הרב אלפרוביץ' וחבריו משכימים יום יום לקראת קומץ מזדקן של יהודים, שלא מבקשים מהיהדות דבר, ולא מבקשים להעניק לה דבר מעבר למעט 'שייכות', 'אמן יהא שמיה רבה', חמימות, וניצוץ רוחני...

חלקם גם קופצים 'להתארח'. לא מתחברים. מגיעים לתור את ארץ הדת, טועמים מעט, נושמים מסיבת-'חלאקה', סדר של פסח, ועוברים הלאה. העבודה אתם כבר כרוכה במסירות נפש.

בכלל יש כאן קושי מתמשך, לראות את אנשי הקהילה וילדיהם, מבוססים לפני ואחרי התפילה והלימוד במקומות ש'שולחן ערוך הרב' לא היה מעניק להם היתר.
לאחר ימים אחדים במחוזות האלו, אני למד, שכאן הסיפוק דק ומורכב יותר, אבל בסופו של תהליך, מרגש יותר. כאן פותחים בעדינות את דלתותיה האחוריות של הנשמה היהודית בעב-הענן של ההסתר-פנים.

זה מסובך, זה מתיש. אבל אברשה אחד הנושק ברגש לתלתל של ילד 'חאלקה'; גריגורי אחד העוצם עיניים בקריאת שמע, גם מספק יותר בסופו של יום.

12.

אחד המאפיינים העלובים של הארץ הזו, הם שיטפון הסממנים הנוצריים בימי הסילבסטר, שבהם שהיתי שם.

בלרוס כולה, היא ארץ חילונית. ולצד זה, שטופה הארץ כולה עצי אשוח ודמויות 'סנטה קלאוס'. בכל מלון, על אם הדרך, ואפילו בחדרו הטהור של רבנו ירוחם ממיר, בבניין הישיבה הקדושה בעיירה מצאתי עצי אשוח...

אין לזה שום קשר לדת. זה אפילו לא מזכיר, להבדיל, את התפוח-בדבש ועוגת הגבינה שהחילוני הישראלי מתרפק עליהם בחגיו. רוסיה מדינה קרה מאוד, רעבה מאוד, ועליבות-הקיום מבקשת לה ניחומים בדמות נצנצים ועצי-אשוח חגיגיים. ממחקר קטן שערכתי גיליתי, שככל שהאזורים במדינה קרים וקפואים יותר, התאורה והנצנוץ מתעצם לחיים. מבקשים ניחומים...

אפילו ראש הקהילה היהודית במוהילוב, ר' אלי גנליס, הציב נצנצים בחלון חדרו.
הוא מחייך בשנינות:

"זה לכבוד חנוכה". הוא אומר. "ההבדל בין התאורות המנצנצות הוא ב'לשם ייחוד'...".

13.
יש לך, שאלתי לפני פרידה את הרב ממוהילוב, סיפור גדול לספר לי? משהו יוצא דופן? עוצמתי?

הוא מחייך: "יש לי 400 סיפורים עוצמתיים ויוצאי דופן לספר לך. כמנהג יהודי הקהילה. עשרות רבות של יהודים, חלקם חשודים על ג' העבירות, מניחים כאן יום יום תפילין, יודעים שיש חנוכה... זה בעיניי 'סיפור'. יהודים בני שבעים-שמונים, שהתחנכו ב'קומסומול' הקומוניסטי הרוסי, ושמעו ממני לפני שנתיים שיש אלוקים לבירה. וכבר הם עוצמים עיניים ב'קריאת שמע' - זה בעיניי 'סיפור'...".

גם בעיניי.

איך אתה מחזיק מעמד? שאלתי. נידונת לכאורה להגליה עם עבודת-פרך... אתה צריך לחצוב יום יום בגלות הזו, בעשר אצבעות, בקרח הנוקשה המגליד על לבבות של 400 יהודים... אתה לבדך, וחצי מיליון ערלי-לב סביבך...

"אף פעם", שב וזוהר מולי חיוכו הנצחי של הרב אלפרוביץ, "אף פעם אני לא חוצב בקרח, למה לטרוח לחצוב בקרח, כשניתן להמיס את הקרח מהלבבות...".


* * *

עוד מילה אחת בפי.

פרסמתי בעבר, מעל גבי בימה אחרת, מאמרי ביקורת על התנהלות פוליטית מסוימת של ח"כ הרב מאיר פרוש. כשביקשתי לנסוע למסע הנוכחי לרוסיה הלבנה, לא התאפשר לי הדבר מסיבות טכניות-בירוקרטיות. הרב מאיר פרוש ניצב אז לצדי, כתמיד, מאחורי הקלעים. הרים בעצמו טלפונים לאנשים הנכונים, והסדיר את ענייניי. זו הפעם השנייה שהוא עושה למעני את השירות הזה.

זה היה מעשה מרגש ואצילי, שנעשה מתוך אהבת חינם, שלא על מנת לקבל פרס ותהודה ציבורית. מעשה כזה חושף את החלק האנושי ההדור שבאדם.

ההתנהלות הזו שלך, ר' מאיר, מעשה נדיר במחוזות העסקונה הצינית, מציגה את 'מותר האדם', ומלמדת איך פועל נציג ציבור של תורה ברגעי מבחן.

תודה ר' מאיר, מעומק הלב, על האמון שהשבת לי בעסקנות החרדית.

בפרק הבא: 'התוועדות חסידית בארץ ההפקרות, העזות והאמיצות' - ליל חנוכה מרטיט עם תשעת נידחי ישראל בעיירה נובהרדוק.