הרצל קוסאשוילי

אחותי שתחיה, מודה לי בכל יום ממעמקי ליבה על-כך שאני בדרכי לעבודה בתל-אביב, מוריד אותה במקום עבודתה במכללה בכפר-חב"ד ב'. "אם לא אתה", היא אומרת, "הייתי מגיעה לעבודה ב-9:30 ולא ב-7:30. קודם כל, לא עוצרים פה לטרמפים. וגם אם עוצרים, הגברים/בחורים פה לא ג'נטלמנים ואדיבים במיוחד. הם ישר מזנקים לרכב ומותירים את הנשים הרחק מאחור".

"זה ככה כל הזמן, לא רק בטרמפים", אני מנסה להסביר לה, כמי שמכיר את "טיבם" של הגברים. "ולא רק בכפר-חב"ד".

לא רציתי ממש לדכא את רוחה, ולהמשיך להתפייט על חוסר הפרגון והאנוכיות שפשתה בחברתנו. אבל אתם בטח מבינים למה אני מתכוון. לאלה שיוצאים מהכפר בזינוק של מטוס קרב ליעד עוין בלבנון. ומסמנים לך, לרוב באגודל המוטה כלפי מטה "אכלת אותה, אני באמת ממהר, אבל אני נשאר פה, בתחומי הכפר".

נהגים אלה, למוסריים ייחשבו. הם עוד מרגישים איזשהו צורך נפשי ומצפוני לנמק את חוסר אדיבותם. לעומת אלה שבפזילה אלגנטית ממשיכים בנסיעה מהירה כאילו אתה לא קיים בכלל. הם עכשיו ב"ראלי דקר" במדבר סהרה ואין עוד מלבדם.

אל ייפלא בעיניכם, הצורך שאני חש לחלוק איתכם את ממצאיי וחששותיי, בעניין הטרמפיאדות והטרמפיסטים הפזורים ברחבי הארץ בכלל ובכפר-חב"ד בפרט.

מכיוון שגם אני, עבדכם הנאמן, הספון ברכבים חדישים וממוזגים מציי הליסינג, מצוי לא אחת בקונפליקט "לעצור או לא לעצור"? אני מבין ויודע, שיש תמיד שני צדדים למטבע. יש את הנהגים הלא אדיבים מחד גיסא ויש את הטרמפיסטים הקרביים מאידך גיסא. ובעזרת הא-ל הטוב אנסה לבאר סוגיה זו בדוגמאות מהחיים.

● ● ●

"למה הם לא יכולים לעלות לאוטובוס או למונית ופשוט לנסוע לאן שהם צריכים"? אני שואל את אשתי והיא מצידה, מושכת בכתפיה וממלמלת משהו על זה "שאין להם אולי כסף לנסיעה באוטובוס...".

"תראי, הם ממש מצמידים את הפרצוף שלהם לחלון הרכב, זה מסוכן. ומה אם עכשיו בדיוק הרמזור מתחלף? מה זה הטרמפ לחץ הזה?". אני מנסה לחדד את טיעוניי. היא מסיימת את הדיון בטיעון הקלאסי שקובר כל סיכוי לדיון ענייני: "אז תשאל אותם...".

אתם מכירים את זה בכמה גרסאות. הטפילים הנייחים והטפילים הניידים. יש את הגרסה הפופולארית, גרסה א': אתם עומדים ברמזור, מחכים לאור ירוק, מנסים להתחמק מהליכתו הגרוטסקית של הנרקומן התורן לכיוון רכבכם, תוך-כדי ניסיון נואש מצידו להתארגן על מנה, ולא של שניצל עם פירה... והכול, בזכות נדיבות ליבנו כמובן.

משום-מה, הם (הקבצנים) חושבים ובצדק, למרות היותם לא מפוקסים, שהדתיים/חרדים מודעים יותר לרגישות שטמונה במצוות הצדקה מיתר האוכלוסייה. ואני לא מדבר רק על אלה שברמזורים. אני מדבר, על כל קבצן מצוי ושאינו מצוי בעיקר, שאני פוגש בלב תל-אביב ומבקש ממני 20 שקל בשביל להגיע לקריית-שמונה, מבלי לנפק הסבר המניח את הדעת, איך בכלל הוא הגיע לפה מקריית-שמונה בלי ארנק, או לפחות כרטיס חזור? וממתי נסיעה לקריית-שמונה עולה 20 שקלים בלבד? הם כבר מצפים באוטומט לשליפת השטר המיוחל, מחובש כיפה מזוקן כמוני, משל הייתי כספומט נייד.

הם רק לא לוקחים בחשבון, שהדוס/דתי אולי תמים וירא אלוקים, להוט ודרוך לקראת מצוות הצדקה. אבל, הוא גם יודע שהוראת השעה "קח לך סמים" נאמרה למשה רבנו ולא לכלל ישראל. וגם זה היה די מזמן, כשהיה משכן, כוהנים בעבודתם ולויים בזמרם.

אבל לא המסכנים מהסוג הנ"ל מקוממים אותי ומביאים אותי לכתוב את הדברים האלה. אני מדבר בעיקר על גרסה ב': הקבוצה הנוספת והמסוכנת של "מתדפקי החלונות", קבוצת אנשים מאוד מסויימת שנוהגת לנדב את עצמה לנסיעות מבחן ברחבי ישראל, בחברת נהגים זרים שלא ראו מימיהם. תוך-כדי חירוף נפש וסכנה של ממש.

אני מתכוון לאלה שניגשים לחלון הרכב, לא בהססנות, אלא בביטחון. אמנם, גם אני וגם אשתי, בני מזל דגים. אבל, אני באמת מקבל תחושה של קרפיון ורעד קל עובר לי בסנפירים, בחברת הטרמפיסטים האלה שמצמידים את אפם לחלון ומנסים באימוץ עיניים ואישונים להתבונן ביושבי האקווריום המכאני.

למען האמת, אני אפילו חושש, שבאם אפתח את החלון, הם יזרקו פנימה את הפירורים הצבעוניים האלה שמאכילים בהם דגי נוי אמיתיים.

אני יודע שכולנו חטאנו וחוטאים בזה. אפילו אני, לפני כחמש-עשרה שנה ניסיתי את כוחי באגרסיביות לא אופיינית, תוך כדי רמיסה ברגל גסה את זכויות הסובבים אותי ומקצת מחוקי התעבורה, בטרמפיאדה המפורסמת ביציאה מירושלים. העובדה שצעידה ברגל לכיוון היעד הייתה אפקטיבית ומהירה יותר, שברה ופוררה את רוחי לחלוטין. מאז ועד היום, מעיד אני עליי שמיים וארץ שלא ניסיתי יותר את כוחי בהושטת אצבע או אף בתחנות ובטרמפיאדות.

בדרך כלל, מדובר בדתיים "בינלאומיים", עם שיק מתנחל. או בדוסים עם לוק "שבבניקי" למהדרין. בבודדת, בצרורות, יש מזגן, אין מזגן. רכב משפחתי, משאית זבל, תלת אופן, קורקינט... הכול הולך. רק תן לינוקא להתקדם הלאה במרוץ הטרמפיאדות שלו.

היום זה כבר לגמרי השתכלל. חי חדקי שראיתי בירידה מארלוזורוב לאיילון דרום, (או שמא איילון דרומה?) בדרכי מהעבודה לכיוון ביתי בלוד. שני חובשי כיפה מבוגרים!!! עם שלטים בידיים... האחד ל"מודיעין" השני ל"ירושלים". הרגשתי חוסר-נוחות שמשתלטת עליי, אולי אני בכלל לא נוסע לכיוון הנכון...? כמו מי ההלכה? שאלתי את עצמי, בית הלל או בית שמאי?

לא יודע מה איתכם, אני לעולם לא אצליח להבין את העמידה הממושכת והסבלנית הזאת בטרמפיאדות, בעיקר ביציאה מירושלים. ההתנפלות הזאת על כל רכב שנעצר בתחנת האוטובוס, גם אם הוא מעלה עשן סמיך ושובק חיים לכל חי ברגעים אלה ממש.

מסתבר שסטטיסטית, על כל רכב שיוצא מירושלים, ללא שום קשר למספר המקומות הפנויים שבו, יש תשעה נוסעים שמחכים לגאולה. אני כבר לא מדבר על הטרמפים הקטנים המזדמנים והמופרכים בתוך העיר.

"אחי, אתה מגיע לגאולה?" –"לא, אני לכיוון רמות א'". אני עונה לו ותוך-כדי, מנסה להיזכר באח לא ידוע שיש לי, שממש עכשיו מצפה לטרמפ לגאולה דרך רמות. אני כבר בא להתקדם, הוא מביט בחברו הלא מתמצא וקובע- "גם טוב, אחי. אנחנו כבר נסתדר משם". איזה "משפוחה" נהיינו ברגע אחד של קורת רוח...

ועוד לא דיברנו על אלה שצצים מתחת לגשרים בכבישים מהירים בשתיים לפנות בוקר מאמצע שום מקום. אם לא הייתי שומע על יחידות קרביות שכושר הצעידה שלהם גדול מזה של גמל בדואי, לא הייתי מאמין למראה עיניי. בחישוב מהיר של כל הנתונים בשטח, אני מגיע למסקנה שאין מצב לתחנת אוטובוס ברדיוס של חמישים קילומטר מכאן לכל כיוון.

אבל הם, כאילו נחתו מאיזה מסוק צבאי בכביש ארבע החשוך, משהו בין מחלף אשדוד לכיוון מחלף יבנה. אני ממצמץ חזק בעיניי, שמא אני חולם, בכ"ז השעה שתיים לפנות בוקר. אבל לא! אני ממש לא חולם וברכת המפיל עוד לפניי... אני מבחין בשלושה בחורים צעירים, עם כיפה מודרנית לראשם, כאילו שקועים באיזה פלפול על "תוספות" שהם לא הצליחו לפענח בישיבה... איך הם הגיעו לפה? לאן הם הולכים? הם יודעים שהאזור פה הוא לא הכי "בטוח"? מה עם "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"? הם לא בדיוק נראים מבוהלים ורדופים כאילו אבדה דרכם...

אני מנסה להתארגן על תובנה ביני לבין עצמי. למה רק דתיים ודוסים עומדים בטרמפיאדות ההמוניות האלה? למה? המצב הכספי הרעוע, הוא שמביא אותם לכך? ההרפתקה שבלחצות את הארץ מבלי להוציא שקל? או שזה פשוט בילד-אין, מין נוסחת קסם מפוקפקת שצרובה בדמנו? היהודי הנודד במיטבו.

● ● ● 
 
לסיכום: זה חסכוני, אני בטוח. ואני מודה שיש בזה גם מידה לא מבוטלת של הרפתקנות, בנדידה הקבצנית הזאת.

ולמרות ההבנה שאני מנסה לגלות כלפי הנוודים הנ"ל - זה בעיקר מסוכן ומעצבן! אבל, הטרמפיסטים "שלנו" בכפר חב"ד הם באמת מהזן הנכון של הטרמפיסטים. הם חסרי האונים האמתיים. מצוקתם נובעת מכורח הנסיבות. שכן, תחבורה ציבורית לתוככי הכפר וממנו, באה בתדירות של ליקוי חמה... והצעידה פנימה וההיפך על כביש הגישה לכפר, בימים לחים ולוהטים שכאלה, מטגנת אותך עד לכדי פריכות של ממש.

בבקשה, בשם כל המיואשים הנכנסים לכפר והיוצאים ממנו, אל תתנו למשוגעי הנדידה הנ"ל, להרוס לראויים באמת את חדוות הטרמפיאדה (המפוקפקת) בכפר. אל תתעלמו, עצרו נא! טרמפיסטים לפניכם!

 טור קודם:
חופשה גדולה עם סיכוי קטן מאוד