קטעים מהכתבה המתפרסמת ב"מקור ראשון"

ר' שלמה קרליבך הפך מאז מותו, בתופעה כמעט יחידה, לדמות חוצת מגזרים וארצות. האיש שהיה מלא אנרגיה אך בה במידה דחוי ונטוש, הפך בשנים האחרונות לאהוד ומקובל, למודל להערצה. הבימאי, בועז שחק, שב אל האיש ומתחקה אחר חייו; הוא שב אל שנות השישים העליזות בסן פרנסיסקו, אל ה"מושב" – 'מבוא מודיעין', הממוקם ליד העיר מודיעין, ואל הרכבת התחתית בניו יורק ומנסה לגעת.

בסרטו החדש you never know הוא מגיע אל רגעי השיא והשפל של המקומות הללו, ומשרטט בעדינות פרופיל רוחני של ר' שלמה קרליבך.

***

קרליבך החל את פעילותו ברכבת התחתית, בשליחות הרב מנחם מנדל שניאורסון - הרבי מליובאוויטש. הרבי הצליח למשוך את קרליבך מהישיבה הליטאית בה למד, ולשלוח אותו לפגוש יהודים הזקוקים לו. שם פגש את הבדידות והניכור העירוניים, ונהג לפנות אל אנשי השוליים בשאלה "hey, who are you?".

עם הזמן הבין קרליבך כי עליו לעבור כמה גבולות הלכתיים בכדי להתקרב לאנשי הרכבת התחתית, והוא פנה לרבי ושאל אותו מה עליו לעשות. הרבי העביר את האחריות לכתפיו של ר' שלמה ואמר לו שאם הוא רוצה לפעול בדרך זו הרי שהוא אדם לעצמו.

הרכבת היא דימוי מרכזי בסרט. הסרט נפתח בכניסת הרכבת לתחנה ומסתיים ביציאתה. המוני דמויות נטולות פנים, ממהרות כל הזמן לעבודה, לקניות, לפגישות, אבל אף אחד לא מתבונן בהן, אף אחד לא שואל את השני "מה שלומך? אתה נראה מודאג, משהו מעיק עליך?". וקרליבך, בדרכו החריגה, עשה את זה. באמצע הלילה היה מוצא אנשים, מאיר אותם לכמה דקות בזרקור של אהבה ותשומת לב, זורע את זרע ההתבוננות פנימה, וממשיך הלאה.

במפגש של קרליבך עם אנשי השוליים ועם ילדי הפרחים של שנות השישים היה עליו לעבור דרך צורות חיים רחוקות מאוד מאלו של בחור הישיבה מלייקווד או של החסיד החב"די הקלאסי. קרליבך לא היה מוכן לוותר, למרות המרחק והפער הגדול, וספג על כך ביקורת רבה מהממסד הרבני.

אחד מאותם ילדי פרחים הוא אריה קופרסמיט. אריה מתאר בסרט חווית התוודעות למציאות א-להים, הרמוניה עם הבריאה כולה, דרך שימוש ב-LSD. בועז מכניס את הסצנה הזאת לסרט ולא מוכן להתעלם. היום אריה עובד כפסיכולוג ארגוני בעמק הסיליקון, ומכין ספר על 'בית האהבה והתפילה' שייקרא "הקבצנים הקדושים".

בועז מספר על תגובות הצופים בעקבות סיפור הסמים של אריה. הוא אומר שאנשים לא מבינים למה היה צריך להכניס את זה לסרט, דואגים לבני הנוער שיצפו בסרט, ואומרים שזה לא חינוכי. אבל בועז מאמין לאריה, כפי שקרליבך עצמו האמין. אם הדרך שלו לא-להים עוברת דרך LSD, אז משם אפשר, בסיועו של קרליבך, להתקדם.

הסרט לא מנסה לספר את סיפור חייו של שלמה קרליבך בצורה ביוגרפית, אלא למפות את חייו הרוחניים, את הביוגרפיה הפנימית של מי שדרכו היתה מובטחת בתוך הממסד אך החליט לבחור את דרך חייו בכוחותיו הוא. דרך חייו הייתה מלאת אחריות על חייו האישיים ועל חיי רבים אחרים; אחריות שמשמעותה היתה נכונות להקריב הרבה מאוד, אולי אפילו הכל, למען נשמתו של הזולת.

וקרליבך הקריב. הוא שילם מחיר גבוה על התמסרותו לזולת ולאמת העמוקה ביותר שלו, בין השאר בחיי משפחתו שהלכה והתפרקה לו. הוא גם שילם את מחיר הריחוק מחב"ד. אמנם, קרליבך עצמו אומר בסרט כי "הם סילקו אותי, אבל אני מעולם לא הסתלקתי", אבל אין ספק כי לחסיד חב"ד, כפי שהיה קרליבך בתחילת דרכו, המורחק מהחצר החסידית, זהו עלבון כבד ואכזבה.

צ'רלי חוזר לחב"ד

כחלק מהניסיון להבין את הרחקתו של קרליבך מחב"ד, בועז מפגיש את הצופים עם צ'רלי. צ'רלי הוא פסיכולוג הומניסט שבילדותו גדל בחצרו של הרבי השישי מחב"ד, ר' יוסף יצחק שניאורסון, שנה ופירש. צ'רלי עזב את החצר ואת האורתודוקסיה, והתנסה בחיים רחוקים מיהדות מתוך אמונה עמוקה כי בקשר בינו לבין ריבונו של עולם הוא חייב להיות נאמן לעצמו. בסרט, צ'רלי - כבר בן שמונים - חוזר לבית המדרש, מתבונן בכסאו הריק של הרבי, ומתיישב בכיסא שעליו ישב הילד צ'רלי לפני שנים רבות.

לאחר שהסתיימו הצילומים, שלח צ'רלי לבועז קלטת אודיו ובה הקלטה של התוועדות חסידית שערך לעילוי נשמת ר' לוי יצחק מברדיטשוב עם כמה מידידיו. בועז הקשיב לקלטת תוך כדי ארגון הילדים לגן. הכניס את הקלטת לטייפ, חשב שיקשיב כבדרך אגב. צ'רלי מתחיל לדבר, וברגע שהוא מוציא את שמו של ר' לוי יצחק, הוא ממרר בבכי במשך חמש דקות רצופות. בועז מספר שהילדים עצרו, הפסיקו את משחקי הבוקר, והקשיבו ליהודי הזקן הבוכה על יהודי שאהב את ישראל יותר מכל. הדממה הזאת גרמה לבועז להבין מי הוא האיש אותו צילם.

רגע מרטיט כזה, כמו המבט על כסאו הריק של הרבי בבית המדרש של חב"ד, נוצר בעקבות עבודת עריכה. הסרט מצליח להעביר משמעויות רבות דרך העריכה המופתית. על העריכה הופקדה מיכל פארן, בתו של דני פארן, מפיק הסרט, שלדברי בועז "גאלה את הסרט".

מיכל מחברת סאונד ותמונה בכישרון רב, בין אם זה חיבור בין כושי ברכבת התחתית לדיבור על האנשים המהלכים ברחוב, ובין אם זה בדבריה של מימי, תלמידתו של קרליבך.

מימי אומרת "ירושלים היא עיר קשה, עיר שאין בה רחמים", ואנו צופים במימי בוחרת אתרוג בשוק ארבעת המינים. היא מדברת על הבדידות שבה היא שרויה, ואנו צופים בידיים המקושטות בתכשיטים ובציפורניים הצבועות. הניגודים בין הבדידות לקישוט המוגזם, ובין שוק ארבעת המינים הססגוני לדבריה של מימי על ירושלים, מעניקים פרשנות חדשה לבדידות ורחמים.

לצפייה בוידאו לחצו על כפתור ההפעלה או על האופצייה הנוספת:
לא מצליחים לצפות? לחצו כאן (באדיבות אתר NRG)