הרב דוד מ. דרוקמן, רב העיר קרית מוצקין

טענה:

טוענים ידידנו, אמנם המדינה מתקלסת ומתעללת בדת ישראל ובתורת ישראל, והנושא הוא מן המפורסמות וכבר נטחן הדק הדק, כמו על הפגיעה ההולכת ומתמשכת בשלימות ארצנו הקדושה וסיכון חיי היושבים עליה - כבר נשתברו קולמוסים רבים. אבל הרי הרמב"ם בריש הלכות חנוכה אומר, שאחד מניסי חנוכה היה שחזרה המלכות לישראל יתר על מאתים שנה, ומכך הם מסיקים שיש ערך לממלכתיות אף שאינה הולכת בדרך התורה (כפי שהיה, למרבה הצער, בהמשך מלכות החשמונאים.

קושיא ראשונה:

הרמב"ם מדבר על "מלכות ישראל", ואילו במדינה דמוקרטית כמו שלנו אך מקרה הוא שהשלטון הוא בידי ישראל, כי לפי כללי וערכי הדמוקרטיה אין שום מניעה שהאוחזים בהגה ההנהגה יהיו נוכרים. ולהלן מקצת מן העובדות: כיום, שר ב"ממשלת ישראל" הינו שלא מאחינו בני ישראל (בלשון המעטה), שופט ב"בית המשפט העליון" גם הוא שלא מבני ברית, חבר הדירקטוריון של ה"קרן הקיימת לישראל" (!) – גוי. לא ירחק היום, שעקב חישובי פריימריס או/ו "אפליה מתקנת" אף.."נשיא מדינת ישראל" יהיה ערבי, ועדיין לא דיברנו על רבבות עולים חדשים גויים בני גויים "המיובאים" ע"י המדינה וזוכים כאן לסל קליטה ולאזרחות מלאה (בנוסף לחורבן של נשואי התערובת). הלזו "מלכות ישראל" יקרא?

ויודגש שאין מדובר כאן בסטיה גרידא או בתקלה, אלא במדיניות מובנית של "מדינת כל אזרחיה" (מה שמוצא את ביטויו בין היתר, בהשמטה מכוונת של של שם שמים הן מ"מגילת העצמאות", והן מ"ההמנון הלאומי").

*
טענה:

שוב, יטענו ידידינו, כי אמנם מדינת ישראל מתנכלת לארץ ישראל ולערכי הנצח של עם ישראל (רבבות תלמידי החינוך הממלכתי אינם מכירים אפילו את הפסוק "שמע ישראל"!) אבל הרי מצינו בספרי מחשבת ישראל, כי דוקא בתוככי האפלה והחושך מתנוצץ אורה של גאולה!

קושיא שניה:

לימדונו רבותינו כי דוקא בתשעה באב, יום חורבן בית מקדשנו ותפארנו נולד משיחם של ישראל והתחילה להתרקם ישועתם. האם לאור הנחה זו, נצא במחול ונחגוג ביום תשעה באב?

*
טענה:

שוב טוענים ידידינו אוהבי ה' וחושבי שמו, כי אסור להיות כפויי טובה כלפי הקב"ה, ויש להודות על הטובות הניסים והנפלאות שעשה עמנו בשנת תש"ח שהצילנו ממוות לחיים.

קושיא שלישית:

קודם שנקשה מדוע לא מצינו ש"הרבנות הראשית" בתקופת יהושע בן נון תיקנה אמירת "הלל" על הנס של "שמש בגבעון דום" שהתרחש בימיהם - נקדים פרק הסטורי קטן: היה זה בשנת תש"ג – 1942, במשך מחצית השנה שמאז אביב שנה זו ועד 3 בנובמבר באותה שנה, עברו על היישוב בארץ מאתיים ימי חרדה בהם עמד בפני סכנת פלישת הצבא הנאצי בפיקודו של הקצין הנאצי רומל, שהתקדם מצפון אפריקה מזרחה לעבר תעלת סואץ כאשר יעדו - חיסול סופי של יהודי ארץ ישראל, זאת בעת שכבר הגיעו לארץ ידיעות על דבר השמדת יהודי אירופה (הנהגת ארגון ההגנה הכינה את התוכנית של "מצדה על הכרמל" - ריכוז כל בני היישוב החרד לחייו על הר הכרמל וסביבותיו להגנה נואשת מפני הפולש, על כל המשמעויות שנודעו למושג "מצדה"). כל הישוב היהודי עמד, רחמנא ליצלן, בפני סכנת השמדה של ממש!

הסכנה חלפה בחסדי ה', כאשר צבא רומל ימ"ש נתקע באופן ניסי בחולות המדבר. ובכן, בעוד שבה' אייר תש"ח אמנם הוכרז על הקמת מדינת כל אזרחיה, ברם לא היה זה יום בו באופן ישיר ניצלו חייהם של יהודים, ואדרבה ביום זה נפתחה מלחמה עקובה מדם בה נהרגו רבים. לעומת זאת, ביום כ"ג מרחשון תש"ג (3 בנובמבר 1942 למניינם) ניצלו בפועל ממש חייהם של כל בני הישוב בארצנו הקדושה – האם מישהו מחוגגי "יום העצמאות" חינך או עודד לאמירת "הלל" והודיה לה' מידי שנה בשנה, ביום כ"ג חשון?

ועוד באותו עניין: בחנוכה כמו פורים אנו מציינים את סיום המלחמה; "חנו-כ"ה", "ונוח מאויביהם", ואילו עם הכרזת המדינה אך החלה מלחמה עקובה מדם שגבתה אלפי קרבנות.

ובכן, הבה נודה: אמירת "הלל" איננה בדיוק הודיה או הבעת חוסר כפיות טובה על חסדי ה' שהצילנו והותירנו בארצות החיים, אלא על הרעיון הציוני בסגנון "בן גוריון", ולכן נקבע ה"הלל" ליום "הכרזת המדינה", ועל כך בדיוק מתמקדות התהיות.

טענה:

שלשת הקושיות מובנות ונכונות. אבל בכל זאת זוהי המדינה שיש לנו "דה-פאקטו", זוהי בת זוגנו "רעייתנו" שנות דור, לטוב ולמוטב.

קושיא רביעית:

אדם נשא אשה נניח ביום ה' אייר (כמובן לפני עידן פטירת תלמידי רבי עקיבא..). מידי שנה ציין ברוב פאר והדר את יום נשואיו עב"ג. לימים התגלה שרעייתו משרכת דרכיה ובוגדת בבעלה, ומה שחמור יותר, שעתה התגלה שזו היתה דרכה עוד בתחילת ימי הנשואין, מה שהביא כמובן לפרידה בין בני הזוג. האם גם לאחר הפרידה ונסיבותיה המבישות, סביר יהיה שבנימוק של "טובת הילדים המשותפים" ימשיך הבעל לחגוג מידי שנה את יום הנשואין?

כאמור, הקושיות מופנות לידידינו – שהם אהובנו ואוהבינו, ברם מה נעשה והאמת (הכואבת) – אהובה מהכל!