מאת חני ליפשיץ, נפאל

"ולפעמים.. לפעמים זה כבר קשה מידי", היא לוחשת לי. הקול שלה נשבר. אפילו הרעשים בקו הטלפון המשובש שלנו לא יכולים לו, לכאב, שנאגר במילים ומתקפל בין ההברות. "אני בסך הכל אישה פשוטה", היא ממשיכה, "ומצפים ממני לכל-כך הרבה.. כל מילה שלי נחשבת כאן. כל ניע ראש שלי מביע תובנה ואני.. אני הרי בדיוק כמו כולן, אני לא מיוחדת. לא קורצתי מחומר שונה. לא ניחנתי בכוחות-על.

"לא תמיד", הקול שלה מתרסק. "לא תמיד אני באמת יודעת מה לעשות. לא תמיד אני באמת יודעת מה לומר. מבינה?!". מבינה. ברור שמבינה. שתיקה בקו השני. אנחנו שותקות יחד. שותפות הגורל היא זו שמדברת כעת. ר. היא חברה שלי.

יצאנו לשליחות בערך באותה תקופה. היא שליחה שמונה שנים באחד המקומות הנידחים על מפת העולם. מגדלת ארבעה ילדים מקסימים, אשר מידי בוקר מחייכים אל קרני השמש הזהובות, מישירים אל בעלה ואליה מבט בוטח, מתקינים את תיק האוכל על הכתף היציבה, מיישרים את ספרי הלימוד בידיים קטנות ויורדים ללמוד במקלט של הבית.

היא המורה כמובן. בשבילם זו המציאות ואין ברורה ממנה.

במקביל, הופך הבית שלה משעה לשעה שוקק חיים ואנשים. קולות של שחוק, הבלחות של דמע, אוושות קטנות של יאוש ומעל לכל, העיניים החשופות הממתינות לעיצה טובה ומילה חמה. מוכר. כל-כך מוכר. "מה יהיה"?, היא שואלת אותי. או אולי את עצמה. אבל מה זה משנה בעצם?!

"מחר פורים", היא נאנחת ולא מוסיפה. אין צורך. שתינו חוזרות כבאחת אל פורים של פעם. שירה אדירה של כיתה שלמה עוד כמה שבועות קודם החג. מחזות זמר וסיפור המגילה מועלים על במות מול קהל אדיר, מאות ילדים וילדות מחופשים מדלגים יחדיו בין המדשאות במעגלים של שירה רכבות של אחווה.

ממששים אריג אדום בוחנים בד של תכלת. משוויים מודדים וטופחים של שכם. יחד הם פוסעים עם סלים של משלוחי-מנות כשהאצבעות הקטנות שלהם נוברות כבדרך אגב בתוך פרג של אוזני המן ומטבעות של שוקולד. הכתר לראשם נוצץ אך לא פחות ממנו, העיניים.


"את היא השליחה שלנו!!!",
זעק לעברה מרדכי הבוקר
כששק של אבל מהודק לגופו.
"את היא התקווה היחידה.
את ההצלה של העם הנבחר"

כן, גם אנחנו חגגנו בחודש האחרון במעגל עם הילדים. גם אנחנו מדדנו תחפושות אצל סורנדה החייט, מיששנו אריגים בתוך הכוך האפל שלו. שבנו הביתה חיברנו כיסא לכיסא והמחזנו את סיפור המגילה. פעם היינו קהל ופעם שחקן. גם אנחנו הרכבנו רכבת קטנטנה ושרנו את שירי פורים בקול רם אולי רם מידי, לחפות על השקט.

שלושה ילדים כאן.. ארבעה ילדים שם.. ר' חושבת עכשיו על פורים של פעם וכבד לה בלב. אולי גם לי.

"מה יקרה אם נצא מכאן..?", היא שואלת אותי פתאום. "מה יקרה אם נעזוב לטובת חיים נורמלים"? המשאית הגדולה, המספקת מיים (בימים טובים) לתושבי הרובע הקטן שלנו, ספק צופרת - ספק זועקת, חוסכת ממני את התשובה. מיד לאחר-מכן מתנתק קו הטלפון. כמו תמיד ללא הודעה מוקדמת.

השמיים בחלון שלי כבר נזרעו כוכבים בוהקים. בחלון שלה נוטה השמש לערוב. בחלון שלי נראים הווילונות הסגולים של בית-חב"ד שממול נדים ברוח הקלילה והרבה מאוד ראשים נעים בתוכו. בחלון שלה חגים פתיתים של שלג לבן חגים במערבולת אל מול גווני השקיעה.

'גם היא עמדה כך מול החלון', אני חושבת פתע. כן, פתאום אין לי ספק בכך.

● ● ●

בחלון שלה , של אסתר, 2,365 שנה קודם לכן, נראו בבירור צריחיה העתיקים של הממלכה עצומת המימדים. רוח צחה מן הנהר נשבה פנימה וליטפה את פניה. ברקע נשמע כל העת רחש גלגלי הכרכרות המרופדות היוצאות ונכנסות את שערי הברזל העצומים ובין החומות נראו הבנינים הגדולים על אגפיהם רחבי הידיים.

טווסים זקופי-קומה מהלכים היו בעיבורי הגנים המטופחים, פורשים נוצות צבעוניות בין פרחי בר נדירים. ברקע טופפו כל העת בצעד חרישי נערי ונערות המלך סרים לכל גחמה בפנים חתומות, קדים בראשם במבט מושפל מטה. יין אדום מתוק נתון בכוסות בדולח מרהיבות ניצב על שולחן זהב עשוי תחריטי עץ.

בתוך כל זה עומדת הדסה, היא אסתר בחלון וליבה כבוי. מן הקירות ניבטו אליה דיוקניהם המשורטטים של אבות השושלת הגאים כשהם רכובים על סוסים אצילים משובחי גזע שעורם מבהיק למרחוק. ארונות הקיר מלאים בבגדי זהב וכסף יקרים, אבני חן נדירות מונחות לראווה על מדף מוכסף. שטיחים עשויים שתי - וערב ארגמן ותכלת פרושים היו מכותל אל כותל.

הרהיטים מרהיבי-עיניים. רצפת הבהט בוהקת. ואסתר.. פוחדת כל-כך מיום המחר. אסתר רק רוצה הביתה. בעת כזו של מצוקה, היא עוצמת את עיניה. מנסה לדמיין כיצד נראים היו חייה לו הוריה היו נותרים איתה עוד היום.

אביה נפטר כשעוד היתה ברחם אימה לאחר מחלה קשה. אימה מתה בלדתה אותה. אם היו לגעגועים צבע – שלה היו וודאי כתמים של לבן מטושטש. הזכרונות שלה מאבא ואמא מבוססים רק על הסיפורים שמספר לה מרדכי. זכרון של ממש חסר לה לאסתר ואין דבר שהיא מיצרה עליו יותר מכך.



ולמרות זאת, היא יודעת ששפר עליה גורלה. זכות עצומה ביותר נפלה בחלקה לגדול בביתו של מרדכי. מרדכי שפרס עליה חסותו מהיותה עוללה רכה בשנים העניק לה מחכמת ליבו, שמר עליה מכל משמר והביט בה בעיניים טובות שנה אחר שנה. "זכות גדולה היא לך אסתר, לגדול בביתו של איש מיוחד במינו", היו הבריות מזכירים לה שוב ושוב אך לא היה כלל צורך בכך.

כל יום במחיצתו של מרדכי היה עבורה שיעור של ממש באהבת אלוקים ואדם. דוגמא חיה בעבודת המידות וכיבוש היצר. כל יום במחיצתו, טוב היה יותר מקודמו. איש משכיל ומלומד היה מרדכי. מיושבי לשכת הגזית. שבעים שפות שגורות על לשונו. מידי יום היה יושב ומלמד את אסתר דרכו של עולם. מידי יום היה מעניק לה אך שפע וטוב. בית האבן הקטן שלהם, המלא תמיד באורחים ואנשים אשר באים לקחת עיצה טובה ממרדכי, ידע ימים מאושרים ושלווים.

את השמועות בדבר המשתה הגדול שערך אחשוורוש משך מאה ושמונים יום, לא ניתן היה לפספס. דיוקנו המדושן של המלך במשתה, כשהוא ישוב על כסאו העתיק של שלמה המלך תלוי היה על כל קיר וחומה. מפה לאוזן נלחשו סיפורים ונרקמו אגדות סביב עושרו האגדי אותו בחר להראות לפשוטי העם באותו משתה מפורסם. בפנים זחוחות ובצחוק פרוע פתח הרשע לנתיניו את תיבותיו הכבדות בהן היו נתונים אוצרותיו והראה להם רוב עושרו. שישה בתי גנזים היה פותח ומראה להם בכל יום ויום. בני הממלכה מצידם נותרו פעורי פה. הפרתמים ושרי המדינות כורעים היו לצידו בשמלות לבנות, מעל ראשם נעו האילנות ושיחי הבשמים הפיצו ריחם המשכר למרחוק.

למרגלות הפרתמים מוצעות המיטות כפותות בכפתים של כסף וזהב. הסדינים הצחים שעליהן קשורים היו בחבלים של בוץ ונמשכים בלולאות של תכלת וארגמן. השתיה כדת היתה. 'יין עסיס' אין אונס.

גם אסתר, כמו כולם, חשה זעזוע עמוק יחד עם כל אחיה היהודים למשמע הידיעה כי כלי המקדש נלפתים בידיים גסות. גם אסתר כמו כולם נחרדה על עצם המחשבה כי בגדי כהנים גדולים נרכסו לראווה על ערלים שיכורים. אך אז היא כמובן לא חלמה כי אותו משתה יחולל תמורה אישית גורלית כל-כך עבורה.

אז היא לא העלתה בדעתה כי מהלך חייה השלווים דרך כלל עם מרדכי דודה, עומד להסתיים. כשווישתי המלכה, נכדתו של נבוכדנאצר, סירבה לבוא לפני אחשוורוש ונערף ראשה, שחו בהתרגשות חברותיה זו לזו את הסיפור בגינת הבית. "כל אחת מאיתנו יכולה להיות עכשיו מלכה", הן שחו במשובה ובהתרגשות זו לזו.


"מה יקרה אם אצא מכאן..?",
היא שואלת. "מה יקרה אם אעזוב
איתך עכשיו את הארמון לטובת
חיים נורמלים"? היא אומרת זאת
אבל יודעת שלעולם לא תעזוב

אסתר שמעה את הסיפור בחצי אוזן אך עסוקה הייתה אותה שעה בטיפול בבן השכנים שהיה חולה אז עד מאוד. היא ליטפה ברוך את שערו הרך היטתה שוב ושוב את כד המיים אל גרונו היבש ושרה לו חרש. חוט של חסד כמו משוך היה תדיר על פניה וכתר של אצילות ריחף מעל ראשה. משפשטה השמועה על-כך שהמלך מחפש לו נערה מיהר מרדכי להטמין אותה בביתו ארבע שנים תמימות.

חושיו החדים רמזו כי אותו חן מיוחד שנתברכה בו אחיניתו ועליו השיחו הבריות זה לזה לא אחת, יעמוד להם בעת הזו לרועץ. קול יבחותיה הרמות בשעה שנתגלה מחבואה ועיניה הקרועות לרווחה בשעה שתפסו אותה סריסי המלך ואחזו בה ביד גסה אל הארמון המפואר, לא הירפו ממרדכי ימים רבים והוא התהפך על משכבו בלילות.

"לעולם", הוא עוד הספיק ללחוש לאוזנה, "לעולם אל תגלי כי יהודיה הינך. יהיה אשר יהיה".

שבע נערות עמדו כעת לרשותה של אסתר יום ולילה בביתו של הגיי סריס, המלך שומר הנשים. הן טרחו סביבה כדבורים טרחניות. הציעו לה מכל טוב. פתחו לפניה את כל אוצרות הממלכה ולא חסכו ממנה דבר אך היא חייכה במבוכה ולא ביקשה לעצמה מאום.

כשעיניה מושפלות והילוכה איטי היא באה לפגישה הגורלית עם המלך. הוא הביט בה לרגע, צמצם את עיניו והורה לשים את כתר היהלומים לראשה. ככה זה. בשבריר של שניה משתנה עולם. לא? ברגע אחד ירד מסך שחור על חייה. בממלכה לעומת זו בירכו האנשים בהתרגשות על הבשורה. אצילותה של המלכה החדשה כבשה את ליבות האנשים כולם. חוט החסד מעל ראשה כמו נקשר והתלפף בליבות כולם.

אחשוורוש מצידו לא חסך ממנה את עושרו וכבוד מלכותו. עשרות משרתים ומשרתות הקיפו אותה מזריחת השמש ועד בכלל. הפאר וההדר שהיו מנת חלקו של המלך, מצאו דרכם אליה אך שוב, היא כלל לא שתה ליבה לכך . "מי את המלכה אסתהר", היו שואלים אותה אנשי הממלכה. "מי הוא אביך ומאיזו אומה את?", היה שואל אותה יום-אחר-יום אחשוורוש, אך אסתר זכרה את אשר ביקש אותה מרדכי וענתה בקול חלוש "יתומה אני. גדלתי בבתים של אחרים. איני יודעת דבר פרט לכך".

רק בקשה אחת הייתה לה למלכה, למנות לו יהודי שישב בשער המלך כדרך המלכים הראשונים. "גם נבוכדנאצר שאתה מעריץ כל-כך, נוטל היה עיצות מדניאל", אמרה לו. "כל המלכים של פעם היו נוהגים כך. ליהודים יש ראש חריף ועיצות נבונות", הסבירה. מיד מינה את מרדכי שופט ויושב בשער המלך. כעת, משידעה כי עיניו החודרות של הדוד משגיחות עליה כל העת מן הפתח, הוקל לה מאוד. רק אלוקים יודע עד כמה קשה היה לה לאסתר לשמור על אורח החיים המיוחד שלה כיהודיה. אך היא הקפידה קלה כבחמורה ונהגה בדיוק כבבית מרדכי. מעולם לא תירצה תירוצים. מעולם לא היקלה על עצמה.

היא זוכרת כמו אתמול את היום בו פסע המן בפסיעות גסות בפתח הארמון כבביתו שלו והביט בה בעיניים רעות מרגע שנפגשו עיניהם, בישר לה ליבה רעות. "זהו השר החדש אותו בחר המלך לרומם", לחשו לה נערותיה בהדרת כבוד. "זהו כעת המשנה למלך".

תחושת אבדון וחוסר-אונים השתלטה עליה באחת ובעיניה נראו עננים קודרים קשורים בשמי התכלת. הוא מצידו הירבה לפקוד את הארמון. פסיעותיו גאות וחיוכו ערמומי. עיניו מתרוצצות אנה ואנה במבט חורש רע. הצלם הענק שענד על חזהו צבוע היה באדום עז ולא היה אחד שהעז לעמוד זקוף מולו. אך טבעי וברור היה לה שמרדכי לא יכרע ולא ישתחווה. גאווה עצומה ופחד מר שימשו בה בערבוביא.

היא ידעה כמה רב כוחו של המן וכמה השפעתו חזקה על המלך. היא חששה עד מאוד לחייו של מרדכי.

"המלך הסיר את טבעתו מידו", זעקה אליה בוקר אחד משרתת קמוטת פנים. "קשה להבין מה מתרחש שם בחדר אך כשהמלך בוחר להסיר את טבעתו, משהו גורלי מאוד מאוד עומד להתרחש", הסבירה. "מי נמצא שם איתו"? שאלה אסתר בקול חלוש. "המן", נשמעה התשובה הברורה. "שקים של כסף נשקלים שם על מאזניים ואגרות של קלף נכתבות במרץ". העננים הקודרים נדמו לה כעת לאסתר שחורים וכבדים מתמיד. עוד רגע ומבול ירד על הארץ.

מכאן הכל רק הלך והידרדר. הסוסים יצאו דחופים ביד הרצים. איגרות השמד נשלחו לכל מדינה ומדינה. בעוד מספר חודשים עומדים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן. העם כולו נכלל בגזירה. קול הבכי והמספד של מרדכי סחף אחריו כל יהודי ויהודי בשושן הבירה. זעקה גדולה ומרה נשמעה מקצה העיר ועד קציהו.


שיר ניגשת אלי. נעמדת לצידי
נשענת גם היא על החלון. היא
מחופשת למלכה עם כתר גדול
על הראש. מיד אני מבינה שיש
לה משהו חשוב לספר לה

איש לא עומד להנצל הפעם מהטבח הנורא העומד להתרחש עליהם. אנשים נשים וטף ללא יוצא מן הכלל. ילדים טהורים יעמדו שורות שורות חסרי אונים ושותתי דם. המבט התמים בעיניים שלהם יבקע רקיעים. כל אחד ימצא את מותו על פי גחמת הרגע של האויב. מי במכות חרב מי בתליה מי בחנק ומי בשריפה. כולם יעמדו מופקרים לגורלם ולחוד החנית. הדם האדום שישפך יצבע ימים ונהרות.

"את היא השליחה שלנו!!!", זעק לעברה מרדכי הבוקר כששק של אבל מהודק לגופו. "את היא התקווה היחידה. את ההצלה של העם הנבחר". עיניו לוהטות למולה. "מי יודע אסתר.. מי יודע אם לא לעת כזו הגעת למלכות", הוא מניע את ידיו מעלה והאפר לראשו נראה שחור יותר. "אין מקרה בעולם. את נמצאת כאן מסיבה מסויימת. הגיע הזמן אסתר. לכי עוד היום את החצר הפנימית ודברי עם המלך. העם היהודי בעולם כולו נושא אלייך היום את עיניו".

הדמעות בעיניה של אסתר מטשטשות לה את הראיה. הרגליים שלה כבדות והיא נופלת ארצה על רצפת הבהט הבוהקת.

"לפעמים.. לפעמים זה כבר קשה מידי", היא לוחשת לו למרדכי. הקול שלה נשבר. גם קולות ההילולא והשחוק הנשמעים מן החדר הסמוך לא יכולים לו לכאב שנאגר במילים ומתקפל בין ההברות "אני בסך הכל אישה פשוטה" היא מישירה מבט מפוחד אל מרדכי. "מצפים ממני לכל-כך הרבה ואני.. אני הרי בדיוק כמו כולן, אני לא מיוחדת. לא קורצתי מחומר שונה. לא ניחנתי בכוחות-על... לא תמיד..".



הקול שלה מתרסק "לא תמיד אני באמת יודעת מה לעשות. לא תמיד אני באמת יודעת מה לומר, אתה מבין מרדכי"?.. מרדכי מביט בה בעיניים חודרות ומהנהן בראשו. הוא מבין אותה. וודאי שמבין, אבל היא השליחה שלו – של כולם. אסור לה לשכוח זאת.

"מה יקרה אם אצא מכאן..?", היא שואלת. "מה יקרה אם אעזוב איתך עכשיו את הארמון לטובת חיים נורמלים"? היא אומרת זאת אבל יודעת שלעולם לא תעזוב. היא הרי לעולם לא תפקיר את גורל העם היהודי בשום מחיר שהוא. חוט החסד השוכן תדיר על ראשה צבוע כעת ארגמן.

עכשיו היא עומדת בחלון. אישה לבדה מול כל העולם. מחר היא עומדת לבוא אל המלך בשמלתה הפשוטה וראשה המורכן. היא יודעת היטב כי איש אשר לא נקרא אל המלך והרהיב את נפשו להגיע אל החצר הפנימית, אחת דתו של המלך להמיתו. חד וחלק . והיא... היא הרי לא נקראה אל המלך זה שלושים יום. רוב הסיכויים שמחר הוא יומה האחרון עלי אדמות אלא אם כן... אלא אם כן יושיט לה המלך את שרביט הזהב אבל קשה לה להאמין שזה יקרה...

● ● ●

עשרות מטיילים ומטיילות נאספים בבית-חב"ד בתלבושות ססגוניות. בלונים נפוחים משקיפים מלמעלה וליצנים מחייכים מהקירות שממול. בעוד שעה קלה תחל קריאת המגילה. רק אתמול שבנו מסמינר יהדות בן חמישה ימים בהרים.

עמית, אלון, אבירם, ליאת, אילנה, הדר, רעות. עשרים נשמות צמאות לדעת. כמהות להשלים את החסר. בשעות הקטנות של הלילה, כשהגיעה עת שינה, הם שפשפו את עיניהם וביקשו להמשיך.

לעמית, בן קיבוץ הזורע, הייתה זו הפעם הראשונה בה הניח תפילין. הבית שלו בקיבוץ נמצא מרחק 2 בלוקים מבית-הכנסת המאולתר שהקים בן קיבוץ שחזר בתשובה. עד היום הוא נלחם בו. טען שקולות המתפללים מפריעים לו. מיד כשיחזור לארץ הוא עומד לעזור לו להשלים מנינינים.

"איך לא הבנתי קודם"?! הוא שואל כשפניו נבוכות. ליאת למדה כיצד להתפלל. לפני כל מאכל שהיא עומדת להכניס לפה היא קוראת לי לצד. לא רוצה לעשות טעויות בברכה. הדר החליטה לנסות ולשמור שבת אחת ולבדוק.. השבת הקרובה. 'יהיה לה קל, היא אומרת לעצמה'. היא תשב בבית-חב"ד כל השבת.

חגי עלה לתורה כשטלית גדולה חובקת אותו. מעולם לא ידע שטלית יכולה להפיק חום שכזה. אבירם הבין למה הוא נולד יהודי. שנים רבות הוא ייגע את מוחו בשאלה הזו. כעת הוא יודע וטוב לו עם זה. בבוקר התלחשו החברים עם לוי פלס ומוישי כהן, התמימים המסייעים בידינו.

"אנחנו רוצים להפתיע את הרב חזקי", הם מספרים להם בהתלהבות, "ולהתחפש לדתיים. אולי רבנים.. אנחנו צריכים עזרה מכם כמובן". כעת נתי חגי ואורן לבושים בחליפות שחורות ומגבעות. ליאת יעל ואורטל חבושות בשביס לבושות בחצאיות. יש להם חיוך גדול על הפנים.

לפני קריאת המגילה מבקשים הצעירים לדעת על-מה הסיפור. "בדרך כלל בשעה הזו אנו רוקדים בפאב הקבוע בתל-אביב", מסביר עמי בחיוך נבוך. "יהיה מענין לדעת מה קרה בפורים". הפנים התמימות שלהם כשהם יושבים מולינו ושומעים לראשונה את הסיפור המלא של המגילה, נכנסות אל-תוך הלב.



כשנשמע שמו של המן הם מכים ברעש גדול. מי בסירים ומי במחבתות. באותה שעה בדיוק גם בבית-חב"ד החדש שבעיר הנופש הסמוכה פוקרה, ישנה מסיבה גדולה.

צעירים וצעירות מכים גם שם כששומעים את שמו של המן. ליבם מזדעזע. שותפות הגורל של העם היהודי קושרת בין כולם. כשהרגליים יוצאות במחול רועדים אמות הסיפים . שמחה אמיתית של יחד עוטפת את האולם. הנה אני רואה את הילדים שלי רוקדים גם הם על כתפי האנשים והם שמחים כל-כך.

השמיים בחלון של בית-חב"ד כבר נזרעו כוכבים בוהקים. בחלון של ר', נוטה וודאי השמש לערוב. אט-אט נאספים ראשוני האנשים אל בנין הקהילה שלהם. פתיתים של שלג לבן חגים במערבולת אל מול גווני השקיעה. הנה מאיה שכף רגלה מעולם לא דרכה בבנין הזה. פסיעותיה מהססות על המדרך. הנה יאשה שאך אתמול צעק בקול גדול שנמאס לו להתבדל והוא כמו כולם. יש לו סידור קטן ביד. הנה תמרה גם היא בדרכה אל בית-הכנסת לשמוע מגילה למרות שההורים שלה לא מרשים לה.

שיר ניגשת אלי. נעמדת לצידי נשענת גם היא על החלון. היא מחופשת למלכה עם כתר גדול על הראש. מיד אני מבינה שיש לה משהו חשוב לספר לה. היד שלה רועדת. "אני חוזרת הביתה", היא אומרת. "הזמנתי כרטיס". מילים פשוטות אבל כל-כך הרבה מקופל בהם.

חמש שנים לא היתה שרל'ה בבית. חמש שנים טרקה פעם-אחר-פעם את הטלפון לאמא שלה, כשעוד ניסתה. היא השאירה את הדת מאחוריה והלכה לחפש עצמה בארץ-קדם. שינתה את שמה והתגלגלה בין רגב סלע לצלע הר. הכי רחוק שרק אפשר - עד שהגיעה לכאן.


מחר פורים", היא נאנחת
ולא מוסיפה. אין צורך. שתינו
חוזרות כבאחת אל פורים של
פעם. שירה אדירה של כיתה
שלמה עוד כמה שבועות קודם החג

הנה מחרתיים, בשעה הזו, תהיה שיר תלויה בין שמיים וארץ בדרכה הביתה אל אבא אמא והמשפחה האוהבת. בתחילה וודאי יהיה לה קשה. האנשים יתלחשו והלשונות ידברו, אבל היא חזקה והיא תתגבר. כי מה שעומד לה מול העיניים עכשיו - הוא 'להקים בית כזה בדיוק'. ככה היא מסבירה לי. היא גם רוצה לנהל בית-חב"ד עם כל-כך הרבה צעירים וצעירות. גם היא רוצה לחולל שינוי. היא רוצה לעשות מהפיכה.

"בשביל זה אני חייבת לחזור לנקודה בה הפסקתי", היא אומרת בנחישות. "בשביל זה אני מוכרחה להתקדם". היא מישירה אלי מבט נוצץ. שרביט הזהב ביד שלה רועד. אני נוגעת בו בשרביט, בנגיעה רכה.

כמה הייתי רוצה לאסוף עכשיו את ר', החברה שלי מבנין הקהילה וללכת איתה לאסתר. יחד נלך אליה ברגל בטוחה. היא עומדת שם עכשיו בחלון. כל גופה רועד והיא פוחדת כל-כך מיום המחר.

לו רק יכולנו לאסוף את ידיה הקרות בידינו ולהסביר לה שהיא לא אישה פשוטה. שאין דבר כזה בכלל. לספר לה שכל-כך הרבה נשים שליחות יש כיום בעולם. כל-כך הרבה נשים שליחות הרוצות חיים נורמלים והן באר מיים חיים לנפש צמאה. היש נורמלי מזה?!

"מחר", נלחש לה כשנגיע, "מחר בבוקר תבואי אל המלך והוא.. הוא יושיט לך את שרביט הזהב. את תראי! " אין לנו ספק בכך.

הרי יום-יום מושיט אלינו המלך את שרביט הזהב ואנו נוגעות בו בשרביט, בנגיעה רכה. לא כן?

טורים קודמים:
● לא תגורו
● החוט המקשר
● "לצאת מן התיבה"
● כולנו ילדייך, רבנית
● שליחה ראשונה בעולם
● הסיפור של ז'אן קלוד והנזיר הבודהיסט
● "ומלאכים יחפזו ושק של שלוחים יאחזון"
● אף-אחד לא יכול לקחת לך את החלומות!...