לאיש אחד לא אכפת / בנימין ליפקין

מטרייה שחורה נפתחה בחצר הבית ברחוב בלפור בלילה שבין שלישי לרביעי השבוע. מתחת למטרייה נראו פניהם המחויכות של בעל הבית, ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהוביל כשושבין את אורחו, יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, כשהוא מגונן עליו במטרייתו מפני הגשם הירושלמי. על פניו החמוצות בדרך כלל נמתחה ארשת של שביעות רצון נדירה שבאה לידי ביטוי בחיוך רחב מאוזן לאוזן. העניינים מתקדמים ביעילות, יאמרו אחר כך דובריו מבלי להסתיר את סיפוקם.

לא חלפו אלא דקות ספורות מהפגישה בין השניים והאמת המרה, הידועה והברורה כל כך, התנפצה אל מול פני צוות הספינולוגים של אולמרט שהחלו להציף את התקשורת בהודעות הרגעה לפיהן נושא ירושלים כלל לא עלה לדיון. הצד הפלסטיני מיהר להבהיר כי ירושלים הייתה בהחלט חלק בלתי נפרד מהדיון שנמשך על פני שעה וחצי וכי לא ניתן כלל להפריד בין ירושלים לבין הנושאים אחרים.

ככל שמתרבות הידיעות על חלוקת ירושלים הקרובה, בהשראת אולמרט ולבני ובניצוחם, אוחזת רוח תזזית בציבוריות הישראלית. דומה שאיש אינו נותר אדיש. יהדות התורה, שבימים מקדם לא זכורה בדיוק כאופוזיציה לוחמת, נושאת ללא הרף את נס המחאה. כל מי שעוקב אחר היומונים של שתי המפלגות המרכיבות את יהדות התורה אינו יכול שלא להבחין בקו המחאה הבלתי מתפשר שמאפיין כל דיווח שלהם על כל כוונה של ויתור בירושלים.

הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הגר"ש עמאר, איש סולידי וממלכתי בדרך כלל, יצא מגדרו כשהכריז פומבית השבוע: "אין רשות לשום אדם, יהיה אשר יהיה, לשלוח את ידו בירושלים". גם עמיתו הרב הראשי לישראל, הגר"י מצגר, ניצל את השתתפותו במעמד בו הייתה נוכחת, שרת החוץ צפי לבני וקרא לה: "אל תגעי בירושלים".

באומרו זאת הוסיף: "הזכות על ירושלים היא זכות היסטורית מוכחת. אפילו דיבורים על ירושלים מזיקים לנו. אם נהיה מאוחדים עבור בירתנו, שעליה אין אפשרות לדבר, אנחנו נזכה בה".

יש רק אדם אחד שאותו גורלה של ירושלים לא בדיוק מעניין. האיש הזה הוא איש צעיר ומוכשר שבשנים אחדות הצליח לחולל שורה של מהפכים בשורה ארוכה של מוקדים ומחוזות. הוא האחראי הבלעדי להפיכת בד"ץ בית יוסף לאימפריה של ממש. הוא גם רשם הצלחות כאלו ואחרות בתחום הסלולרי והלא סלולרי הכשר. והוא גם מקדם במרץ רב את הקמת תחנת הרדיו לספרדים שומרי התורה והיראה.

איש עסוק הוא אריאל אטיאס, שר התקשורת. נושאים רבים ומגוונים על שולחנו ויש לו גם תכניות למכביר. עם כל הכבוד לבהלה שאחזה ברבים וטובים לנוכח האפשרות הריאלית, הקרובה מתמיד, של חלוקתה של ירושלים לגזרים, יש לו דברים יותר חשובים ובוערים כעת שאותם חובה לקדם. הקסם האישי שלו הוליך אותו בטבעיות גמורה לחיקה החמים של הקליקה הכלכלית והתקשורתית הרואה את המדינה ואזרחיה ממעוף הציפור.

ואם בתוך כל הדברים הבוערים הללו, מישהו מנסה להפר את השלווה הסטואית האופפת את הלשכה רחבת הידיים ברחוב יפו הירושלמי, אטיאס מנער חוצנו ויוצא לקרב. הוא יראה לכולם, כולל למי שנטה לשכוח, מיהו בעל הבית האמיתי בתנועה.
אם בשלב מסוים בשבוע שעבר נדמה היה כי ש"ס מתחילה לחשוב ברצינות על פרישה מהקואליציה, כפי שהיטיב לבטא העומד (הרשמי) בראשה, השר אלי ישי, החרד באמת מפני חזרה לקווי 67 – אריאל אטיאס הזדרז לנקוט בכמה צעדים שהפכו את המחאה הקולנית לקול דממה דקה.

לשונות רעות מספרות עליו, על אטיאס, שהוא דואג לשורה של מינויים שטרם הושלמו ואשר לטובתם הוא מוכן להקריב את ירושלים ואת שלום העם היושב בציון. ציניקנים מרושעים יותר גורסים כי אטיאס חרד לפנסיה המיניסטריאלית שלו שאינה יכולה להיות מושלמת אם הממשלה תוציא את ימיה בטרם מלאות שנתיים לכהונתו.

האמת היא הרבה יותר פשוטה. ירושלים פשוט לא מעניינת אותו. בחוגים שעמם הוא נמנה לאחרונה לא מדברים על כך. דברו אתו על רגולטורים, על מהפכת הניידות. נתחו עמו את האג'נדה הצרכנית הסלולרית, החליפו עמו דעה על הרפורמות בתעשיית הסלולר. על אתרוגיות תקשורתית (בנושא האחרון הוא מבין במיוחד).

ירושלים? קווי 67? נו באמת, אלה מעניינים אותו כמו שלג דאשתקד. בעצם, כמו השלג של השבוע האחרון, שנמס תוך שעות אחדות.