קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|








מופתים התגלגלו על הריצפה
(יום ראשון, י' סיון תשס''ז)
החתונות הגדולות בחצרות הקודש אליהן נוהרים אלפי חסידים מאז ועד היום, הינן רק בבואה של התכנסויות הצדיקים בימי שמחת נישואי צאצאיהם בדורות עברו ■ ירוחם לנדסמן בעיתון 'משפחה' משחזר, צעד אחר צעד, את אירועי 'החתונה הגדולה' בז'לובין, בה נישאו נכדיהם של רבי לוי יצחק מבראדיטשוב ורבי שניאור זלמן מלאדי ■ מדוע התמהמהו המחותנים הקדושים לצאת אל החופה, איך השתתף חסיד ממרחקים בשמחה הנעלית, ומה השיב בעל ה'תניא' כשביקשו ממנו מלוא חופניים ברכות וישועות בשעות הנשגבות?  לסיפור המלא

ירוחם לנדסמן, 'משפחה'

בחודש סיוון של שנת תקס"ז היו כל הדרכים ברוסיה הלבנה מובילות אל העיירה ז'לובין. אלפי חסידים ששים ושמחים חשו עצמם 'מחותנים' בשמחה שעתידה להתקיים בעוד שבועות ספורים בעיירה - חתונה היסטורית בה יתקשרו שתי משפחות רמות יחס, שכל אחד מראשיה היה רבן של ישראל, בקשר אמיץ, קשר של קיימא.
החתן התמים למעלות היה רבי יקותיאל זלמן בנו של רבי יוסף בונם וולס, חתן הסניגור שבכל הדורות - הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב. הכלה הינה מרת ביילא בתו של רבי דובער (לימים, 'האדמו"ר האמצעי'), בנו של הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה'תניא' ואבי שיטת ושושלת חב"ד.

השידוך, שהתקיים כמנהג הימים ההם בעוד החתן והכלה צעירים לימים, היה לשיחת היום ברוסיה היהודית כולה. וכי קלה היא? צדיקי הדור, אבות החסידות, תלמידיו של המגיד הגדול ממעזריטש, יתכנסו ויבואו לפונדק אחד למשך ימים ארוכים של שמחה ומשתה ויום טוב. תורה וחסידות יושפעו שם לרוב, מדרגות נאצלות והשגות קדושות, וגם מעיין ישועות מפכה, שהרי בכלל פתוחים להם לצדיקים שערי שמיים, וביום שמחת ליבם נפתחים הם עוד יותר וכולם יבואו בהם.

היו אפוא הכל סופרים את השנים והחודשים, השבועות והימים להיותם של החתן והכלה המיוחסים בקודש בני חופה, ומצפים בקוצר רוח לדעת את היום והמקום בו תיערך השמחה הגדולה לקיים מה שנאמר 'בטוב צדיקים תעלץ קריה'. חסידים זקנים עם נערים ביקשו לוודא כי לא יפסידו מאורע קדוש מעין זה. חסידי חב"ד ביקשו לבד מלשמוח בשמחת רבם גם לזכות לחזות בזיו פניו ולהסכית לנועם תפילותיו המפורסמות של הרבי מבארדיטשוב, שלא בכל יום התקרב ובא לאזורם, והמוני מקושריו של רבי לוי יצחק גמרו אומר להאזין למאמרי החסידות של רבי שניאור זלמן מלאדי שמוניטין יצאו להם כמגביהים את היהודי טפח מעל האדמה, למבינים בסתרי תורה וגם לפשוטי עם, אשר די להם בשמיעת ערבות ומתיקות הדברים ואור פניו של הצדיק הנושא אותן.

לא בכדי נבחרה העיירה ז'לובין כמקום בו תתקיים החתונה. אמנם בנוהג ששמחת חתונה נערכת בעיר מגורי הכלה, ואולם חסו המחותנים על כבודו וטרחתו של הצדיק המחותן מאחר והמרחק בין בארדיטשוב ללאדי רב. ז'לובין, בה התגוררו חסידים רבים של האדמו"ר הזקן בעל ה'תניא', הייתה מקום ביניים (ראה מפה) והיא הוסכמה כמקום מתאים לעריכת השמחה ולשהות של ימים אחדים בצוותא.

בתנאים נכתב כי "החתונה תהיה פה בירושלים". משהתקרב מועד החתונה הוסכם, כמנהג רווח בימים ההם, שהחופה תתקיים באחר הצהריים של ערב שבת וסעודת החתונה - בליל שבת.


שהמלאכים לא יקנאו

ראשונים הגיעו לז'לובין צד הכלה שהתגוררו סמוך יותר. כשהגיע הרה"ק רבי לוי יצחק מבראדיטשוב, שלח בעל ה'תניא' את בנו המחותן להיכנס אל אכסנייתו של המחותן הגדול ולקבל פניו. אך רבי דובער חשש. שמועות הילכו כי רבי לוי יצחק מתרעם על בנו של הרב מלאדי שאומר 'חסידות' ברבים. הכוונה הייתה להמון סתרי תורה וענייני קבלה מהם בנויים הדברים, והיו שסברו שאין המון העם ראויים לכך ואסור לעסוק בזה עם כל אחד. אביו אימצו שלא יירא וייחת, והוא יצא לאכסניית הצדיק, סב החתן.

ואת אשר יגור בא לו. מיד כשנכנס הכירו רבי לוי יצחק ופנה אליו בגערה: "הכיצד תעז לדבר נפלאות בסתרי תורה ועומק פנימיות החסידות, באוזניי שמעתי מאדוננו מרן הבעל שם טוב הקדוש שמי שלא ראה את פניו ולא הביט בו אסור לו לדרוש בזאת לציבור, ואם עושה כך הרי זה כלאו של עשרת הדברות".

רבי דובער נחרד. הוא הכיר בגדולתו ובעוצמתו של המחותן ושב לאכסניית אביו בפחד.
רבי שניאור זלמן נטל את מטהו והלך לבית האכסניה.

"מדוע ביישת את בני?" שאל את רבי לוי יצחק.

"הרי באמת כך אמר הבעש"ט", השיב הצדיק. "חושש אני לשלומו אם ימשיך".
סב הכלה הסביר: "בני שמע את התורות ממני ואני אכן ראיתי את פניו של הבעש"ט".

"בחלום או בהקיץ", תמה המחותן, סב החתן.

"בהקיץ".

"אם כך", הסכים רבי לוי יצחק ,"ישב בנכם נא כאן ויאמר דברי אלוקים חיים".
רבי דובער הסכים על אתר, אך תנאי היה עימו. רבי לוי יצחק נודע כמי שהתלהבותו בכל דבר קדושה הרקיעה שחקים. החשש היה שמא יתרגש מהדיבורים הנעלים והתלהבותו תבלבל את האומר.

הצדיק הבטיח שלא יבלבל אותו בהתפעלותו.

ואז פתח רבי דובער במאמר חסידות עמוק. המחותן הקדוש הקשיב והחל מתלהב, התנענע, נעץ אצבעותיו בפיו, אטם את אוזניו ועצם את עיניו בכדי שלא יביע את התרגשותו והתפעלותו מהדברים המאירים. אך בשלב מסויים התגברה סאת התלהבותו, הוא ניגש, כיסה את פניו וראשו של רבי דובער בטלית ובירכו בכל לב:

"ששום עין רעה לא תזיק לך חלילה, שמלאכים, שרפים ואופנים לא יתקנאו בך חלילה".

המילים הללו ריגשו ובלבלו את אבי הכלה והוא עצר את מאמרו.


דגים בהינף מטפחת

אצל האדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' היה חסיד מפורסם ורבי שמואל מונקעס שמו. סיפורים רבים נקשרו בדמותו אפופת השמחה והעליצות, ובכוח זה היה לעיתים מרשה לעצמו לשאול ולהציע את שאחרים לא העזו. במעמדים גבוהים של רבו ושאר הצדיקים, בשעה שאחרים יראו לפצות את פיהם, היה זה רבי שמואל שאמר דברי בדחנות לשמחת חתן וכלה ונשא חן וחסד לפני הצדיקים. גם בחתונת ז'לובין נכח כמובן, והוא התעתד לשמש כ'בדחן' הרשמי של החתונה הגדולה.

בבוקר יום שישי, יום החופה, פנה רבי שמואל אל קבוצה מחבריו החסידים והציג בפניהם טענה שיש עימה ממש: הרי כולנו מצפים למעמד נורא ההוד בחופה בו יעמדו בראש הסבים צדיקי הדור. בשעה זו ניתן לקבל מלוא חופניים ברוחניות ובגשמיות. עתה ערב שבת, ואם יתמהמהו הצדיקים בתפילת שחרית ויסיימוה מאוחר, לא יוותר זמן מספיק לערוך את החתונה ביישוב הדעת ולנצל את הזמן הגבוה.

"מה הינך מציע?" שאלוהו החסידים שחששו מתעלול עליז אותו יערוך רבי שמואל.
אך החסיד היה רציני. הוא ביקש ללכת לבתי האכסניה של הסבים הצדיקים ולטעון כי יש להזדרז בתפילת שחרית.

הוא הגיע לביתו של רבו, בעל ה'תניא', ומצאו לאחר התפילה. רבי שמואל הביע את תימהונו בקול: "הרבי ומניינו כבר סיימו שחרית, עתה יאמרו בפמליית בארדיטשוב שאנו כמו המתנגדים... קשורים ואדוקים לזמנים ולא מתכוננים כראוי בריכוז ובמאמץ לתפילה..."

ורבי שניאור זלמן השיב וגילה טפח מההערצה הרבה אל מחותנו, סניגורן של ישראל: "אל מחותני הקדוש תדמני? אין זו השוואה כלל ועיקר. הוא בצדקותו הרבה, בכל עת פתוחים השערים לפניו וגם אם יאחר להתפלל ימצא מקום לכנוס בו. אני מתיירא, ועלי להתפלל באותה שעה עם כל עם ישראל בעת שהשערים פתוחים..."

פנה רבי שמואל מונקעס אל מעונו של רבי לוי יצחק, שם עדיין עסקו בהכנות לתפילה והזמן הלך והתאחר. הוא העז וטען: "רבי קדוש, מחותנכם גאון הדור הוא ומדקדק בפרטי ההלכות של זמן תפילה, וכבר לאחריה הוא..."

"אני לא דומה לו כלל", השיב הצדיק מבארדיטשוב מיניה וביה. "קדוש הוא ובעל מדרגה, עומד מוכן ומזומן כבר משעות הלילה לתפילה. אני לא כך ומוכרח הכנה רבה..."

עדיין בוקר יום החופה והרבנית מלאדי נכנסת לחדרו של האדמו"ר הזקן בבית האכסניה, וטענה בפיה: עליה מוטלים צרכי הכנת סעודת החתונה בליל שבת, כפי המנהג שצד הכלה מגיש את סעודת החתונה. שמחה היא במטלה זו ומוכנה לטרוח יחד עם כל בני המשפחה, ואולם אין בכל האזור דגים. חסידים נשלחו, חרשו את הגלילות ואין אפילו דג אחד לרפואה. איזו סעודת שבת וחתונה היא זו בלא דגים?!

ויותר מכך, שמועה גונבה לאוזניה כי המחותן הקדוש עניינים טמירים לו בדגים של סעודת מצווה, ואם אין דגים - מושך הוא ידו מכל הסעודה ומסתפק בברכות 'בורא פרי הגפן' ו'המוציא'. נקל לשער את גודל המבוכה שהרבי מבארדיטשוב הינו אורח משפחתו של הרב מלאדי ואין הוא סועד על שולחנם...

"אני לא אתערב בזאת", השיב לה רבי שניאור זלמן, "לכי נא אל המחותן בעצמו והוא יחולל נפלאות".

רבי לוי יצחק התפלא: "אין דגים לשבת? וכי אין נהר בעיר?"

"יש", השיבו שליחיה של הרבנית מלאדי. "נהר הדינפר עובר בסמוך, אלא שריקן הוא. מצולה שאין בה דגים".

ציוה הרבי מבארדיטשוב להזמין עגלה עם עגלון ולבקש את המחותן שיצטרף עימו לביקור בן כמה דקות בשפת הנהר. בהגיעם, הוציא הצדיק מכיסו מטפחת, נופף בה כה וכה מעל המים ושפתיו ממלמלות שורות מתוך הפיוט אותו ייסד האר"י הקדוש 'אזמר בשבחין' הנאמר בליל שבת. הוא קרא בקול את השורה 'ונונין עם רחשין' (נונין בארמית=דגים).

הנוכחים תהו אם חלום זה או מציאות שמיימית: המוני דגים התקבצו ובאו מכל עבר, בשחייה מהירה ובקפיצות עליזות. כולם רצו והביאו חביות ודליים למכביר והעמיסו עגלות טעונות בסחורה המבוקשת.

לא חסרו אפוא דגים בסעודת חתונת חב"ד-בארדיטשוב באותו ליל שבת.


לנתץ את המשקופים

הקהל האדיר ברחבת החופה נרגש בעליל. בעוד דקות ספורות יופיעו במקום הצדיקים הקדושים, מצוקי ארץ וההמונים לא שבעו מהביט נכחם אל השביל המוביל אל מקום החופה. סדרנים זריזים מתעקשים לתחם את הציבור הענק במקום המיועד לו, מונעים גישה אל השביל הריק, הממתין לפמליה. אבות לוחשים לבניהם הוראות מדוקדקות כיצד יש להביט בפניהם המאירות של צדיקי הדור שלא בכל יום זוכים לעמוד במחיצתם, ועוד במעמד נורא הוד שכזה.

גם בצד הנשים היה הדוחק רב. אמהות נשאו בזרועותיהן עוללים רכים. לא ניתן היה לשבר את אוזניהם של הפעוטות על שעת הפז, אבל ניתן גם ניתן לכוון את עיניהם לכיוון הנכון ולמלמל תפילה דומעת שיזכו להיות בבואה דבבואה של אותם צדיקים.
אך הכל ממתינים והפמליה בוששת, משום מה, לבוא. האחראים על הסדר נלחצים במעט. הן תיכף תופיע האורחת הגדולה מכולם. שבת מלכתא, ובבואה כבר לא ניתן יהיה לערוך חופה כדת וכהלכה. מה פשר העיכוב?

בבית פנימה ניטש ויכוח. איש לא רצה להיות הראשון שפונה ויוצא, והסברים משכנעים של כבוד התורה בפיהם. רבי לוי יצחק טען שהוא שמע עתה מאמר 'חסידות' מפי המחותן רבי דובער. הוא נחשב כעת לרבו, ואין זו ממידת דרך-ארץ לצאת לפניו אל החופה.

'בעל התניא' סירב לצאת לפני רבי לוי יצחק, קשיש צדיקי הדור, ומידת הכבוד שרחשו האחד לזולתו עיכבה את החופה. איש לא נכנע לשעון המתקתק. כבוד התורה ויקרה קודם לכל.

לבסוף לא נותרה ברירה, המשקופים שסביב פתח הכניסה לבית הוסרו, ושלושת הצדיקים יצאו יחדיו.

החופה ארכה שעה ארוכה וההתרגשות בקרב ההמונים גאתה. תחת החופה אמר האדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' מאמר חסידות נאדר בקודש והוא נודע כמאמר 'כי על כל כבוד חופה'.

שני דורות לאחר מכן, בימי נשיאותו של הרה"ק רבי מנחם מענדל האדמו"ר בעל ה'צמח צדק' מליובאוויטש, ביקש פעם ה'צמח צדק' את אחד מחסידיו, שהיה בנו של החסיד הנודע רבי יצחק משה מיאס, לספר דבר מה מאביו שנחשב לאיש נשגב, מורם מעם.

הרהר החסיד ולא זכר באותה שעה כי אם סיפור אחד תמוה וחסר פשר.

"ספר", הורה לו הרבי השלישי לשושלת חב"ד.

והוא סיפר: "פעם חזר אבי ביום שישי ערב שבת קודש מן המרחץ. בעת עוברו בשוק, בדרך הביתה, נשא לפתע עיניו למרום וצעק: 'הביאו נא לי כסא'.

"עוברים ושבים נבהלו. בטוחים היו שהמרחץ החם החלישו עד כי אין בכוחו לעמוד. הביאו לו כסא מחנות סמוכה ושאלוהו אם להזעיק רופא. האב סירב וביקש שיניחוהו לנפשו. הוא הניח את ראשו על מטהו ובעוד עיניו עצומות ישב כך כמחצית השעה".

"איזה ערב שבת היה זה?" שאל ה'צמח צדק' - והחסיד השיב.

הגיב ה'צמח צדק': "ברור הדבר והרי לכם מענה לתמיהה: באותה שעה נערכה חופת החתונה הגדולה בז'לובין, ובאותם רגעים אמר הסבא, הרבי הזקן, את המאמר 'כי על כבוד חופה'..."

מעלליו של חסיד

הארגון והסדר בחתונה היו אבן בסיס להצלחתה. את עובדת היותם של צדיקים נוספים באותה שבת בז'לובין, פתרו המארגנים בדרך מקורית.

ברחבה גדולה נערכו שולחנות ארוכים וכל רבי ישב בנפרד בראש קבוצת אנשי שלומו, עורך את שולחנו. בין הצדיקים היה גם, כך מסתבר, הרה"ק רבי מרדכי מטשערנוביל, מחותנו של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי.

חלק המתינו בתורים ארוכים ליד שולחנות הרבי שלהם דווקא, ואחרים הלכו אל כולם.
החסידים השמחים בשמחת רבותיהם ביקשו לשוב לביתם עם קניינים רבים ככל שיותר מהעידן בו פתוחים שערי ישועה. מופתים רבים התגלגלו מתחת לשולחנות הארוכים של סעודת החתונה ובמשך כל שבוע ה'שבע ברכות'. לרוב, היה זה בעל ה'תניא' ששלח את מבקשי הישועה אל מחותנו רבי לוי יצחק מבארדיטשוב. אך גם הוא עצמו גילה זרוע עם גבורה.

בין ההמונים נכח החסיד רבי בנימין קלעצקער. רבי בנימין זה היה קשור ברבו בעל התניא, וכבר תקופה ארוכה שהיה חולה מאוד, שוכב בלא יכולת תנועה. כשקיבל הזמנה לחתונה הגדולה, עליה היה חתום רבו, ביקש בעוז שייקחוהו לז'לובין. בני המשפחה ניסו לסרב כי היה זה דבר כמעט בלתי אפשרי לגרור חולה משותק. הם אף ניסו להסביר לו שהזמנות נשלחו לכולם, בין לבריאים ובין לחולים, בין למי שיכול לבוא ובין למי שלא. אך הוא, חסיד מקושר, סבר שאם הרבי מזמין יש להופיע ובכך טמונה ישועתו.

בהתגבר השמחה בסעודת ליל החתונה, הובא רבי בנימין אל הרבי, ולבקשתו הושיבוהו על ספסל. הרבי הגיש לו כוסות בירה לברכת לחיים בזה אחר זה. לאחר כמה כוסות שכאלו הורה לו: "לך רקוד עם החסידים".

רבי בנימין שב לביתו בריא ושלם.

בהגיע עת ברכת המזון הסכימו המחותנים כי אבי הכלה 'האדמו"ר האמצעי' יכובד בברכת המזון על הכוס. רבי לוי יצחק מבארדיטשוב האזין לברכותיו ויען ויאמר אל מחותנו הגדול שישב לצידו: "מדוע זה לא לימדת את בנך כוונות ברכת המזון?"
"לימדתיו ויודע הוא", השיב סב הכלה, "ואולם צנוע הוא, עניו ונסתר, אף את מידת 'הצנע לכת' שבו הינו מסתיר".

השמחה הגדולה הסתיימה בשעת לילה מאוחרת. הצדיקים ביקשו לצאת מהאולם הגדול, שם נערכו ריקודי המצווה, והתברר כי לא ניתן לצאת. האולם דחוס ועמוס בהמוני חסידים. לא ניתן היה להגיע אל פתח הדלת. "מחותן", פנה רבי לוי יצחק אל רבי שניאור זלמן, "אי-אפשר לצאת דרך הכותל הגשמי. הרי יודעים אנו כי רק 'העלם' הוא הכותל הגשמי, ובכוחנו לחלוף בו..."

"לא כל מה שיכולים יש לעשות", השיב לו בעל התניא. נדחקו הצדיקים בין ההמון עד שיצאו.

במוצאי אותה שבת התקיים בביתו של בעל התניא מעין 'דין תורה'. העילה לכך היו מעשי 'שובבות' של החסיד רבי שמואל מונקעס בבוקר יום השבת. רבי שמואל היה איש מלא תוכן וכוונותיו לשם שמיים. לאחר סיום סעודת החתונה פנה אל חסידים רבים והזמינם להתפלל עימו בהשכמה בכדי שהיום יישאר פנוי לתורה, להתוועדות חסידים ולראיית פני הצדיקים, לשמוע אל תפילתם ואל תורתם.

לאחר התפילה פנו החסידים אל המטבח בכדי ליטול מזון ל'קידוש' אותו ערכו. בלא כוונת מכוון נטלו גם פשטידה גדולה ומשובחת אותה הכינה הרבנית של בעל ה'תניא' עבור הצדיקים, לסעודה המשותפת. הם חילקו ביניהם את ה'קוגל' בלי לדעת שנגעו במה שאינו עבורם.

בשעות הצהריים, כשהבחינה הרבנית בדבר, ספקה כפיה בצער. היא ביררה מי ערך את ה'קידוש' ומשהצביעו כולם על רבי שמואל מונקעס, פנתה אל בעלה הגדול ותינתה את הדבר באוזניו. הדבר העיב על שמחתה. היא טורחת עבור הצדיקים, והחסידים מורידים את מאמציה לטימיון. הרבי חס על צערה והזמינם ל'דין תורה' משותף. לרבנית ה'תובעת' ניתנה זכות דיבור ראשונה.

היא פירטה ותיארה את המלאכה הרבה והמייגעת שבהכנת הפשטידה המיועדת לצדיקים ואת צערה הרב, כשנעלמה.

"ואתה, מה תטען אתה?!" פנה הרבי אל רבי שמואל.

"אני, אני אין לי טענות", השיב רבי שמואל כשזיק עליז מרצד בעיניו, "הקוגל היה טעים מאוד... כה משובח שיש להניח שמעולם לא אכלנו כזאת".

כוחו של המשפט המחמיא היה רב. הוא המיס את המתח שנוצר, והשמחה הרבה ומאור הפנים שבו לשרור.


מופתים של ז'לובין

במשך שבוע ה'שבע ברכות' נותרו הצדיקים בעיירה, והמונים צבאו על דלתותיהם. ביותר היה עמוס התור אצל הרבי מבארדיטשוב, שכן בעל ה'תניא' עצמו שיגר אליו מבקשי ישועה. רבים שבו לביתם נושעים.

בין ההמונים היה יהודי שמשפט עם גזר דין מסוכן ריחף מעל ראשו. האיש היה 'בירגער מייסטער', מעין 'רב מטעם' בעיר, וכל ענייני הקידושין ולהבדיל הגירושין, רשימות הנפטרים וסדרי קבורתם, התנהלו על-פי רישומיו. למעשה, היה היהודי נציג הממשלה שהעדיפה שמי שמכיר את הסדר והלך הרוח אצל היהודיים יערוך את הרישומים עבורה.

באחד הימים ניגשו אליו נכבדי הקהל וביקשו את עזרתו. גר צדק הגיע לעיר והוא חושש לחייו. משפטם של מי שערקו מן הדת הנוצרית היה מוות. על כן יקיים היהודי 'ואהבתם את הגר' ויצילו מסכנת נפשות. עליו לוותר מלרשום את אחד הנפטרים הצעירים ותחת זאת יירש גר הצדק את שמו של הנפטר שנעלם. כך יסתיימו להם ימי הפחד כי מעתה יהודי כשר הוא מלידה...

אך מלשינים ערלי לב הביאו את סיפור המעשה אל ראשי העיר ומשפטו נקבע לתאריך קרוב. הוא נסע ללאדי אל רבו, ורבי שניאור זלמן הציע לו לדחות את המשפט. לפני התאריך הדחוי, נסע שוב והרבי שוב הורה לו לדחות את תאריך המשפט.

כשהגיע שוב, טען שאינו יכול לדחות עוד. "בקרוב תתקיים חתונת נכדתי עם נכד הרה"ק מבארדיטשוב", אמר לו בעל ה'תניא'. "השתדל נא להיות בז'לובין ושם תציע את צרתך בפני מחותני. תתחנן לישועה".

האיש עשה כהוראתו של רבו. במשך כל יום משבוע השמחה עמד בתור הארוך, אך לא עלה בידו להיכנס, בגלל הדוחק והשעות הרבות עם צבא הממתינים.

הוא החליט לבוא בשעה לא מקובלת. בעת חצות ליל, כשהבית היה ריק מממתינים, הגיע עד פתח החדר ושם הבחין במחזה אלוקי: ה'קדושת לוי' שוכב על מיטתו ישן, ושני גבאים עומדים משני צידי המיטה. האחד קורא משניות לפי הסדר והשני קורא מתוך ספר הזוהר. הרבי ישן. בטוח. הבעת פניו אמרה זאת. אך אם חרג אחד מן הגבאים ולא דייק בלשון הכתוב, הזדעק לפתע: "נו, נו", ואז תיקנו את הגירסה והסדר המשיך כמקודם.

אחרי שעתיים תמימות של 'שינה', התירו לו הגבאים לגשת אל הצדיק.

הרב מבארדיטשוב לא שבע נחת מהתפקיד המפוקפק של נציג המימשל הגויי אצל אחיו היהודיים.

"מי הסכים לתפקיד זה ומי שלחך לכאן?" שאל את האיש.

"הרבי שלי..."

"מי הוא הרבי שלך?"

"המחותן, הרב מלאדי".

"אהה", התרגש רבי לוי יצחק. "המחותן הצדיק, הגאון איש האלוקים, נו סערצ'ע (=חביבי, חבוי בליבי) אמר הרבי שלי, היה זה בעצת איש האלוקים, אזי בוודאי ה' ישמרך מכל צרה".

משם פנה לאכסניית רבו ששאלו בחום: "עיצה טובה נתתי לך?"

אחרי שבועות ספורים, יום לפני המשפט, נשרף באופן פתאומי בניין בית המשפט על כל תיקי התביעה והיהודי ניצל.

באותו שבוע נכנס לבית בעל ה'תניא' אחד מחסידיו שהיה חשוך בנים. הלה תינה את צערו וייאושה של זוגתו וביקש לנצל את הזדמנות השמחה הגדולה ולפעול עבורו ישועה. "אינני יכול לעזור לך", ענה לו האדמו"ר הזקן, כפי שהתכנה ברבות הימים. "גש נא אל מחותני הרב מבארדיטשוב".

נעמד החסיד בתור הארוך ותשובתו של הרב מבארדיטשוב הייתה פשוטה להפליא: "סע לביתך, בעוד שנה יוולד לך בן".

הוא נעמד לרגע נדהם, תוהה איך יתכן הדבר שרבו אומר שאינו יכול לעזור לו ורבי לוי יצחק משיב כל-כך בפשטות. הצדיק הבחין במחשבותיו וזירזו: "אברך אברך אל תרבה בהרהורים משום שאתה עלול לקלקל..."


"אין כמוך, רבי"

באחד משלבי השמחה התכנסו ובאו בעל ה'תניא' ואורחו הגדול הרה"ק רבי מרדכי מטשערנוביל, שהיה כאמור מחותנו והופיע לכבודו בשמחה.

בעל ה'תניא' כיבדו באמירת דברי תורה, והוא השיב בקצרה, בהפטירו את הפסוק 'יוקח נא מעט מים', כאומר בדברי תורה המשולים למים, אין ראוי לדרוש באריכות ומספיק מעט...

היתה זו תהיה כביכול על שיטתו של בעל ה'תניא' לומר דרושים ומאמרים ארוכים.
אחד מהחסידים שנכחו במקום העיז ואמר כי הפסוק נאמר לגבי ערבים, ובעל ה'תניא' עצמו השיב ש'יוקח נא מעט מים' היה עבור המלאכים שלמדרגתם די ב'מעט'...

לימים הסביר זאת כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל שבבחינות שונות עסקינן, ורבי מרדכי מטשערנוביל היה בבחינת גאולה, שאז די יהיה במעט דיבורים שיכילו את המרובה.

השבוע הארוך בז'לובין נתן הזדמנות לחסידים רבים שלא יכלו או לא הספיקו להגיע לשבת, להשתתף בשמחה. גם מתנות שונות הוענקו לזוג הנישא ולסבים הצדיקים.

הגה"ח רבי יצחק אייזיק מהומיל, מגדולי החסידים, הביא לאדמו"ר הזקן דורון דרשה - פרשיות של רבי שאול הסופר. כשהניחן לפני הצדיק, הביט בהן האדמו"ר בהתרגשות והפטיר: 'אור, אור'...

בלילות ה'שבע ברכות' התכנסו מידי ערב לשמחה רבתי. לאורך כל קירות האולם עמדו 'בעלי מנגנים', כינורות בידיהם והם פרטו באחידות ניגוני שמחה. אחד מן המנגנים היה חסיד בשם רבי שלמה שהיה שו"ב ונחשב מאוד. הוא ניגן בעוז, כששני המחותנים רקדו יחד לצלילי כינורו. לפתע הסתובב אליו הצדיק מבארדיטשוב ואמר באוזנו: "הסתכל נא על לבי בעת הניגון ולא יהיו לך מחשבות זרות באותם רגעים נעלים".

חסידיו של אדמו"ר הזקן כל-כך התפעלו מהנהגתו והתנהגותו השמיימית של רבי לוי יצחק, והם שאלו את רבם על מהותו ומדרגותיו. "מה שהמלאך מיכאל למעלה, הרב מבארדיטשוב למטה", השיב להם.

כך גם היה ביום ראשון שלמחרת שבת החתונה. הרבי בעל ה'תניא' דרש מאמר חסידות וסיים: "הקב"ה צדיק למעלה ורבי לוי יצחק צדיק למטה".

הערצתו של בעל ה'תניא' לרבי מבארדיטשוב התבטאה גם בנסיעה חזור. הרבי ישב מכונס בהגיגיו, ולפתע פנה אל העגלון היהודי שהיה קשור אליו בכל מאודו, למרות היותו בור ועם הארץ: "אמור נא, מה תאמר על מחותני?!..."

"איש פלאי הוא", השיב העגלון, "אך אין כמוכם, רבי..."

תודות: 'אוצר סיפורי חב"ד', עיתון 'כפר חב"ד', הרה"ג אהרן שפירא רבה של פרדס כץ והחוקר הרב יוסף יצחק קמניצקי






| הסר תמונה


| הסר תמונה


| הסר תמונה


| הסר תמונה



| הסר תמונה
הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
תגובות
הוספת תגובה
כותרת:

תגובה:


אין כרגע תגובות לכתבה זו


© 2019 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן